אמא רק רצתה לעזור – שמעת? אצל נינה נולד נכד שני! – חמותה של מרינה, אירנה סרגייבנה, מזגה לה עוד תה. – בן, שלוש שמונה מאות. בריא, שיעות לחיים כאלה. מרינה הנהנה, מחממת את כפות ידיה מספל החרסינה הלוהט. בדירתה של אירנה סרגייבנה תמיד היה קריר – היא חסכה על חימום, אבל על השולחן תמיד חיכו עוגות, קציצות ביתיות וסלטים. כאילו מרינה הגיעה לחתונה ולא ל”תה של שבת”. – ואת ולשיק עדיין לא עשיתם לי נחת. מרינצ’קה, כמה אפשר לדחות? את לא בת עשרים כבר. ולאלכס שלושים ואחת, את בת עשרים ושמונה. זה הזמן! – אירנה התקרבה, הגישה לה קערית עם ריבה – כבר חשבתי שכבר עכשיו אתחיל לטפל בנכדים, ואתם כל הזמן “נחכה, נחכה”. – עכשיו תקופה לא פשוטה, אירנה – ענתה מרינה ברוך, כדי לא להעליב. – אנחנו חוסכים לדירה. לגדל ילד ומקביל לשלם משכנתא – פשוט לא מציאותי היום, את מבינה? עדיף קודם לסיים עם הדירה, ואז לחשוב על ילדים. אירנה נופפה בידה, כאילו גרשה זבוב. – למה להסתבך? תביאי ילד, הכל יסתדר. אני ופטריק בכלל התחלנו במעונות סטודנטים, חדר של שמונה עשרה מטר לשלושה – והנה, גידלנו את אלי שלנו. ואתם עם כל החשבונות שלכם תישארו בלי ילדים גם בפנסיה. מרינה לקחה לגימה מהתה, הרוויחה לעצמה עוד כמה שניות. בחוץ השמיים היו פברואריים, ובחלון נזלו טיפות – גשם, או שלג נמס. מהחדר הסמוך התקתק השעון, אותו הביאה אירנה מהבית של הוריה. – החיים השתנו, – הניחה את הספל. – פעם איכשהו יכלו להסתדר. היום – ארנונה, אוכל, חיתולים, רופאים… נטבע בחובות. – אני אשמור על הנכד! – התקרבה כאילו פתרה את בעיית הדור – את רק תלדי, ואני אטפל בהכל אחר כך. טיולים, האכלה, לקום בלילה. מרינה הרגישה איך עולה בה עצבנות – לא כעס, עיקש ועייף. – אירנה סרגייבנה, אני רוצה בעצמי לגדל את הילד שלי. לא לצאת לעבודה שלושה חודשים אחרי הלידה, רק כי אין ברירה – אני רוצה להיות איתו. השנים הראשונות הכי חשובות. החמות קימצה שפתיים, הפנתה מבט לחלון. נעלבה – מרינה הכירה כבר את המבט הזה. מרינה סיימה את התה, קמה. – תודה על האירוח, אני חייבת כבר ללכת. לשי ביקש שאחזור עד שבע. אירנה הנהנה בלי להסתכל. מרינה התלבשה, נישקה אותה בלחי – יבש, פורמלי – ויצאה. במונית נשענה על החלון הקרה ועצמה עיניים. העיר אפורה חלפה – בתים, שלטי חוצות, אנשים. החמות לא מבינה שהעולם השתנה. אי אפשר סתם ככה להביא ילדים, לקוות שהכל יסתדר. אחריות. מרינה רק רצתה לתת לילד העתידי חדר משלו, בית משלו, חינוך טוב. בשביל זה צריך דירה. דירה שלהם, לא בשכירות. …עברו חודשיים… מרינה הכינה עוף ותפוחי אדמה לארוחת ערב – מה שלשיק אוהב. אירנה התקשרה ערב קודם והודיעה: “יש לי מה לדבר אתכם”. מרינה לא ייחסה חשיבות – אצל חמותה כל שיחה שיש בה “מה לדבר” נגמרת בדרך כלל במתכונים או תלונות על השכנים. אבל כשהתיישבו לאכול, ואירנה הזיזה את הצלחת, מרינה נדרכה. – זוכרים את דודה גליה, הבת דודה של אמא שלי? – החמות בחנה את שניהם. – היא נפטרה בחודש שעבר. סוף סוף נרגעה… לשיק הנהן. מרינה גירדה בראש, לא באמת זכרה את גליה – ראתה אותה פעם אחת מתישהו. – אז ככה, – התיישרה החמות – היא השאירה לי דירה בירושה. שני חדרים. צריך שיפוץ, אבל מצוינת, בבניין אבן. לשיק שרק. – את רצינית? אמא, זה אדיר! – חכה, – הרימה יד. – אני רוצה לרשום את הדירה על שמכם. מרינה קפאה עם המזלג באוויר. – אבל בתנאי אחד, – אירנה הסתכלה ישר לעיניים – נכד. או נכדה! תביאו לי ילד – הדירה שלכם. השתרר שקט, מהמטבח