לקחה – אמא, אני הולכת לספר לך משהו, תשבי רגע קטיה התיישבה על הספה ליד מרינה, קיפלה רגל מתחתיה כדי שיהיה נוח יותר. העיניים שלה זהרו כל כך, שמרינה הניחה את הספר בצד והורידה את המשקפיים – הפעם האחרונה שקטיה היתה עם מבט כזה הייתה כשהייתה בת שתים־עשרה וזכתה באולימפיאדה העירונית בספרות. – פגשתי גבר. בקפה, במקרה. כלומר, לא בדיוק במקרה — ישבנו בשולחנות צמודים והוא התחיל לדבר איתי ראשון, ואז מצאנו את עצמנו מדברים שלוש שעות, את מבינה? קטיה דיברה מהר, מדלגת מפרט אחד לשני, מתבלבלת, חוזרת אחורה. קוראים לו רועי, הוא בן שלושים וארבע, עובד במשרד אדריכלים, יש לו חוש הומור מדהים והוא האדם היחיד בעולם שמקשיב לה עד הסוף ולא קוטע. שלושה דייטים בעשרה ימים. השלישי נגמר בטיול לאורך הטיילת עד שתיים בלילה, ושכחנו שלשנינו יש עבודה מוקדם בבוקר. – הוא מבין אותי כמו שאף אחד לא הבין קודם. אני אומרת משהו, והוא כבר מבין ישר למה התכוונתי, ואני חושבת לעצמי — אלוהים, מאיפה נפלת עליי. מרינה הקשיבה, הטתה טיפה את הראש, ובשלב מסויים נדה בראשה—לא בביקורתיות, יותר בהפתעה רכה. – רואים שאת קורנת, קטיה. מזמן לא ראיתי אותך ככה. ואז קטיה שתקה. לא בחדות, כאילו המילים הנלהבות נגמרות בהדרגה ונשאר רק משהו אחר לגמרי בתוכה. היא הורידה את המבט לאצבעותיה השלובות, אוספת אומץ. – אבל… – מה “אבל”? – מרינה הזדקפה, מצמצה. – קטיה, מה? – הוא נשוי. מרינה חזרה להישען אחורה על גב הספה. היא שתקה אולי חמש שניות – ולקטיה הספיקו שניות אלו כדי להתחרט על כל מה שסיפרה בחמש עשרה הדקות האחרונות. – קטיה, זה לא סתם “אבל”. זה נורא. את מבינה מה זה אומר? את הורסת למישהו את הבית. את לוקחת בעל של מישהי אחרת. – אמא, הוא אמר בעצמו שהוא כבר מזמן לא אוהב את אשתו. כל מה שמחזיק אותו שם זה הבת שלהם, הוא בעצמו אמר. – והילדה? היא לא נחשבת? את מבינה מה את עושה? את מתערבת לחיים של אנשים אחרים ומחליטה בשבילם מי יהיה עם מי. – אני לא מחליטה כלום, אמא, אני פשוט… – את פשוט יוצאת עם גבר נשוי. שלוש פעמים בעשרה ימים. ובאה לספר לי את זה בעיניים בורקות, כאילו כלום לא קורה פה. קטיה קמה מהספה. לא יכלה לשבת ולהמשיך לשמוע את כל זה. גם מרינה קמה – אבל לא הלכה אחריה. נשארה עומדת, וזה היה אפילו קשה יותר; אם הייתה רצה אחריה ומחבקת, קטיה אולי הייתה מתמודדת. אבל היא עמדה, קטיה לקחה את הג’קט מהמעמד, הסתבכה בשרוולים, יצאה – והדמעות כבר לא היו ניתנות לעצירה. בבית ישבה עשרים דקות במבואה, לא חולצת נעליים, לוחצת כפות ידיים רטובות מדמעות ללחיים. הטלפון רטט בכיס הג’קט – השם שלו הופיע על המסך. קטיה ניגבה מהפנים, השתעלה כדי להישמע “רגילה”, וענתה. – היי, – רועי אמר את זה כל כך בשקט עד שקטיה הייתה חייבת להחזיק את עצמה כדי לא לפרוץ בבכי. – סיפרתי לאמא שלי. עליך. עלינו. – והיא? – רע מאוד. אמרה שאני הורסת משפחה. שאני נוראית. אולי לא במילים האלה, אבל הכוונה ברורה. רועי שתק, וקטיה שמעה את הנשימות שלו, חשבה איך לבחור מילים. – קטיה, תראי. אני כבר לא יודע לאן לברוח מכל זה. לילדה שלי יש ארבע, וכל יום אני חושב עליה. ואם אעזוב עכשיו, זה יהיה לבגוד בה. אבל להמשיך ככה אני לא מסוגל. אני חושד שאשתִי בוגדת