מדמי פנסיה, חוץ מחשבונות החובה ורכישת מצרכים בשוק הסיטונאי, הרשתה לעצמה דליה – אלמנת העלייה של שנות הארבעים – מתנה קטנה אחת: שקית קפה גרגרים. הגרגרים כבר היו קלויים, וכשגזרה את פינת השקית, מילא ריח משכר את דירתה הישנה בהרצליה. את הרגע הזה חיכתה, עוצמת עיניים וסופגת כל שאיפה, כי אז הגיע הקסם: עם הניחוח חזרה אליה התמלאות הכוח, זיכרונות וחלומות ילדות על ארצות וימים רחוקים; גלי האוקיינוס, גשם טרופי, צעקות קופים באמזונס — אף שמעולם לא ראתה זאת במו עיניה. רק סיפורים מאביה, מדען שיצא למסעות ביבשת אמריקה, חקוקים בזכרונה: סיפורים שהיו מלווים תמיד בריח קפה טרי. הוא היה מסנן לקפה, והיא — מסננת קדושת העבר. את ידעה תמיד שהוריה לא היו הוריה הביולוגיים. בראשית המלחמה מצאה אותה בגליל אישה והפכה לאמה; לאחר מכן, כמו כולם: בית ספר, צבא, עבודה, נישואין, לידת בן — ולבסוף: בדידות. בנה, לפני עשרים שנה, עבר בעקבות אשתו ושלושת ילדיהם לחיפה, ואילו היא — חיה עם געגוע והכרת תודה, חוסכת כל שקל שהוא שולח לה לחשבון צדדי, כי הכול יום אחד יישאר לו. בשנים האחרונות התחזקה בה התחושה: היא חיה חיים טובים — אך זרים. אילולא אותה מלחמה — אולי הייתה לה משפחה אחרת, שם אחר, בית אחר וגורל שונה. זיכרונותיה בילדות מתערבבים: דליה זוכרת ילדה נוספת, בערך בת גילה, ששמה מרים. תמיד השתיים יחד: “מריוש, דליה!” — שמעה ברקע, אבל האם הייתה חברה? אחות? ביום נובמבר שחון במיוחד, קיבלה אס-אמ-אס: הפנסיה נכנסה. אפשר לתפוס מעט שבילי שמש וללכת לסופר. ליד הכניסה התגפפה חתולה אפורה, מביטה בחשדנות בדלתות הזכוכית. ליבה נחמץ: “קפואה מסכנה, אולי רעבה. הייתי לוקחת אותך הביתה, אבל… למי תישארי אחרי שאלך?” אף על פי כן קנתה לה חבילת אוכל זולה. בעודה שופכת את המאכל, פרצה מהחנות אישה גדולה וגערה בה בקול: “כמה פעמים אמרנו — לא להאכיל חתולים כאן!” הניפה ברגלה את הקופסה, וגושי ג’לי התפזרו על המדרכה. דליה נדהמה, והרגישה איך התקף המיגרנה מזדחל. בבהילות צעדה לתחנת האוטובוס, חיפשה אחר התרופות, לשווא. הכאב מטלטל, הראייה מתערפלת. לפתע נגעה בה נערה צעירה: “סבתא, את מרגישה טוב? איך אפשר לעזור?” — “בשקית שם… קפה… תפתחי”. שאפה מהריח, מעט נרגעה. – תודה, ילדה. – שמי שחר, ותודי גם לחתולה — הייתה לצידך, ייללה בקול. שחר עזרה לה לעלות הביתה. בשיחת קפה קל עם עוגיות, סיפרה כי גם לסבתה יש מיגרנות קשות; היא הלומדת לסייעת רפואית בתל-אביב. “את כל כך דומה לה. לא ניסית לברר על משפחתך האמיתית?” דליה מלמלה: “איך אחפש? אין שם, אין עיר, רק שברי זיכרונות מהפגזות, בריחה… אישה אספה אותי, הייתה לי לאמא, ובעלה היה אחר כך אבא שלי… ייתכן שמשפחתי מתה אז — גם אמא, גם מרים…” שחר נראתה המומה: “דליה, יש לך נקודת חן דמוית עלה בכתף ימין?” דליה החווירה: “מאיפה את יודעת?” — “גם לסבתא שלי, מרים, יש בדיוק כזו. מגיל צעיר מספרת לי על אחותה התאומה שאבדה בהפצצות ולא נמצאה לעולם…” למחרת לא סבלה דליה מרוגע. החתולה לא משה ממנה. כשהדלת נפתחה, עמדו שתיים — שתי נשים קשישות, מביטות זו בזו כמביטות במראה: עיניים תכולות, תלתלי שיבה, קמטים עדיני חמלה. ואז, חיבוק מהסרטים: “שלום, דליה!” — ודמעות של אושר זלגו. המשפחה חזרה.

