Еще и קונסרבטוריון את רוצה? אמא השליכה על השולחן את העלון שאביגיל הביאה מבית הספר. אין מצב. אפילו אל תחשבי על זה.
אביגיל עמדה בפתח המטבח, מחבקת את תיק הגב חזק אל החזה. גוש עמד לה בגרון, לא מצליחה לבלוע.
אמא, אבל אני באמת רוצה…
“היא רוצה”, חיקתה אמא בבוז. הרבה את מבינה. את הולכת ללמוד ראיית חשבון. מקצוע אמיתי, מכובד, יש בו תמיד פרנסה.
אבא ישב ליד השולחן, לא מתערב. אבל אביגיל ידעה שתיקה אצלו זו הסכמה. תמיד.
אבא, פנתה אליו בתקווה אחרונה הרי אמרת בעצמך שיש לי כישרון.
אבא הרים מבט לעבר אמא שלו, ואז שוב הנמיך עיניים אל הצלחת.
אמא צודקת, אבי. מוזיקה זה לא מקצוע. זה משחקים. שטויות.
הדמעות יצאו כמו מעצמן, חמות וזועמות. אביגיל ניגבה את הלחיים בשרוול של חולצת בית הספר, מורחת הכל על הפנים.
הנה, שוב היא בוכה, אמא קימצה את שפתיה. תראי את נטע, בת הדודה שלך. ראיית חשבון, כן? וגם מה? יש לה דירה, בעל מסודר, חיים מתוקנים. ואת מה, פחות טובה ממנה? רוצה כל החיים לשבת ברחוב עם גיטרה?
תמיד נטע. הבת של דודה רותי, הדוגמה הקבועה. נטע זה, נטע ההיא. נטע כבר בגיל עשרים וחמש נשואה, את, אביגיל, אפילו כלים בקושי שוטפת.
אני לא רוצה להיות כמו נטע, לחשה אביגיל. אני רוצה מוזיקה.
זהו, מספיק, אבא דחף את הצלחת ויצא בכבדות מהחדר. החלטנו. את הולכת לכלכלה וזהו. אנחנו לא רוצים לרע לך.
אביגיל הסתכלה בשניהם באמא עם הפרצוף הבלתי מרוצה, באבא שלא טרח אפילו להישאר. אי אפשר לנצח אותם. כסף אין לה. זכות דיבור גם לא. רק חלום, שבדיוק עכשיו דרכו עליו יחד עם העלון הצבעוני.
היא הנהנה, אספה מהרצפה את העלון המקומט, ישרה את הדפים ואז זרקה אותו לפח.
…חמש שנים באוניברסיטת תל אביב נמחקות לאפור בעיניים. אביגיל יושבת בשיעורים, דוחפת לראשה מושגים שלא מבינה באמת, אין לה חיבור לכלום. מאזן, דוח רווח והפסד, מאזנים הכול נשפך עליה במשקולות שאין לה כוח לשאת.
בטקס הסיום אמא נראית מאושרת כאילו ההישג שלה. מצלמת את אביגיל מול העמודים, מתקשרת לדודה רותי, מתפארת.
יש לה כבר עבודה? שואלת הדודה מהטלפון, ואמא מנצחת. סיכמנו! התקבלה לחברה טובה. עוד תראי, אביגיל שלנו תעשה חיל.
אביגיל שלנו. כאילו פרויקט משפחתי.
היום הראשון בעבודה הגיע בדיוק כפי שדמיינה. משרד קטנטן בלי חלון, מסך מחשב, הר של ניירת, ריח של קפה שחור. הקולגות שתי נשים מבוגרות שדנות במבצעי סופר ובגירושים של הבת של שכנה.
אביגיל יושבת מול טבלאות שמרצדות. מספרים מתערבבים, הכל מטושטש. בערב הכול כאב לה מרוב שעמום ודכדוך.