טפטפה המים מהברז. החמות לא נתנה לאוויר להיעצר – התחילה לדבר מהר, כמו פוחדת שייעצרו אותה: – עכשיו לא צריך לחסוך! הדירה כבר מוכנה, שלכם. כל החיסכון הולך לילד – עגלה, מיטה, בגדים – הכל יקר היום! עכשיו לא צריך לדאוג לדיור, לא צריך משכנתא. לשיק הסתכל על מרינה, מחכה. פתאום היא קלטה – בעצם למה לא? גם ככה דחו רק בגלל הדיור. והנה, זה נפתר, ברגע. – אנחנו מסכימים, – הניחה ידה על ידו של לשיק. – רצינו כבר מזמן, רק חיכינו. החמות פרחה כאילו דווקא קיבלה מפתח עצמאי. …עבר שנה… מתן בן חודש. מרינה מרדימה אותו בשינה, כשהשקט במבואה מופרץ בפתיחת מנעול. היא יוצאת, מחזיקה אותו צמוד. – לשיק, מה כל כך מוקדם? במסדרון – אירנה, שקיות בידיים, חיוך של בעלת הבית. מרינה נעצרת. – אירנה? איך נכנסת? החמות מנופפת מפתח עם מחזיק קטן בצורת חמנייה. – שמרתי לעצמי עותק, שיהיה. אי אפשר לדעת, מה אם תצטרכי עזרה ולא תפתחו. מרינה בולעת מה שהיא רוצה להגיד. לא עכשיו, מתן רק נרדם, סצנה תעיר אותו. החמות הולכת למטבח, מצקצקת למראה כמה כלים בכיור. – מה זה, מרינצ’קה? כלים לא שטופים, לכלוך… – פותחת מקרר – מה תאכילי את לשיק כשיחזור? רק גבינה ויוגורט? מרינה מחבקת את מתן – זז, לא מתעורר. – אני כל היום עם הילד, אירנה. כל פעם שמניחים – בוכה. החמות בדרך לחדר הילדים, מרינה אחריה. בודקת, מזיזה, עושה הערות. – לא ככה צריך. הפיג’מות האלו – קשוחות, לא מתאימות לתינוק. – זה פלנל, רך. – אני כבר גידלתי בן, בין השאר, – מחמירה. – את כל היום בבית, למה בלגן? מרינה מצביעה על מתן שעליה. – בגלל זה. – שטויות, – מסננת. – אני הספקתי הכל וגם גידלתי. עזבה אחרי שעה, השאירה חדרים שהפכה, תחושת דריסה. בערב, אחרי שלשיק חזר, מרינה חיכתה שיאכל, התיישבה מולו. – לשיק, אי אפשר ככה. אמא שלך נכנסת לבד, יש לה מפתח. כבד לי גם ככה – עייפה, לא ישנה, מתוחה. ולזה מתווספים ביקורים פתאומיים. לשיק משפיל מבט. – היא רק רוצה לעזור, מרינה. – מתי היא רושמת עליך את הדירה? התחמק. – לא ממהרת. מה זה משנה, אנחנו פה. מרינה לופתת את השולחן. ככה עוברות עוד שלושה חודשים… החמות מגיעה מתי שבא לה, עירנית לכל פרט – מה אוכל התינוק, איך עוטפים, איך מלבישים. כל ביקור נגמר במוסר-השכל או בשתיקה פגועה. מרינה מתלוננת ללשיק, הוא מושך כתפיים – מה אפשר לעשות… זו אמא שלי. יום אחד היא נשברת. אחרי הליכתה, מוציאה מזוודה. אוספת את שלה. אחרי זה של מתן – חיתולים, בקבוקים, משחקים. לשיק עומד בדלת. – מרינה, לאן? – לאמא שלי. – מה פתאום, רבנו – קורה… – לשיק, – רוכסת את המזוודה, מביטה בו. – או שאמא שלך לא נכנסת לכאן שוב, או שאני ומתן לא נשארים. תבחר. הוא שותק. מסתכל עליה, על הבן, על המזוודה. בסוף מתיישב, שם כף ידיים על הפנים. מרינה מחכה. חמש, עשר, חמש עשרה שניות. הוא לא קם. היא מזמינה מונית, עוזבת. הוא מתקשר למחרת. ועוד, ועוד. מבטיח, מבקש שתחזור, ידבר עם אמא. אבל לא לוקח את המפתח ממנה – ואירנה עדיין בעלת הבית של דירת ה”מתנה”. …הגירושין נעשים תוך חצי שנה. מזונות – רק דרך בית משפט, כי בהתנדבות לשיק לא משלם. מרינה גרה אצל אמא, בחדר ילדות עם טפט ורוד עם פרחים קטנים. אמא עוזרת לה עם מתן, בייביסיטר כדי שמרינה תעבוד – קודם חצי משרה, אחר כך מלאה. קשה, מאוד. רחוק מהחלומות על אמהות. אבל בערבים, כשמתן נרדם בזרועותיה, נח בחוזקה על כתפה, מרינה יודעת שהיא תסתדר. היא חייבת. אם אבא שלו לא הצליח להגן על המשפחה – לפחות אמא תעשה את זה.