יומן אישי, יום שלישי בבוקר, תל אביב

הבוקר שוב קיבלתי הודעה הפנסיה נכנסה לחשבון בבנק דיסקונט, תודה לאל. מעבר לחשבונות החשמל והמים, ולרכישות קבועות בשוק התקווה, נשאר לי כל חודש פינוק קטן שקית קפה בגרעינים. הקפה קלוי כבר, וכשאני פותחת את הפינה של השקית, מתפשט בבית ריח ממכר. אני עוצמת עיניים עמוק, נותנת לאף לעבוד לא מרגישה דבר, רק את הריח הזה… ובתוך הגוף מתמלאת איזו שמחה, כאילו כל החלומות הילדות שלי לנסוע רחוק, לראות גלים מתנפצים על חוף של ים תיכון, גשמי קיץ פתאומיים, לחשוק גונגלים של הגליל, אפילו צעקות של קופים חולפים בנשמתי.
אף פעם לא הייתי שם, אבל זוכרת איך אבא היה מספר הוא, תמיד נודד עם משלחות לאפריקה, חוזר מחוזר, יושב איתי ומספר על מסעותיו בעמקי הנילוס, לוגם אספרסו חזק, והארומה הזו של הקפה תמיד מזכירה לי אותו גבר שזוף, רזה וגבוה, עיניו חריפות.

שני ההורים שלי לא היו הביולוגיים שלי. תמיד ידעתי. אחרי תחילת המלחמה, כשהייתי בת שלוש, בלי אף אחד מהמשפחה, אישה טובה מצאה אותי והפכה לאמא לכל החיים. ואז, כמו כולם: בית ספר, צבא, לימודים באוניברסיטת תל אביב, עבודה בעירייה, חתונה, בן.
בסוף בדידות.
הבן שלי, לפני עשרים שנה, השתכנע על ידי אשתו לעבור לחיים אחרים בברלין. מקים שם משפחה בעיר אשדוד של הגולה. מאז בא לבקר פעם אחת בלבד. אנחנו מדברות בטלפון, הוא שולח לי שקל חדש לחשבון, אבל אני כמעט לא נוגעת הכול נשמר לטובתו. אחרי שאסע יחזור אליו. אחרת…
לפעמים מרגישה שחייתי חיים טובים, אוהבת אבל זרים. אם לא הייתה מלחמה, היו לי משפחה אחרת, הורים אחרים, בית שורשי. כנראה גם גורל אחר. כמעט לא זוכרת את ההורים הביולוגיים, רק ילדה אחת בת גילי תמיד הייתה איתי קראו לה עלמה. עד היום נדמה לי שאני שומעת: עלמה, מיכל! מי היא הייתה בשבילי? אחות? חברה?

חשבתי על כל זה עד שצליל קצר מהנייד קטע אותי. הצצתי הפנסיה נכנסה. זה הזמן! אלך לקנות קפה נגמר לי אתמול בבוקר. יצאתי, מתהלכת איטי, עוקפת שלוליות סתיו, נשענת על מקל ההליכה שלי.

מול הכניסה לסופר עמד חתולה אפורה מפוספסת, מסתכלת על העוברים באיזה חשש. הלב התכווץ לי כנראה קר לה, וודאי גם רעבה. הייתי לוקחת אותך הביתה, אבל למי תישארי אחריי? ואותי נשאר… לא היום, מחר. בכל זאת קניתי לה מעט אוכל לחתולים.
הוצאתי בזהירות את הגלי מהשקית לפינה, והיא חיכתה בסבלנות, מסתכלת עליי במבט מלא תודה. פתאום אישה גדולה יצאה מהסופר, עם מבט לא נעים דחפה ברגל בעוצמה את קערת האוכל, הגלי עף.
אמרתי, לא להאכיל פה חתולים! נבחה ופסעה משם בעצבים.

