אמא, יש לי משהו לספר לך, תשבי רגע.
נועה צנחה על הספה ליד רבקה ומשכה רגל אחת מתחתיה, מתמקמת כמו פקעת של התרגשות. העיניים שלה הבריקו כל־כך, שרבקה הניחה את הספר בצד והורידה את המשקפיים, כי הבת שלה לא נראתה ככה מאז כיתה ט’ כשזכתה באולימפיאדה העירונית לספרות.
פגשתי גבר! בַּקָפֶה, במקרה כזה. לא ממש במקרה, פשוט ישבנו בשולחנות סמוכים, הוא התחיל איתי, ודיברנו שלוש שעות, תארי לך!
נועה דיברה במהירות, חותכת מנושא לנושא, מתבלבלת בפרטים, חוזרת אחורה; רק שפת הגוף הייתה מרוכזת ומסתחררת מהתחושה החדשה. קוראים לו יאיר, הוא בן שלושים וארבע, עובד במשרד אדריכלים, יש לו חוש הומור גאוני והוא הבנאדם היחיד בעולם שמקשיב לה עד הסוף, לא קוטע אותה. שלושה דייטים בעשרה ימים. השלישי נגמר בזה שהם שוטטו בטיילת של תל אביב עד שתיים בלילה, ושכחו לחלוטין שבבוקר מחכה להם המשרד.
הוא מבין אותי כמו שאף אחד לא הבין אי פעם. אני אומרת משהו והוא קולט ישר, ואני חושבת, אלוהים, מאיפה באת לי
רבקה הקשיבה עם חיוך מתרפק, הראש קצת מוטה. ברגע מסוים הנדנה בראשה, לא מתוך נזיפה, אלא יותר מתדהמה חמימה.
לא ראיתי אותך ככה כבר שנים, נועה. את פשוט זורחת.
בדיוק אז, נועה נשתתקה. לא בבת אחת, אלא כאילו כל ההתפעלות נמסה ממנה טיפה טיפה, ובתוכה נותר משהו כבד ושקט. עיניה ירדו לידיים השלובות, והיא אספה אומץ להגיד:
אבל
מה “אבל”? רבקה קימטה את מצחה, התקרבה ומבטה חודר. נועה, מה קרה?
הוא נשוי.
רבקה התרחקה לאחור על הספה לאט, שקטה ומהורהרת. היה שקט של חמש שניות, אבל לנועה זה הרגיש כמו עשרה דינגים של אשמת מצפון.
נועה, זה לא סתם “אבל”. זה פצצה. את מבינה מה המשמעות? את מפרקת משפחה, לוקחת בעל של מישהי.
אמא, הוא אומר שהוא כבר מזמן לא אוהב אותה. הוא שם רק בגלל הילד שלהם, זה לא משהו שאני ממציאה.
ומה, הילד לא חלק מהחיים? את מבינה מה את עושה? את דוחפת את עצמך לסיפור של אחרים, מחליטה בשבילם.
אני לא מחליטה, אמא, אני פשוט
פשוט יוצאת עם גבר נשוי שלוש פעמים בעשרה ימים. רצה לספר לי כאילו זה פיקניק בפארק הירקון.
נועה התרוממה מהספה לשבת ליד אמא ולשמוע את כל זה היה כמו חצילים בלי טחינה חונק. רבקה נשארה עומדת, לא רצה אחריה, והריחוק הזה כאב עוד יותר. אם רק הייתה באה, מחבקת, אולי נועה הייתה מחזיקה מעמד. אך רבקה רק עמדה שם, צופה, ונועה שלפה את המעיל מהמעמד, דחפה ידיים לשרוולים ויצאה, מנסה לבלוע דמעות שכבר לא היו להן בלמים.
בדירה, נועה ישבה משהו כמו עשרים דקות במסדרון, בלי להוריד נעליים, לוחצת לחיים הלחות בכפות הידיים. הטלפון רטט בכיס. השם שלו הופיע על המסך. נועה ניגבה פנים בשרוול, כחכחה בעדינות, ניסתה להתאפס, וענתה:
היי, יאיר אמר את זה כל־כך רך, שנועה שוב עמדה להתפרק, נושפת אוויר, נלחמת בדמעות.
סיפרתי לאמא שלי. עליך. עלינו.
והיא?
גרוע מאוד. אמרה שאני שוברת משפחה, שאני אדם נוראי. לא במילים האלו, אבל…
יאיר שתק, ונועה שמעה אותו נושם, מנסה לבחור מילים.
נועה, תראי אני כבר לא יודע מה לעשות עם זה. הבת שלי בת ארבע. כל יום אני חושב עליה, כל יום פוחד שאפגע בה אם אלך. אבל ככה אני גם כבר לא מסוגל להמשיך. נראה לי שגם אשתי בוגדת בי. ואם זה יגיע לבית משפט, אולי זה יהיה רלוונטי, אבל
הוא הפסיק לדבר, ונועה הקשיבה לדממה, עד שבתוכה משהו נדלק. מחשבה שקיננה לה בפינה כבר זמן, אבל אף־פעם לא יצאה החוצה.