אמא הרי רק רצתה לעזור

שמעת על דינה? חמותה, אסנת, מזגה למעיין עוד תה. ביתה נולדו לאחרונה נכד שני, את יכולה לתאר לעצמך? בן, שלושה שמונה מאות. ילד בריא, שמנמן כזה, לחיים ורודות.

מעיין הנהנה, עוטפת את כפותיה סביב הספל החם. אצל אסנת בסלון תמיד היה צונן חסכה על החימום אבל על השולחן תמיד המתינו ערימות של בורקס, קציצות ביתיות וסלטים מכל מין. כאילו לא הגיעה להתארח אלא ממש לחתונה.

ואת, את ונועם, למה אתם לא משמחים אותי? מתי כבר? נועם כבר בן שלושים ואחת, ואת בת עשרים ושמונה. הגיע הזמן! אסנת קרבה בזהירות צנצנת ריבה. הרי חשבתי שעד עכשיו כבר אתפנק עם נכדים, ואתם “נחכה, נחכה”.

אסנת, עכשיו לא קל, ענתה מעיין בענווה, נזהרת לא להעליב. אנחנו חוסכים לדירה. קשה לגדל ילד ולשלם משכנתא במקביל, את מבינה? עדיף קודם שתהיה קורת גג משלנו, אחר כך נביא ילדים.

אסנת נופפה בידה כאילו גרשה יתוש טורדני.

סתם אתן ממציאות. תביאי ילד, הכל יסתדר. אנחנו התחלנו במעונות של האוניברסיטה, חדר של שמונה עשרה מטר לשלושה. ומה קרה? גידלנו את נועם, השכלנו אותו. עם כל החשבונות והחישובים תפספסו את ההזדמנות, עד הפנסיה לא תולידו.

מעיין לגמה לגימה של תה, קונה לה עוד רגע לחשוב. בחוץ שמיים אפורים של שבט, גשם או שלג נמס זלג על שמשות החלון. מהחדר השני נשמע תיקתוק השעון הישן שסבתא אסנת הביאה איתה מקיבוץ ילדותה.

העולם השתנה, הניחה מעיין את הספל. פעם באמת היה אפשר להסתדר איכשהו. היום מים, חשמל, חיתולים, רופאים… נקרוס בחובות.

אני אשמור על הנכד, אסנת נטתה קדימה כאילו זה ישיב את כל הדאגות. את תלדי, ואני אקח על עצמי הכל: לטייל איתו, להאכיל, לקום בלילות.