המשכורת הראשונה נכנסת ב-28 לחודש. אביגיל מסתכלת בטלפון, עושה חישוב מהיר. מספיק אם תזכור להסתפק בחדר בפינה של רמת גן, תחסוך באוכל, לא תקנה כלום נוסף תסתדר.
בערב אורזת בשקט את הדברים במזוודה הישנה. אמא נכנסת בדיוק כשהיא סוגרת את הרוכסן.
מה זה?
אני עוברת דירה.
אמא מביטה בה שנייה, מסרבת להבין. פתאום פניה מאדימות.
לאן את עוברת? את השתגעת?
לא, עונה אביגיל בהרמת המזוודה. זה מה שהחלטתי.
ומה עם דירה? ומה עם רכב? אמא נאחזת במשקוף כאילו העולם התהפך. תכננו לך הכול! תעשי חיסכון, תשדרגי דירה, תתחתני כמו שצריך
אתם תכננתם, עונה אביגיל ויוצאת למסדרון. החיים שלי שלי.
אבא מחליט להתערב.
אביגיל, די עם שטויות. לאן תלכי ככה?
לאן שצריך.
אביגיל פותחת את הדלת, עוברת מבעדה, משאירה הכל מאחור. מהחלון נשמע נביחה של כלב, בקומה חמש רדיו רועש. ערב רגיל.
אביגיל יוצאת החוצה, נושמת עמוק. בכיס יש משכורת, במזוודה כל חייה. מולה חיים שלה באמת, שלא הציעו לה בשום פחית.
בחודשים הראשונים הטלפון שלה כמעט מתפוצץ. הודעות מאמא שורות של איומים לצד תחינות, אבא מתקשר בערבים אחרי העבודה לנהל שיחה מהוססת.
חזרי הביתה הוא אומר מספיק. אנחנו משפחה.
אביגיל מאזינה, מהנהנת למרות שהוא לא רואה.
לא, אבא. אני לא חוזרת.
אז את כבר לא בתנו! אמא עוקרת ומנתקת את הקו. שמעת? תשכחי מהבית הזה.
הקו מת. אביגיל מסתכלת במסך, מניחה את הטלפון על אדן החלון. יושבת בחושך, מסתכלת על האורות של גבעתיים. בלי דמעות, בלי כאב. רק חלל חד בבטן, שנרגע עם הזמן.
ועשר שנים עפות. שלוש דירות שכורות, חמש עבודות, לילות בלי שינה מול קלידים ועריכות סאונד. לומדת הכל בעצמה, בלילות כשהעיר נרדמת. מקבלת פרויקטים זולים, כותבת מוזיקה לפרסומות, לסרטי סטודנטים, לכל מה שיכול להכניס שקל. לאט לאט מתקדמת.
עכשיו שמה מופיע בקרדיטים של שלושה סרטים גדולים ושני סדרות שמשודרות ב”כאן 11″ ו”קשת”. יש לה סטודיו ביתי, ומזה שלושה חודשים טבעת נישואים בשמה.
יונתן נכנס לסטודיו כשאביגיל עורכת עוד טרק ומניח כוס קפה על הפסנתר.
יש מישהו באינטרקום, הוא אומר, מנשק לה את הראש. אנחנו לא מחכים לאף אחד.
הצלצול ממשיך, דחוף, עקשני מישהו מתעקש לדעת שיש כאן מישהו.
אביגיל מסירה את האוזניות וניגשת לאינטרקום. המסך מציג זוג אישה במעיל ישן, גבר במעיל דהוי. אביגיל מזהה מייד אמא קמוצה ושיער לבן, אבא התרחב ודהה.
היא לוחצת על כפתור השיחה.
מה אתם רוצים?
אביגיל, אמא מצמידה עיניים למצלמה. ילדה, זו אנחנו. תפתחי לנו.
אביגיל לא זזה מהמקום. יונתן מצטרף בשקט, מניח יד על הכתף.
אלה ההורים שלך? הוא שואל, לוחש.
כן.
שוב היא לוחצת.
איך מצאתם את הכתובת?