החתולה אספה חתיכות מהרחוב, ואני מתעצבנת מהלב הרגשתי לחץ בחזה, מתקדם. רצתי לתחנה רק שם יש ספסלים. ישבתי ונברתי בתיק, מחפשת את הכדורים. לשווא.
עלתה בי כאב, הלחץ בראשות, הכל התעמעם. מישהי נגעה בכתפי. בקושי פתחתי עיניים בחורה צעירה מביטה בי בבהלה:
סבתא, את בסדר? איך אפשר לעזור?
בתיק שלי… שם. קפה, יש שם חבילת קפה. תפתחי לי אותה.
צמודה לשקיק, נשמתי את הריח פעם פעמיים. הכאב לא נעלם, אך נחלש.
תודה, ילדה טובה.
אני תמר, ותגידי תודה לחתולה ישבה פה, לא עזבה אותך ורק יללה.
גם לך תודה, יקרה. ליטפתי את החתולה, שישבה לידי על הספסל.
מה קרה לך? שאלה תמר בדאגה.
התקף, מיגרנה. התרגשתי מדי, קורה…
אלווה אותך הביתה, לא כדאי להישאר לבד…

בבית, כשישבנו על קפה חיוור ועוגיות, סיפרה תמר:
גם לסבתא שלי יש מיגרנות. בעצם, היא סבתא רבה כולם חיים יחד במושב בדרום. אני באה ללמוד בתל אביב, מסיימת לימודי חובשת. היא בדיוק קוראת לי ‘ילדה’, ממש כמוך. את יודעת מאוד דומה לה, כמעט חשבתי לרגע שאת היא! את לא ניסית לחפש משפחה אמיתית שלך?
תמרי, איך מוצאים? לא זוכרת מאיפה אני, לא שם משפחה, רק שמי הפרטי. זוכרת רק הלם של הפגזות, ברחנו בעגלה, ורק רצתה… הצלתי על נפשי! הזרות והפחד לא עוזבים מאז. בסוף אימצה אותי האישה שהייתה לאמא שלי, וגם אחרי המלחמה, כשהבעל שלה חזר, היה לי כמו אבא שלי. כל מה שנותר הוא שמי. די בטוח שכל המשפחה אמא ועלמה נשארו שם, תחת ההפגזות.

לא שמתי לב שתמר רעדה והסתכלה עליי בעיניים כחולות גדולות:
מיכל, יש לך אולי כתם חום על הכתף הימנית, דומה לעלה?
נחנקתי מהקפה, החתולה הביטה בי בסקרנות זקופה.
איך את יודעת, ילדה?
גם לסבתא בדיוק אחד כזה. קוראים לה עלמה. היא אף פעם לא מצליחה לעצור את הדמעות כשמזכירים את אחותה התאומה מיכלי. נעלמה אז בהפצצה, לא מצאו אותה. כשנאלצו לחזור הביתה לאחר שהנאצים חסמו את הדרכים, שרדו אך מיכלי אבדה. כל השנים חיפשו אותך… לא מצאו.

מאז הבוקר אני לא מסוגלת להירגע. אני מסתובבת מדלת לחלון, מחכה. החתולה האפורה והמפוספסת לא עוזבת, מסתכלת עליי בדאגה.
מרגושה, אהובה, הכל בסדר רק הלב דופק.
לבסוף דפיקה בדלת. פתחתי, נרגשת.

שתיים שתי נשים מבוגרות, עיניהן נוצצות, אולי משתקפות זו בזו. אותו הזוהר הכחול, אותן פינות שפתיים.
פתאום, האורחת נשמה עמוק, חייכה, התקדמה וחיבקה אותי:
שלום, מיכלי!
ועל הסף, בני משפחה אמיתיים עמדו, דמעות של אושר זולגות מעיניהם.