בתוכה עלה ריגוש של רוגז לא כעס, אלא רוגז עייף, דביק כזה.

אסנת, אני רוצה בעצמי לגדל את ילדי. להישאר איתו בשנים הראשונות, לא למהר לעבודה. השנים הללו הכי משמעותיות.

אסנת קפלה את שפתיה והסיטה את מבטה אל החלון. נעלבה. מעיין כבר הכירה את ההצגה דקת שתיקה, אחריה רעש מכוון של כלים, להדגיש עד כמה נעלבה מדבריה של מעיין.

מעיין גמרה לשתות, קמה.

תודה על האירוח. אני חייבת ללכת. נועם ביקש שאחזור עד שבע.

אסנת הנהנה מבלי להסתכל. מעיין לבשה את המעיל, נשקה לחמותה בלחי יבש, פורמלי ויצאה.

במונית השעינה מעיין את ראשה על החלון הקר ועצמה עיניים. העיר תל אביב חלפה על פניה מגדלים אפורים, שלטי חוצות, אנשים מעוגנים במעיליהם השחורים. אסנת פשוט לא הבינה שהעולם השתנה. שאי אפשר להביא ילדים ולסמוך על המזל. ילד הוא אחריות. מעיין רצתה לתת לילדהּ הכל: חדר משלו, חינוך טוב, חוגים. כדי שזה יהיה, צריך דירה לא שכורה, לא זמנית. דירה משלנו.

עברו חודשיים…

מעיין בישלה עוף עם תפוחי אדמה לארוחת ערב זה היה הטעם הביתי האהוב על נועם. אסנת התקשרה ערב קודם וביקשה לבוא “יש לי משהו חשוב”, אמרה. מעיין לא חשדה במיוחד חמותה לרוב דיברה על מתכונים או התלוננה על השכנים.

אבל כשישבו בשולחן ואסנת דחפה את הצלחת, מעיין חשה שמשהו קורה.

זוכרת את דודה גילה שלי? אסנת בדקה במבטה את שניהם. היא נפטרה החודש. שוחררה מייסוריה…

נועם הנהן. מעיין נזכרה שפגשה את דודה גילה פעם אחת בערב משפחתי.

וככה, אסנת זקפה גב היא הורישה לי את הדירה שלה. שני חדרים. צריך לשפץ, נכון, אבל זה בניין ישן טוב.

נועם שרק בלחש.

באמת? אמא, זה פנטסטי!

רגע, הרימה אסנת יד, אני רוצה להוריש את הדירה לכם.

מעיין קפאה עם המזלג ביד.

אבל בתנאי אחד, אסנת הסתכלה ישירות בעיניה, לא מת blinking, שתביאו לי נכד. או נכדה לא משנה. בא לי כבר ילד קטן. תביאו הדירה שלכם.

ברגע השתררה דממה. היה אפשר לשמוע את טיפות המים שנטפו מברז המטבח.

אסנת לא נתנה לרגע להתגלגל; התחילה לדבר בקצב, לחשוש שמא יקטעו אותה.

עכשיו כבר לא צריך לחסוך! הדירה תהיה שלכם, מיד. ואת הכסף שחסכתם תוציאו על התינוק: עגלה, מיטה, בגדים הכול יקר היום! ובעיה של דירה הלכה.

נועם הביט במעיין, מחכה. והיא הבינה שאין לה באמת מה לחלוק; הרי הם רצו ילד, רק דחו עד שייווצר הפתרון לדיור. והנה הוא הופיע, פשוט כך, במילים אחת של נוטריון.

אנחנו מסכימים, הניחה מעיין את ידה על ידו של נועם. גם לנו הגיע הרגע. פשוט חיכינו.

פניה של אסנת הוארו כאילו קיבלה מפתח לעולם חדש.

עבר עוד שנה…

יהלי היה בן חודש. מעיין נענעה אותו בחדר, מזמזמת לו שיר מפוזר, כשהשער נפתח במנעול. היא יצאה למסדרון, מחזיקה את בנה קרוב אל ליבה.

נועם, חזרת כל-כך מוקדם?

סלון. אסנת עמדה שם עם שקיות, חיוך ניצחון על פניה.

מעיין נעצרה על סף הדלת.

אסנת? איך נכנסת?

