אמא, יש לי מה לספר לך עכשיו, רק תישבי לרגע.
נועה נחתה על הספה ליד מרים ומשכה מתחתיה את הרגל, מתמקמת בהנאה. עיניה הבריקו כל כך, שמרים הניחה את הספר בצד והסירה את המשקפיים. ככה התרגשה לראות את בתה, אולי מאז שנועה הייתה בת שתים-עשרה וזכתה בחידון התנ״ך העירוני.
פגשתי גבר. במקרה, בבית קפה. בעצם לא ממש במקרה ישבנו ליד שולחנות סמוכים, הוא התחיל, ואז דיברנו שלוש שעות ברצף, את קולטת?
נועה דיברה במהירות, קופצת בין פרטים, מתבלבלת בין הסיפורים, חוזרת לרגעים שכבר סיפרה. קוראים לו שחר, הוא בן שלושים וארבע, עובד במשרד אדריכלים, יש לו הומור מדהים, והוא היחיד שמקשיב לה עד הסוף בלי להפסיק אותה באמצע. שלושה דייטים בעשרה ימים. השלישי טיילו בטיילת עד שתיים בלילה ושכחו שמחר צריך לקום לעבודה מוקדם.
הוא מבין אותי כמו שאף אחד בעולם לא הבין אותי. אני אומרת משהו, והוא משלים את המחשבה, ואני חושבת לעצמי, אלוהים, מאיפה הגיע לי כזה.
מרים הקשיבה לה בשקט, בראשה מוטה מעט, ובשלב כלשהו הנידה בראשה, לא מתוך שיפוטיות אלא בפליאה קלה.
את ממש זורחת, נועה. לא זוכרת אותך ככה כבר הרבה זמן.
בנקודה הזו נועה השתתקה. לא בבת אחת, אלא כאילו המילים התפזרו ממנה לאיטן, ובפנים נשאר משהו אחר לגמרי. היא השפילה מבט לאצבעותיה המשולבות ומספר שניות ישבה כך, אוספת אומץ.
אבל
מה “אבל”? מרים כיווצה את מצחה, הגיעה קרוב ומבטה חודר. נועה, מה קרה?
הוא נשוי.
מרים נשענה אחורה בספה. דממה השתלטה על החדר, אולי חמש שניות, אבל עבור נועה זה הספיק כדי להתחרט על כל מילה שבאה לפניה.
נועה, זה לא סתם “אבל”. זה רציני. את מבינה מה המשמעות? את פורצת לבית של מישהו אחר. לוקחת בעל של מישהי.
אמא, הוא אומר מזמן שהוא לא אוהב אותה. שום דבר כבר לא מחזיק אותו שם, חוץ מהבת שלהם. הוא בעצמו אמר את זה.
אז הילדה לא נספרת? את חושבת על מה שאת עושה? מתערבת בחיים של אחרים ומחליטה בשבילם עם מי להיות.
אני לא מחליטה כלום, אמא, אני פשוט
את פשוט יוצאת עם גבר נשוי. שלוש פעמים בעשרה ימים. ובאה לספר לי בהתרגשות, כאילו לא מדובר בצרה.
נועה קמה מהספה. זה היה בלתי נסבל להישאר לידה ולשמוע את זה. מרים נעמדה גם היא, אבל לא דולקה אחריה. נשארה לעמוד שם, וזה רק הקשה עוד יותר. כי אם הייתה עוטפת אותה ומחבקת אולי היה לה קל יותר. אבל רק עמדה שם, ונועה לקחה את המעיל מהמתלה, לבשה אותו ברעד ועזבה, בולעת דמעות שלא הצליחה לעצור.
בבית ישבה קרוב לעשרים דקות במבואה, לא חולצת נעליים, כפות ידיים על הלחיים הרטובות. הטלפון רטט בכיסה של המעיל, ועל המסך הופיע שמו. נועה ניגבה את פניה, שיעלה הסומק לפחות, וענתה.
היי, שחר דיבר כל כך ברוך, שנועה שוב כמעט נשברה, אך ניסתה להחזיק את עצמה בטון אחיד.
סיפרתי לאמא שלי. עליך. עלינו.
ואיך היא הגיבה?
רע. אמרה שאני הורסת משפחה. שאני אדם נורא. לא בדיוק במילים האלו, אבל זו הייתה התחושה.
שחר שתק, ונועה שמעה אותו נושם ומתלבט מה לומר.
נועה, תקשיבי. אני בעצמי אובד עצות. הילדה בת ארבע, וכל יום אני חושב עליה. אני מפחד לעזוב ולהרגיש בוגד בה. אבל ככה להמשיך גם לא יכול. נראה לי שאשתִי, תמרה, בוגדת בי. זה משהו שאולי אפשר לנצל משפטית, אם זה יגיע לגירושים, אבל
הוא נתקע, ונועה לכמה רגעים רק שמעה את השקט במכשיר. ואז מחשבה חדשה עלתה בה, משהו שקינן בפינה נסתרת בלב, אך מעולם לא נאמר בקול.
