מהפנסיה של אילנה בן-צור, מעבר לחשבונות החובה ולקניית ירקות בסופרמרקט, הרשתה לעצמה מדי חודש מתנה קטנה שקית קפה גרגרים. הגרגירים כבר היו קלויים, וכשהייתה פותחת את השקית במספריים, היה משתחרר ריח מטריף. היה צריך לשאוף עמוק בעיניים עצומות, ולשכוח את כל החושים פרט לריח ואז היה קורה נס. עם הניחוח הייחודי נמזגה בה לפתע זרימה של כוח; הרהוריה נישאו למרחקים ים תיכון רחב ידיים, נדנדת גלים לילית בנמל חיפה, רשרוש הטפטוף בין עלים בקיבוץ אחרי הגשם הראשון, נהמות מדבר ריקות וצריחות שועלים.
היא לא חוותה בעצמה אף אחת מההרפתקאות הדמיוניות הללו, אבל סיפורי אביה המאומץ, שנסע כל השנים לערוך מחקר בקרב שבטים בדרום הארץ, ליוו אותה עוד מילדות. כשהיה חוזר, היה מספר לאילנוש שלו על החוויות בשדות החיטה במישור החוף, לוגם את אספרסו השחור שהכין במיוחד והריח הזה, לעד הזכיר לה אותו: צלול, חי, גמיש, בצבע פנים צרוב מהשמש.
היא ידעה מאז ומתמיד שהוריה לא היו הוריה הביולוגיים. גם עמום זיכרון הילדות שלה עוד נותר: בתחילת המלחמה, לקחה אותה אישה זרה והיא הייתה לה לאם אמיתית. אחר כך: בית-ספר, אולפנה, עבודה, חתונה, לידת הבן ולבסוף, בדידות. בנה, משה, עם שכנועי רעייתו, בחר לפני כעשרים שנה לבנות עתידו במסעדות תל אביב הסואנת. מאז, ביקר בחדרה פעם אחת בלבד, שלח לה כספים מדי חודש, אבל היא כמעט לא נגעה בהם שמה הכל בחשבון חיסכון נפרד. עם הזמן הצטבר הון קטן, אך כספה נשאר שלו אולי יום אחד יחזור.
בשנים האחרונות ליוותה אותה תחושת זרות. חייה היו חיים טובים, מלאי חיבה אך לא שלה. לו המלחמה לא הייתה פורצת, היו לה הורים אחרים, בית אחר, מסלול חיים אחר. ואת הילדה בת גילה, שתמיד שיחקה לצידה לא שכחה. שמה היה יעל, וכך היו הקוראים להן בחצר: “יללי, אילנלי!” מי היא הייתה בשבילה? חברה? אחות?
הרהוריה נקטעו בצליל הודעה בנייד. היא חייכה הפנסיה נכנסה לחשבון. ברוך השם! אפשר לגשת למכולת לקנות קפה נגמר בבוקר. באיטיות, מגששת במקל ההליכה לצד שלוליות הכרמליות, הגיעה לפתח הסופר.
ליד הדלת התכווצה חתולונת מפוספסת ועצובה, מביטה בחשש באנשים, בזכוכית. ליבה של אילנה נכמר: “קר לה, בטח רעבה המסכנה. הייתי לוקחת אותך, אבל מי יידאג לך אחרי?” למרות זאת, קנתה לה שקית אוכל.
היא לחצה בזהירות את המזון לכלי פלסטיק, בעוד החתולה מסתכלת בה בעיניים מוקירות תודה. לפתע, דלת המכולת נפתחה, ואישה נמוכה וכבדת גוף יצאה, פניה מלאות עוינות. בלי מילה, בעטה במגש כך שהאוכל התפזר לכל עבר:
כמה פעמים צריך להגיד?! אין להאכיל פה חתולים! שאגה ופנתה ללכת בזעם.
החתולונת, בדריכות, התכופפה לאסוף פירורים. אילנה, נסערת, חשה סחרחורת. היא מהרה לתחנת האוטובוס, שם יש ספסל. בעודה מחפשת נואשות בכיסיה אחרי הכדורים לשיכוך לשווא.
הכאב הלך והחמיר, לופת אותה כמו מלחציים. מישהו נגע בכתפה. היא בקושי פתחה עיניים מולה עמדה נערה מודאגת:
אפשר לעזור? את מרגישה טוב?
בשקית, רציתי… יש שם קפה, גנחה. תפתחי לי.
הנערה פתחה את השקית, ואילנה נשמה עמוק מהריח. הכאב לא נעלם, אך התפוגג מעט.
תודה, ילדה יקרה, לחשה.
קוראים לי שירה, ותגידי תודה לחתולה, חייכה הנערה. היא קפצה אליי והתחילה ליילל!
תודה גם לך, יפה שלי, ליטפה את החתולה שנצמדה אליה על הספסל.
מה קרה? שאלה שירה בדאגה.
התקף מיגרנה, ילדה, התרגשתי… הורתה אילנה.
אני אעזור לך עד הבית.
גם לסבתא שלי יש מיגרנות, סיפרה שירה כשהתה באילנה בדירה קטנה, מתענגות על נס קפה ועוגיות. היא גרה בגליל עם כל המשפחה, ואני לומדת כאן בסמינר. סבתא תמיד קוראת לי ‘ילדה שלי’, ואת כל-כך דומה לה! חשבת לחפש את המשפחה האמיתית?
שירה, מתוקה, איך אחפש? בקושי זוכרת שמות, אפילו משפחתי. רק אילנה. זוכרת הפצצות, בריחות, טנקים… ואחר כך המלאכית שאספה אותי, שקריתי לה אמא. אחרי המלחמה הגיע בעלה היה לי אבא נהדר. מהמשפחה הישנה נשאר רק שם. כנראה כולם ניספו… אמא ומי שזכיתי לקרוא לה יעל.
שירה נעשתה פתאום חיוורת:
אילנה, יש לך כתם לידה דמוי עלה על הכתף?
אילנה השתנקה.
איך את יודעת?
גם לסבתא. קוראים לה יעל. היא עד היום בוכה שסיפרו לה שאחותה התאומה, אילנה, אבדה בפינוי ובחיים לא נמצאה…
למחרת אילנה לא מצאה מנוחה. הסתובבה חסרת שקט, וחתולתה מגי, לא הרפתה ממנה.
אל תדאגי, מגיוש, לחשה, הלב רק פועם חזק…
כשהצלצלה פעמון הדלת, פתחה ברעד.
שתיים עמדו בפתח, בנות אותו גיל, עיניים כחולות מאבדות צבע, שערות שיבה מתולתלות וקוות עצב בחיוך. השתיים הביטו זו בזו, כמו מביטות במראה של השנים שאבדו.
לבסוף, חייכה האורחת פסיעה קדימה וחיבקה:
שלום אילנלי, אחותי!
ומבעד לדלת, מגניבות דמעות אושר, הציצה המשפחה שלעולם לא הלכה באמת לאיבוד.
