מהפנסיה שלי, מלבד התשלומים הקבועים לעירייה וקניית מצרכים בשוק הסיטונאי, תמיד הרשיתי לעצמי להתפנק במתנה קטנה שקית קפה בפקעות. הפקעות כבר היו קלויות וכשהייתי פותח פינה בשקית, ריח עז ומשכר היה מתפשט. כדי ליהנות באמת, הייתי עוצם עיניים, מנתק את עצמי מכל החושים חוץ מהריח ואז התחולל הפלא! הריח היה שוטף אותי בכוח, מקפיץ זכרונות נעורים על חלומות למסעות רחוקים, הדהוד גלים של ים תיכון, שיטפון קיצי איפשהו בגליל, אוושת עלים ביער, צווחת ציפורים פראיות…
מעולם לא הייתי באף מקום כזה, אבל סיפורי אבא, שנעלם תמיד במשלחות מחקר לדרום אמריקה, צרובים אצלי בזיכרון. כשחזר הביתה היה יושב איתי, נגהלי, ומספר לי על הרפתקאות בעמק האמזונס, לוגם קפה חזק. מאז, כל ריח של קפה החזיר לי את דמותו גבוה, רזה, שחום וכחוש, מין נווד מסוקרן.
ידעתי תמיד שההורים שגידלו אותי לא היו הביולוגיים שלי. זכרתי, שממש בתחילת המלחמה, כשהייתי רק בן שלוש וכל המשפחה הלכה לאיבוד אספה אותי אישה והפכה לאמא לכל החיים. אחר כך, כמו כולם: בית ספר, צבא, עבודה, נישואים, הולדת בן והנה הסוף: בדידות. הבן שלי, כבר לפני עשרים שנה, הלך אחרי אשתו ועבר עם המשפחה לעיר חיפה. בכל התקופה רק פעם אחת ביקר בעיר ילדותו. אנחנו מדברים בטלפון, מדי חודש הוא שולח לי סכום כסף, ואני לא נוגע בו שומר הכל בחשבון מיוחד, שיחזור הכול אליו בסוף. אחר כך
לאחרונה, לא מוותרת לי התחושה שחייתי חיים טובים, מלאי דאגה ואהבה אך לא היו בעצם שלי. לולא המלחמה, בטוח הייתה לי משפחה שונה, בית אחר, הורים אחרים, גורל שונה. אני כמעט לא זוכר את הורי האמיתיים, אבל הרבה פעמים עולה בזיכרוני ילדה קטנה, בת גילי, שתמיד הייתה איתי אז קראו לה נָגָה. לפעמים נדמה לי, ששמעתי את כולם קוראים: “נגה, נגהלי!”. מי היא הייתה עבורי? אחות? חברה?
את המחשבות שלי קטע צלצול קצר בטלפון הנייד. מבטתי במסך הפנסיה נכנסה לחשבון! יופי בדיוק בזמן! יש סיבה טובה לצאת לסופר שממול, לקנות קפה בזה הרגע נגמר לי.
לאט, מתופף במקלי, מתחמק משלוליות הסתיו, הגעתי אל פתח החנות. ליד הדלת הסתתרה חתולה קטנה, אפורה ומפוספסת, מביטה בחשש בעוברים ושבים ובדלתות הזכוכית. ריחמתי עליה: “קר לה, מסכנה, בטח גם רעבה. הייתי לוקח אותך הביתה, אבל… מי יטפל בך אחרי שאלך? לא נשאר לי הרבה… מקסימום עוד קצת.” בכל זאת, רכשתי לה שקית מזון פשוטה.
הוצאתי בזהירות את גושי המזון בקופסה קטנה, החתולה עמדה בסבלנות, מביטה בי במבט מתמסר. ואז, יצאה אחת העובדות בסופר אישה בשרנית, חמורת סבר, ועקפה בזעף את הקופסה כך שהאוכל התפזר על המדרכה:
“אני מסבירה שוב ושוב לא להאכיל פה חתולים!” נבחה, והסתלקה בעצבים.