שחר, אתה בטוח שהיא באמת הבת שלך? הרי אתה עצמך מעלה חשד שנתנה בך.
דממה
שחר לא התקשר בערב ההוא, ולא למחרת. נועה שלחה לו הודעה קצרה, בלי שאלות, רק כתבה שתהיה שם בשבילו. הוא ענה רק למחרת: ״עשיתי בדיקה. מחכה לתוצאה. לא מסוגל לדבר עכשיו, סליחה.״ נועה יכלה רק להחזיק את עצמה מלהרים אליו טלפון.
החודש נגרר כאילו הזמן בעצמו לועג לה. שחר היה מתקשר, לפעמים מאוחר, לפעמים מעט, ובכל שיחה נועה שמעה כמה קשה לו לפי ההפסקות, הניתוקים הפתאומיים ובחירה לדבר פתאום על עניינים יומיומיים חסרי משקל.
היא לא חקרה, לא דחקה פשוט הייתה שם, דיברה על העבודה, על מאפייה חדשה עם ריח אינסופי של חלות שנפתחה ליד הבית, על כל נושא קטן, רק שינשום מעט.
ואז הגיע יום חמישי. בחוץ ירד גשם שוטף. נועה נכנסה למיטה מוקדם, חושבת שהלילה אולי תזכה לשינה ארוכה. דפיקה בדלת סחפה אותה מהשקט בסביבות אחת-עשרה. היא זרקה קרדיגן על כתפיה והלכה לפתוח שחר עמד שם.
רטוב עד לשד עצמותיו, עיניים אדומות ודף מכווץ בידו. לא אמר מילה. לא היה צריך. נועה הבינה הכול לפני שראתה את התוצאה. היא משכה אותו פנימה, סגרה את הדלת ברגל, וחיבקה אותו כל כך חזק, עד שחדל להחזיק את עצמו הניח את מצחו על כתפה.
לא שלי, הצליח להגיד. עיניה בערו מכאב של שתי מילים. ארבע שנים, נועה. ארבע שנים חייתי וחשבתי שיש לי בת. והיא ידעה כל הזמן ולא סיפרה.
נועה ליטפה את ראשו הרטוב ולא ניסתה להשיא עצות או להציע נחמות, רק הייתה שם, ולא הרפתה.
הגירושים התמשכו מספר חודשים, קשה ומתישים. נועה ליוותה אותו לעורכת הדין, אספה מסמכים, בישלה לו כשחזר מדי דיון שבור לגמרי.
היא לא קיטרה, לא דרשה תשומת לב, גם כשהפחד והבדידות נשכו אותה. בהדרגה, שחר שיקם את עצמו, ונועה ראתה כיצד לאט-לאט שב אליו איזון פנימי, משהו שבתמרה כילתה פעם אחר פעם.
כמעט שנה חלפה. הם נישאו בשקט בלשכת נישואין תל אביבית, בלי חגיגות מפוארות. בהמשך, נועה אמרה שזה היה היום המאושר בחייה בלי מסיכות. הדירה החדשה, שרכשו יחד, הדיפה ריח צבע טרי ואבק, ונועה אהבה את הריח. סימן התחלות.
ואז הגיע לֵוִי. נועה קיבלה אותו בידיים לחדר, קטנטן ואדום וצועק בכעס. היא הסתכלה על שחר שעמד מולה פוחד לנשום, וחשבה שרק לפני שנה הכול היה להבל מוחלט.
שבועיים אחרי, נועה הניחה לפני שחר מעטפה עם תוצאות בדיקת הדי-אן-איי. שחר הביט במעטפה ואז בה, טלטל ראשו.
נועה, באמת? אתה לא צריך להוכיח לי.
פתח, נועה התכרבלה עם לוי על הספה. זה לא עניין של אמון. זה בשביל השקט שלנו. מי יודע, אולי התינוקות התבלבלו במחלקה. ככה נוודא שהצרחן הזה באמת שלנו.
שחר פתח את הדף, רפרף בעיניים והניח אותו בצד. התיישב, חיבק אותה ואת לוי כך ישבו בשקט, עד ששכן מעבר לקיר הרעיש. נועה עצמה עיניים וחשבה; ההורים שלה סוף-סוף נמסים. אבא לחץ לשחר את היד בשבוע שעבר ואפילו התנדב לעזור להרכיב את מיטת התינוק, ומרים הביאה לגרנדסון גרביים סרוגים פי שלוש ממה שצריך, אבל עם כל כך הרבה אהבה שנועה כמעט בכתה בדלת הבית.
והיא חשבה, שבסוף צדקה. טוב שלא ויתרה, אז, לפני שנה.