בי. אפשר היה להשתמש בזה אם נגיע לבית משפט, אבל… הוא נקטע. קטיה שתקה רגע והאזינה לשקט. אז צץ אצלה משהו – מחשבה שישבה לה איפשהו בתודעה, אף פעם לא אמרה אותה. – תגיד, רועי… אתה בטוח שהיא באמת הבת שלך? הרי אתה חושד שהיא בוגדת. שקט… …רועי לא התקשר באותו ערב, ולא למחרת. קטיה שלחה סמס קצר, בלי לחץ, רק נתנה להבין שהיא איתו. התשובה הגיעה יום אחרי: “עשיתי בדיקה. מחכה לתשובות. לא יכול לדבר, סליחה”. קטיה לא לחצה, למרות שהניסיון לא לחייג אליו עלה לה בדם. החודש נמתח כאילו הזמן מתעלל. רועי התקשר לפעמים, לפעמים מאוחר, לפעמים שיחה קצרה. קטיה שמעה כמה קשה לו — לפי ההפסקות, לפי איך שהסיח את דעתו לדברים יומיומיים. היא לא שאלה ולא דחקה, רק הייתה שם ודיברה על דברים רגילים, על העבודה, על הפטיסרי החדש עם קרואסונים משוגעים בשכונה, כל דבר שייתן לו אוויר. ואז הגיע יום חמישי, בחוץ ירד גשם מטורף, קטיה הלכה לישון מוקדם. הדלת צלצלה בסביבות אחת־עשרה. קטיה שמה סוודר, פתחה – רועי עמד שם, רטוב עד העצם, עיניים אדומות, קובץ נייר מתפורר ביד. הוא לא אמר כלום. לא היה צריך. קטיה הבינה לפי הפנים עוד לפני שראתה את הדף. היא תפסה לו את השרוול הרטוב, משכה אותו פנימה, סגרה את הדלת ברגל, וחיבקה חזק — עד שרועי ויתר ונצמד לה לכתף. – לא שלי, – הוא מילמל. שתי מילים, כל כך הרבה כאב שהיה קשה לשאת. – ארבע שנים, קטיה. ארבע שנים חייתי עם האישה הזו וחשבתי שיש לי ילדה. והיא כל הזמן הזה ידעה. קטיה ליטפה לו את הראש ולא אמרה כלום. לא יעצה, לא ניחמה — פשוט הייתה שם, כדי לא לשחרר. הגירושים לקחו כמה חודשים, קשים ומתישים. קטיה הייתה איתו אצל עו”ד, ליקטה מסמכים, בישלה כשחזר מהדיונים עם מבט של ריקנות. היא לא התלוננה, לא חיפשה תשומת לב, אבל לפעמים הרגישה שגם לה קשה. אבל רועי לאט־לאט התאושש. קטיה ראיתה איך יום אחרי יום חוזרת לו עמוד שדרה פנימי שאשתו הקודמת שיחררה בו שנים. עבר כמעט שנה. התחתנו בשקט, בלי טקסים, ברבנות רגילה, וקטיה אמרה שזה היה הכי טוב בעולם, כי הכל הרגיש אמיתי. דירה חדשה שקנו יחד הריחה מצבע טרי וקצת מאבק בניה, וקטיה אהבה את הריח – כי זה סימן התחלה. התחלה שלהם. ואז נולד עמרי. הביאו אותו לקטיה בחדר הלידה, קטן, מקומט, צורח. היא הסתכלה על רועי — עמד לידה, מפחד לנשום — וחשבה שלפני שנה הכל זה היה נראה דמיון. שבועיים אחרי השחרור קטיה הניחה בפני רועי מעטפה עם תוצאות בדיקת דנ”א. הוא הסתכל עליה, אז על קטיה, ונענע בראש. – קטיה, באמת… ממך אני בכלל לא צריך הוכחות כאלה. – תפתח, – קטיה נשכבה על הספה עם עמרי הישן בחיבוק. – זה לא עניין של אמון. זה בשביל השקט שלנו. לכי תדעי, אולי התבלבלו תינוקות בבית חולים. עכשיו נוודא שהצווחן הקטן באמת שלנו. רועי פתח את הנייר, קרא בשקט, הניח על השולחן. אחר כך התיישב, חיבק בזהירות את קטיה ועמרי, וככה הם נשארו שלושתם, בעוד השכנים מעבר לקיר מתחילים להרעיש. קטיה עצמה עיניים וחשבה שאמא ואבא שלה סוף־סוף התרככו, שאבא לחץ לרועי את היד בשבוע שעבר ואף בא לעזור להרכיב עריסה, ושמרינה הביאה לעמרי גרביים סרוגות פי שלוש מגודלו — אבל עם כל־כך הרבה אהבה שקטיה כמעט בכתה בדלת. והיא חשבה שהיא בכל זאת צדקה אז, כשלא ויתרה.

Life Lessons