קרובה יותר מזה אין דבר
תמר וּבִּתָּהּ נָעֳמִי ירדו מהאוטובוס בקצה מושב קטן בגליל. מתוך העננים האפרפרים הביטו קרני שמש חורפית, וקור הרוח של ינואר צרב את הלחיים. מסנוור הלבן של השלג וכפור הדשא, עד שנעמי עצמה עיניים חזק.
אמא, למה הבית הזה שומם? תהתה נעמי כשראו מולם בית בודד ועזוב ממש בשולי המושב.
כאן חיה פעם זקנה אחת. אף פעם לא ראיתי משפחה שמבקרת אותה. כשהיא נפטרה, הייתה בת מאה ושתיים. את התנור תמיד חיממה לבד. לשוק ולבאר דאגו לה שכנים. שמו לה אוכל או דלי מים בכניסה, וביום אחרי זה, היו מוצאים כסף או את הדלי הריק. גם אני והחברות שלי עזרנו לה.
לא פחדו שיגנבו לה את הכסף? שאלה נעמי בפליאה.
אף אחד לא גנב. חשבו שהיא מכשפה, קצת פחדו ממנה. יום אחד, אף אחד לא פיזר את המצרכים מהדלת אז הבינו שהיא נפטרה. ועדיין אף אחד לא העז להיכנס. בסוף, בלית ברירה, נכנסו כדי להיפרד. מאז, הבית עומד ריק.
באמת הייתה מכשפה? לא ויתרה נעמי.
סיפורים. בסך הכול אישה זקנה. איש לא ידע את גילה האמיתי. היו כאלה שאמרו מאתיים, שלוש מאות. רק כשמצאו את התעודה במועצה גילו שהייתה בת מאה ושתיים.
נעמי השתתקה. ממילא כבר השאירו את הבית הישן מאחור. שאר הבתים מסביב נראו מטופחים, חצרות מסודרות, כל פינה נקייה.
אולי כולם עוד פוחדים מהזקנה ולכן לא נכנסים לבית הזה? ניסתה שוב להבין.
תמר קלטה דמות מוכרת עומדת ליד גדר אחד הבתים.
הנה, סבתא יצאה לקראתנו! רוצי אליה, קראה בתרועת שמחה לנעמי, והיא עצמה האיצה צעד.
סבתא! צהלה נעמי והתרוצצה הישר אל הזרועות הפתוחות של סבתה שנהרו אליה.
תמר גדלה במושב ואהבה לחזור הביתה. כאן האוויר אחר, רך וצלול יותר מהעיר.
אמא! תמר חיבקה את אמה, שעטפה אותה בזרוע אחת ואת נכדתה בשנייה.
הרגשתי שתבואו, אפיתי לכם עוגות. כל שבת הייתי יוצאת לחכות לכן. אתם עוד יישארו בקור? בואו הביתה.
בבקתה היה חמים והכול ניחוח עץ, עוגות ומשהו ביתי שאי אפשר להגדיר במילים. אולי כי ריחות השנים נטמעו בקורות ובקירות. הכול נשאר כשהיה. תמר נעצה מבט סביב וחיוך של אושר התפשט על פניה. איך זה מרגיש מושלם להיות בבית!
טוב שבאתן. לעוד הרבה זמן? שאלה האם בדאגה.
לא, אמא. מיכאל נשאר לעבוד, לא הצליח לבוא. חיכינו כבר לחופשות החורף, אבל נעמי חלתה, ואז גם מיכאל. נחזור ביום ראשון, צריך להספיק לעבודה.
תמר שמה לב שאמא שלה נחלשה והתבגרה מאוד, ניגשה וחיבקה אותה. אביה נפטר לפני שנתיים, היה צעיר ממנה בשנים. מאז, היא דהתה ונהייתה שברירית. החיים בכפר אינם פשוטים כלל.
תכף תאכלו משהו, בטח רעבות רחלה פנתה למטבחון שמופרד מחדר המגורים על ידי תנור חימום, כלי המטבח השמיעו קול. נעמי דידתה בעקבותיה.
רחלה ערכה את השולחן בנחת. תמר ונעמי רצו לטרוף הכול, אבל לבסוף, טעמו מעט מכל דבר ונרדמו. נעמי נשענה לצד סבתה ועפעפיה נעצמו.
מותשת מהדרך, ילדה שלי. איך גדלת! רחלה חיבקה אותה וליטפה.
הכניסה את נעמי למיטת הילדות של תמר, במקום שבעבר היה פינת הלינה של תמר. בבית הייתה רק חדרה גדולה אחת, והפרידו עם ארון או וילון כשצריך היה פרטיות.
תן לה לישון. חזרה רחלה לבתה. ספרי לי, איך אתן?
טוב, אמא. תפגשי במרכז את שולמית מהמושב השכן. היא קראה לי רבקה… אמרתי שאני תמר, הבת שלך, ועדיין המשיכה לקרוא לי רבקה. אני כל כך דומה לאחותך? יש לך תמונה שלה?
ראית כבר במאה פעמים פיהקה רחלה.
רוצה שוב.
טוב, נאנחה אמה, רגע אסוף את הכל.
הנה, שלפה קופסת נעליים והציבה על השולחן.
רוב התמונות היו שחורות לבנות, כהות וזוויות מקולפות, מעטות צבעוניות.
הנה את, קטנה, וזה חוג בית ספר. נעמי דומה לך כל כך. וזו קימטה את מצחה. ניחשת מי?
זאת אני! אין לי את זו! חייכה תמר.
זו אחותי רבקה, תיקנה רחלה.
דומות כתאומות.
וזו, תמונה מהנשף האחרון הושיטה רחלה צילום צבעוני של נערה בהירה ויפה. היה תענוג להסתכל עליה.