החתולה האומללה, מציצה ימינה ושמאלה, התחילה לאסוף את השיירים מהמדרכה. אני, חנוק מהתרגשות וזעם, הרגשתי פתאום כאב חזק בלב. מיהרתי לתחנת האוטובוס הקרובה, שם לפחות יש ספסלים. התיישבתי, חיפשתי בפאניקה את התרופות בכיסים לשווא.
הכאב התגבר, הראש התהדק, הראיה התעמעמה. מישהו הניח יד על כתפי. פתחתי עיניים בקושי נערה צעירה ואכפתית הביטה בי.
“אתה מרגיש לא טוב, סבא? איך לעזור לך?”
“בשקית… יש שם קפה… תפתחי, בבקשה.” ביקשתי בקול חלש.
היא הביאה לי את שקית הקפה, פתחתי, נשמתי פעמיים עמוק את הארומה. הכאב לא עבר אבל נחלש.
“תודה, ילדה טובה,” לחשתי.
“קוראים לי עֱדָן, תודה תגיד לחתולה,” חייכה הנערה, “היא צעקה כל כך חזק שמתי לב אליך.”
“תודה גם לך, מתוקה,” ליטפתי את החתולה שצנפה לידי על הספסל.
“מה קרה לך?” שאלה עדן בחמלה.
“זה מיגרנה, ילדה, מתרגשתי מדי…” הודיתי, מלטף את החתולה שישבה על ברכי.
“אני אלווה אותך הביתה זה לא פשוט בשבילך ללכת לבד…”
“גם לסבתא שלי יש מיגרנות,” סיפרה עדן בעודנו שותים קפה חלש עם עוגיות בדירתי, “האמת היא היא סבתא-רבה שלי, אבל אני תמיד קוראת לה ‘סבתא’. היא גרה במושב עם סבתא שלי, אימא ואבא. אני לומדת עוד מעט להיות פארמדיקית. גם היא קוראת לי תמיד ‘ילדה שלי’. את מזכירה לי אותה כל כך, שבהתחלה חשבתי שאת היא! אף פעם לא ניסית לחפש קרובים אמיתיים?”
“עדנוש, איך בכלל לחפש? כמעט כלום לא זוכר לא שם, לא עיר מקור. רק זכרונות קלושים של הפצצות, עגלת סוסים, טנקים… הייתי בורח עד שלא הכרתי את עצמי. פחד נורא זה מה שנשאר לי. אחר כך האישה שאספה אותי קראתי לה ‘אמא’ עד היום. אחרי המלחמה חזר הבעל שלה ונעשה לי לאבא. מהמשפחה שלי נותר רק השם. בטח כולם נהרגו שם, באותן הפצצות. וגם נגה…”
ופתאום עדן רעדה והביטה בי בעיניים גדולות וכחולות:
“סבא, יש לך במקרה שומה על הכתף הימנית, דומה לעלה?”
נחנקתי מהקפה, והחתולה נעצה בי עיניים.
“מאיפה את יודעת, ילדה?”
“לסבתא שלי בדיוק יש אחת כזו…” ענתה עדן בשקט. “קוראים לה נגה. עד היום היא בוכה כשסיפרה על התאומה שלה, עופרה. נעלמה בזמן פינוי, בהפצצות. כשסגרו את הדרך, הם חזרו לעיר ושרדו שם את המלחמה. אבל את עופרה לא מצאו, לא משנה כמה חיפשו…”
מאותו בוקר לא הצלחתי למצוא לי מנוחה. התרוצצתי בין החלון לדלת, מחכה לבוא האורחים. החתולה האפורה לא זזה ממני, בוחנת אותי בדאגה.
“אל תדאגי, מרגו שלי, הכל יהיה בסדר,” הרגעתי את החתולה, “רק הלב עובד שעות נוספות…”
לבסוף השתרבב הצלצול בדלת. רעדתי כשפתחתי אותה.
שתי נשים מבוגרות עמדו שם, מביטות זו בזו לאורך זמן, עיניהן מלאות תקווה. כמו מראה זיהו זו בזו את כחול העיניים, השיער האפור, עקבות החיים השזורים בקמטי השפתיים.
לבסוף, האורחת נשמה עמוק, חייכה, חיבקה אותי:
“שלום עופרה אהובה!”
ועל הסף עמדו קרובי משפחה, מוחאים דמעה בשמחה…