אסנת נופפה בצרור מפתחות שעליו תלוי תליון חיננית פלסטיק.

השארתי לעצמי עותק, ליתר ביטחון. מי יודע, אולי תצטרכו עזרה ולא תפתחו…

מעיין בלעה את מה שכמעט נפלט מפיה. לא היה זמן ולא מקום לריב. יהלי נרדם זה עתה; לא רצתה להעירו במריבה.

אסנת כבר פסעה למטבח, קוטפת בלשונה כשראתה כלים בכיור.

מה זה, מעיין? כלים לא שטופים, פירורים… פותחת המקרר, מנידה בראשה רק גבינה ויוגורט? נועם עוד מעט בא הביתה, עם מה יאכל?

מעיין הצמידה את יהלי הוא זע, אך לא התעורר.

אני עם הילד כל היום, אסנת. הוא רק על הידיים, מניחה בוכה

אסנת כבר נכנסה לחדר הילדים, ומעיין נגררה אחריה חסרת אונים. אסנת בודקת במבטה את המשטח, את בקבוקי ההאכלה.

הכל לא נכון כאן. והחיתולים האלו איך אפשר לתת כאלה? זה יגרד לו.

פלנל רך, ענתה מעיין.

רך? אני גידלתי את נועם, כן? אסנת החמירה. את כל היום בבית. למה כזה בלגן כאן?

מעיין הצביעה על יהלי שישן על כתפה.

בגלל זה.

שטויות, קבעה אסנת. אני בישלתי, ניקיתי, גידלתי את נועם. והסתדרתי.

לאחר כשעה הלכה, מותירה אחריה מדפים מסודרים, בקבוקים מטולטלים ותחושת שיטפון.

בערב, כשנועם חזר, מעיין חיכתה שיאכל והתיישבה מולו.

נועם, ככה אי אפשר. לאמא שלך יש מפתח, היא נכנסת בלי אזהרה. לי קשה גם ככה, מתעייפת, לא ישנה, בסוף, היא מפקחת עליי.

נועם הסיט את המבט.

היא רוצה לעזור, מעיין. זה הכל.

מתי תעביר את הדירה אליך?

נועם היסס.

אמרה שלא דחוף. מה זה משנה, גם ככה אנחנו גרים פה.

מעיין לחצה את השולחן באגרוף קפוץ עד הציפורניים הלבינו.

…ועברו עוד שלושה חודשים.

אסנת הפכה לאורחת קבועה ונכנסת כרצונה, בוחנת הכל: איך מאכילים, איך קולעים, איך מלבישים. כל סיבוב נגמר בביקורת או דמעות. מעיין התלוננה לנועם, אך הוא רק משך בכתפיים “מה אני יכול? זו אמא.”

ערב אחד נשברה מעיין. אחרי שאסנת הלכה, ארזה מזוודה.

ארזה את בגדיה. את שלו, חיתולים, בקבוקים, כמה צעצועים אהובים. נועם עמד במסדרון.

מעיין, לאן את הולכת?

לאמא שלי.

די, תראי, רבנו. קורה…

נועם, סגרה את המזוודה והביטה בעיניו. או שאין לה מפתח ולי שקט, או שאין אותנו פה. תחליט.

הוא שתק ארוכות. הביט בה, ביהלי, במזוודה. אחר כך התיישב והסתיר את פניו.

מעיין חיכתה. חמש, עשר, חמש עשרה שניות.

נועם לא קם.

הזמינה מונית ונסעה.

הוא התקשר למחרת. אחר כך שוב. הבטיח לדבר עם אמו, התחנן שתחזור. אבל על המפתח לא ויתר, ואסנת נשארה בעלת הבית.

…הגירושין נחתמו כעבור חצי שנה. מזונות בפסיקת בית המשפט, כי נועם לא מיהר לשלם.

מעיין גרה אצל אמה, בחדר הילדות עם הטפטים הפרחוניים. אמא עזרה לה עם יהלי שמרה עליו כשעבדה חצי משרה ובהמשך מלאה. היה קשה, קשה מה שדימיינה אי פעם.

אבל בערבים, כשיהלי ישן בזרועותיה, ראשו טמון בכתפה, ידעה שתסתדר. חייבת להסתדר. למענו.

אם האב היה חלש מדי בשביל להגן על המשפחה שלו…