תמר בחנה ארוכות את התמונה.
מוזר, אני לא דומה לך בכלל אמא.
טוב, הגיע הזמן. לא אלך מהעולם עם הסוד הזה, השתהתה רחלה, רבקה… היא אמך הביולוגית. סליחה שלא גיליתי קודם.
אימא הרתה מאוחר, לא רצתה ללדת. סחבה דליי מים, סחבה שקי תפוחי אדמה, שהתה שעות בסאונה, קיוותה שהעובר ייפול. ורבקה בכל זאת נולדה, יפהפייה כבר בתינוקותה. אני הייתי כבר בת חמש עשרה, עזרתי לאמא, שמרתי על אחותי. כמו כולם, גם רבקה רצתה לעבור לעיר. סיימה בית ספר וברחה. כעבור שנתיים חזרה לא לבד, איתך. קטנה היית כל כך שאי אפשר היה להרים אותך. רבקה כאילו מסרה את כל היופי שלה אלייך… נהייתה רזה, ממורמרת, יום אחד קפצה בשמחה, ויום אחר הייתה שקטה ואפורה. ואז, אחרי יומיים נעלמה, השאירה אותך וברחה לעיר. לקחה סם היינו בהלם. אחר כך גילינו שנפטרה ממנת יתר. נסעתי להלוויה. אמא נשארה חולה בבית.
אמא רצתה למסור אותך לבית יתומים לא הסכמתי. החלטתי שאם כבר נשארתי לבד הילדה תישאר איתי. זה לא בגידה את דם מדמי. במושב אף אחד לא הבין, ומי שכן שתק. רבקה הופיעה ליומיים ונעלמה. סידרתי בבית חולים בטבריה שיירשמו שאת ביתי שאני ילדתיך. היו כאלה שידעו, אבל אף אחד לא דיבר.
שנה אחרי כן, הגיע מוטי, מי שיהיה אבא שלך. היה קצין. כשחזר הביתה מחו”ל אחרי פציעה, גילה שרבקה ילדה ונפטרה. סיפרו לו חברותיה. אחרי שהשתחרר, נשאר אצלנו. לא היינו נשואים, אבל אימא קיבלה אותו. בכפר בלי גבר קשה. בהמשך נישאנו, רק לטוב היה לנו. הוא לא ידע שרבקה השתמשה בסמים.
לכן שתקתי האם טוב לדעת שאמא שלך הייתה מכורה? כנראה לא. טוב יותר שתדעי ממני את האמת. האמת תמיד הופכת גלויה. גידלתי ואהבתי אותך תמיד. “אמא היא זו שמגדלת, לא זו שמולידה”.
תמר ישבה המומה מהגילוי שנחבא שנים.
לאן את הולכת? רחלה קראה כשתמר נעמדה.
צריכה קצת לבד, מלמלה.
היא לקחה מעיל ויצאה לקור.
למה פתחתי פה? התנשפה רחלה. עדיף היה להמשיך בשקט.
“לא ייאמן… אמא ביולוגית התמכרה, מתה ממנת יתר, השאירה אותי כאן. אבל כל השנים, היו לי אמא אמיתית, אבא שאהב, מה עם זו השנייה? לא גידלה, לא ניחמה בלילות חום, לא שרה לי שירי ערש. רחלה יכלה למסור אותי לבית יתומים, אבל בחרה לגדל אותי. אמא אי אפשר לקרוא לה אחרת. קשה, אבל כך זה. האהבה חזקה מהדם”.
התעייפה מהמחשבות, קפאה מהקור, חזרה הביתה. רחלה ישבה באותו מקום.
סלחי לי. את אמא שלי, אני אוהבת אותך, חיבקה בלחש.
וגם את, על כל השנים.
מה אתם יושבות בחושך? הפריעה נעמי, שיצאה מהפינה. או, התמונה של אמא! היית כל כך יפה!
רחלה אספה את התמונות לקופסה ואמרה בקולה:
די להסתכל על תמונות. תראי אותנו, כל עוד אנחנו כאן.
בשעת לילה תמר לא הצליחה להירדם. גם רחלה התהפכה ומיטותיה חרקו.
תמר קמה לגשת למיטת אמה.
את ערה?
רחלה הזיזה מעט את השמיכה:
בואי, אל תשבי על הרצפה הקרה.
ותמר הצטרפה אל חיקה, כמו בילדותה.
עוד חושבת?
לא. את אמא שלי באמת. שום אחת אחרת לא תישאר לי. רבקה היא אחותך.
והן לחשו דקות ארוכות, עד שתמר חזרה למיטתה.
לילה טוב אמא, הכי טובה בעולם, כך תמיד היה וכך יישאר. סידרה לה את השמיכה לצד גופה, כמנהג אמה, ומיהרה להירדם.
למחרת ליוותה רחלה את תמר ונעמי לאוטובוס.
סבתא, אל תתגעגעי, עוד נחזור! קראה נעמי.
תמר חיבקה חיבוק אחרון, נשמה לתוכה את הריח של אמא.
לכי, אל תישארי ככה בקור…
האוטובוס התרחק, וְרַחלה עוד עמדה מול הדרך, עיניה דומעות מקור ומגעגוע.
כך בגיל שלושים ושלוש גילתה תמר שאמא מתה חודשים אחרי לידתה, ושאחותה הגדולה של האם היא זו שגידלה וטיפלה בה. בתחילה כאבה השקר וההסתרה, אבל אחר החלה להרגיש שהאמא המגדלת היא הקרובה ביותר שיכולה להיות.
לפעמים, משפחה היא זו הבוחרת בך, לא זו שמולידה אותך. האהבה והדאגה הן מה שעושה אותנו קרובים באמת.