יאיר, אתה בכלל בטוח שהיא שלך? הרי אתה חושד בבגידות.
שקט
יאיר לא התקשר באותו ערב. גם לא למחרת. נועה שלחה הודעה קטנה בלי לחץ ובלי סימני שאלה מעבירה שהיא כאן. יום אחר־כך הודעה קצרה ממנו: “עשיתי בדיקה. מחכה לתשובה. לא יכול לדבר עכשיו, מצטער.” נועה לא לחצה, למרות שזה גירד לה באצבעות להתקשר.
הזמן נמשך כמו מסטיק מיד בשבת, כל יום הרגיש כמו שבוע. יאיר התקשר לפעמים, באמצע הלילה, לפעמים מהר, וכל פעם נועה ידעה כמה רע לו. לפי השקטים בין מילה למילה, לפי זה שהוא קוטע עצמו ומנתב את השיחה לעניין של מה בכך.
היא לא הציקה, לא חפרה, רק הייתה בשביל לדבר על משהו רגיל עבודה, ברמן חדש במאפייה ליד הבית שמכין בייגלה היסטריים ונתנה לו לנשום, חצי דקה של חמצן באמצע ים של דאגה.
ואז הגיע יום חמישי, בחוץ נשטפה תל אביב בגשם כזה שמזמן לא נראה, ונועה נכנסה למיטה מוקדם והחליטה שהיא לא זזה לשום מקום. דפיקה בדלת ב-23:00. נועה שלפה סוודר, משכה אותו על הכתפיים, ופתחה את הדלת.
יאיר עמד שם, רטוב כאילו נפל לים, עיניים אדומות, דף מקומט ביד. לא היו מילים. הן לא נדרשו נועה ראתה את הכול על הפנים שלו, עוד לפני שהבחינה בנייר. משכה אותו פנימה, טרקה את הדלת ברגל, חיבקה חזק, עד שיעיר נמס לה על הכתף.
לא שלי הצליח ללחוש. ונועה נשרפה מהכאב שנפקד בשני מילים קטנטנות. ארבע שנים, נועה. ארבע שנים חשבתי שיש לי ילדה. והיא ידעה כל הזמן הזאת, ולא אמרה מילה.
נועה עברה על שיערו הרטוב באצבעותיה, לא אמרה ולא ניחמה פשוט הייתה שם, ולא עזבה.
הגירושים ארכו חודשים כואבים. נועה הלכה איתו לעורכת דין, עזרה עם הניירת, בישלה לו כשחזר מהדיונים עם פרצוף כאילו אין לו דופק.
היא לא התלוננה, לא ביקשה תשומת לב, למרות שפעמים הרגישה שגם לה מכל זה אין אוויר. אבל עם הזמן יאיר חזר לעצמו, לאט־לאט היא ראתה איך הלב שב אליו, איך האמון שלו בחיים מדביק את עצמו מחדש, אחרי שקסניה ריסקה אותו שנה אחרי שנה.
כמעט שנה חלפה. טקס החתונה היה בצניעות שקטה, ברבנות, בלי רעש, רק הם ושני עדים. נועה אחר־כך לחשה שזה היה היום הכי מאושר, כי הפעם שום דבר לא היה מזויף. דירה חדשה שהם קנו ביחד הדיפה ריח של צבע טרי ומעט מאוד אבק, והריח המסוים הזה התחיל להם חיים חדשים.
ואז הגיע ליאון תינוק מקומט, צורח, עם אגרופים קטנים ורגליים דקות. נועה הביטה ביאיר שעמד שם, מחוויר, כאילו פוחד לשאוף חזק מדי, ולא האמינה שכשהתחיל כל זה, הדבר הכי רחוק היה תינוק.
שבועיים אחרי שחרור, נועה הניחה מול יאיר מעטפה עם תוצאות בדיקת דנ”א. יאיר הביט במעטפה, אחר כך עליה, ונענע בראש.
נועה, בחייך, ממך אני לא צריך את זה.
תפתח, נועה התיישבה בספה, ליאון מעוך לחזה. זה לא שאלה של אמון, זה בשביל השקט של שנינו. לך תדע, אולי התבלבלו במחלקת תינוקות ואנחנו סתם גידלנו מישהו אחר זה שווה את החיבוק הזה.
יאיר פתח, רץ על השורות במבט, והניח על השולחן. אחר כך התיישב, חיבק אותה ואת ליאון, והם ישבו שם שלושתם, עד ששכנה ממול הפעילה מכונת כביסה והחזירה אותם לעולם.
נועה עצמה עיניים וחשבה על זה שההורים סוף סוף נרגעו אבא לחץ ליאיר את היד בשישי האחרון, אפילו עזר להרכיב את המיטה של התינוק, ורבקה הביאה ליאון גרביים סרוגים שגדולים פי שלוש ממה שצריך, אבל קשורים מכל הלב.
ובתוכה נועה הבינה, שבסוףהיא צדקה, כשלא נתנה לעצמה לברוח.