דרך נטע ממהרת אמא. היא ראתה על החתונה שלך ב”פייסבוק”, כתבו איפה אתם גרים, ואז
הבנתי.
אביגיל מנתקת, מביטה במסך. עשר שנים של שתיקה; לא התקשרו, לא כתבו, אפילו לא שאלו מה שלומה. עכשיו עומדים למטה מתנדנדים, מתביישים, נחפזים.
אני יורדת, אומרת ליונתן. תישאר פה.
בלובי אביגיל נעצרת, בולעת אוויר. פותחת את הדלת, משאירה אותה כמעט סגורה.
אביגיל, אמא מוחאת כפיים כמה את יפה! כל כך שמחנו על החתונה. איזה אירוע מושקע היה, ראינו תמונות, בעלך נראה מדהים
למה באתם?
אמא משתתקת, מחליפה מבט עם אבא. הוא מכחכח, דוחף ידיים לכיסים.
אביגיל, אנחנו ההורים שלך, הוא מתחיל. מה שהיה עבר. את הצלחת, יש לך, אולי אפשר לעזור.
לעזור?
כן, הוא מושך בכתפיים. אנחנו צריכים לעשות שיפוץ בדירה. המקלחת הרוסה. ורוצים פעם ראשונה לנסוע לים סוף, להירגע. את עושה כסף עכשיו, עם הבעל המוצלח שלך
אמא מושכת אותו בשרוול הוא מתעקש.
מה, היא בכל זאת הבת שלנו. אמורה לעזור לנו.
אביגיל נשענת על המשקוף, מצטלבת ידיים, ועל שפתיה עולה גיחוך יבש.
אמורה, חוזרת בקור רוח. עשר שנים לא הייתי הבת שלכם, אמרתם לשכוח את הדרך הביתה. עכשיו כשהצלחתי, בבת אחת נזכרתם?
רק רצינו שתביני שטעית, אמא ממלמלת שתחזרי. חשבנו רק איך לעשות לך טוב…
בטח, “רק לטובתך”, אביגיל מהנהנת. הגשמתי הכל בדיוק בגלל שלא שכחתי לחלום. לא נהייתי רואת חשבון כמו שרציתם. לא העברתי חיים בין דוחות מספרים. הלכתי עם הלב, וזאת התוצאה.
היא מצביעה מאחוריה לובי מואר, בית אחר לגמרי.
אז מה באמת אתם רוצים? כסף לשיפוץ? לחופשה? באמת? אחרי עשור בלי קשר הגעתם לבקש?
די די אבא רוטן. בשביל מה להיזכר בעבר כל פעם?
לא נזכרת, זה העובדות. נעלמתם כשבחרתי בדרך משלי. עכשיו כשהצלחתי, חזרתם. הכי קל.
אמא נושפת, עיניה מבריקות.
אנחנו בכל זאת ההורים שלך, אביגיל. השקענו, אהבנו…
רוצים לטובת כולם? קוטעת אותה, מחייכת אז תלכו. תשכחו אותי. תשכחו את הדלת הזו. תדמיינו, כמו שאמרתם לי אז, שאין לכם בת.
היא נסוגה פנימה וסוגרת את הדלת. אבא רוצה להיכנס נעצר מול מבטה.
אביגיל…
להתראות.
הדלת נסגרת בלחש.
אביגיל עולה אל הקומה שלה, נכנסת הביתה. יונתן ממתין בכניסה בפנים דואגות.
הכול בסדר?
כן, היא נושפת, משתפלת לחיבוק שלו, מצמידה ראש לכתפו. עכשיו כן.
הוא עוטף אותה, מלטף במתינות. ואביגיל יודעת: היא כבר מזמן עברה את נטע דירה, בעל שאוהב, קריירה מפוארת. אבל לא זה העיקר. בכלל לא.
עשור הלכה בשביל הזה; נפלה, קמה, נלחמה עד כוכבים בעניים. ועכשיו היא מאושרת באמת. עד עומק הלב, עד סוף הנשימה. וזה שווה הכול.
