אמא הרי רק רצתה לעזור – שמעת שנינה כבר סבתא בפעם השנייה? – חמותה מזגה למרינה תה. – נולד לה עוד נכד, תינוק, שלושה קילו שמונה מאות. בריא כזה, עם לחיים מתוקות. מרינה הנהנה, מחממת את הידיים על פורצלן חם. בדירה של אירינה סרגייבנה תמיד היה קריר – היא חסכה על חימום, אבל על השולחן תמיד הצטברו צלחות עם עוגות, קציצות ביתיות וסלטים. כאילו מרינה הגיעה לארוחת חג, לא רק לתה. – ואת ואליושקה עוד לא משמחים אותי. מרינוצ’קה, כמה עוד אפשר למשוך? את כבר לא בת עשרים, וללשה כבר שלושים ואחת. הזמן שלכם עכשיו! – אירינה סרגייבנה קרבה לנכדת הכלה קערה עם ריבה. – אני חשבתי שבגיל הזה כבר אטפל בנכדים, ואתם רק “נחכה, נחכה”. – אירינה סרגייבנה, הזמנים לא פשוטים עכשיו, – מרינה אמרה בעדינות, נזהרת לא להעליב. – אנחנו חוסכים לדירה. להחזיק גם תינוק וגם משכנתא פשוט בלתי אפשרי. עדיף קודם לקנות דירה, ואחר כך לחשוב על ילדים. החמות נופפה בידה כאילו מרחיקה זבוב טורדני. – מה את מבלבלת את המוח? תולידו, הכל כבר יסתדר. אנחנו עם פטיה התחלנו במעונות, חדר של שמונה עשרה מטר לשלושה. והנה, גידלנו את ללשקה, חינכנו אותו. עם כל החישובים שלכם – לעולם לא תביאו ילדים. מרינה לגמה תה כדי למשוך זמן. בחוץ השמיים של פברואר היו עכורים, טיפות התגלגלו על החלון – לא ברור אם גשם או שלג נמס. בחדר הסמוך התקתקו על הקיר השעונים שאירינה סרגייבנה הביאה עוד מבית ההורים. – ככה לא הולכים החיים, – מרינה הניחה את הכוס. – פעם היה אפשר איכשהו להסתדר. היום עם שכר הדירה, אוכל, חיתולים ורופאים… נצלול לחובות. – אני אשמור על הנכד! – החמות התקרבה כאילו בזה פתרה הכל. – את רק תולידי, ומה שאחר כך – אני אטפל. אצא איתו, אאכיל, אקום בלילה. מרינה הרגישה איך מתגנב בתוכה עצבני, כבד. – אירינה סרגייבנה, אני רוצה לגדל את הילד בעצמי. לא לצאת לעבודה אחרי שלושה חודשים כדי להביא כסף, אלא להיות לידו. השנים הראשונות הכי חשובות. החמות קימצה שפתיים, הפכה לחלון – נעלבה. מרינה כבר הכירה את המבע הזה – עכשיו היא תשתוק ותטרוק כלים במופגן, כדי להראות עד כמה דקרה אותה הנכדה במילים הקרות שלה. מרינה גמרה את התה וקמה. – תודה על הכיבוד, אני צריכה כבר ללכת. ללשה ביקש שאחזור עד שבע. החמות הנהנה מבלי להסתכל עליה. מרינה התלבשה, נשקה לה בלחי – יבש, רשמי – ויצאה. במונית נשענה עם הראש אל הזכוכית הקרה ועצמה עיניים. עברו לידה בניינים אפורים, שלטי פרסומת, אנשים במעילים כהים. אירינה סרגייבנה פשוט לא הבינה שהזמנים השתנו. שאי אפשר ככה פשוט להביא ילדים ולסמוך על המזל. ילד – זו אחריות. מרינה רצתה לתת לילד שלה הכל: חדר משלו, בית ספר טוב, חוגים. ולזה צריך דירה. דירה משל עצמם, לא שכורה. עברו חודשיים… מרינה הכינה לארוחת ערב עוף עם תפוחי אדמה – ללשה אהב דברים פשוטים ומשביעים. אירינה סרגייבנה התקשרה ערב קודם, הזמינה את עצמה לביקור, אמרה – “יש לי משהו לדבר”. מרינה לא ייחסה חשיבות, בדרך כלל זה היה מתכון או תלונה על שכנים. אבל כשישבו לשולחן ואירינה סרגייבנה התרוממה, מרינה הרגישה שמשהו חשוב קורה. – את זוכרת את דודה גליה, בת דוד של אמא שלי? – החמות סקרה בעיניה את שניהם. – היא הלכה לעולמה בחודש שעבר. סבלה מספיק… ללשה הנהן. מרינה גימגמה – ראתה את דודה גליה פעם אחת באירוע משפחתי. – אז ככה, – החמות התיישרה, ומרינה הבינה שעומדת לבוא הודעה דרמטית. – היא הורישה לי דירה. שלושה חדרים, כן צריך שיפוץ, אבל דירה טובה, בית אבן. ללשה שרק בהפתעה. – באמת? אמא, זה מדהים! – חכה, – האם הרימה יד. – אני רוצה לכתוב את הדירה על שמכם. מרינה קפאה עם המזלג ביד. – אבל בתנאי אחד, – החמות הביטה ישירות, ללא מצמוץ. – תביאו לי נכד. או נכדה, לא חשוב לי. ילד – והדירה שלכם. נפלה דממה. אפשר היה לשמוע את טפטוף המים מהברז במטבח. אירינה סרגייבנה אפילו לא נתנה להפסקה להשתהות – התחילה לדבר מהר, ברצף, כאילו פחדה שיפסיקו אותה. – עכשיו לא צריך לחסוך, את מבינה? כבר יש לכם דירה! הכסף שחסכתם – תשימו על הילד: עגלה, מיטה, בגדים – הכל יקר! עכשיו לא צריך לדאוג, לא צריך משכנתא. ללשה הביט במרינה, ממתין לתגובתה. ופתאום היא הבינה שאין על מה לחלוק. הרי באמת רצו ילד, רק דחו כי לא הייתה דירה. עכשיו זה כבר נפתר, בחתימת עורך דין. – אנחנו מסכימים, – מרינה הניחה את ידה על ידה של בעלה. – גם אנחנו כבר מזמן רצינו, רק חיכינו לרגע המתאים. החמות פרחה כאילו היא קיבלה מפתחות לחיים חדשים. עבר עוד שנה… מתי חוגג חודש. מרינה מרדימה אותו בחדר השינה, מזמזמת שיר לא ברור, כשבכניסה נשמע סיבוב של מפתח. היא מצצה למסדרון, מחזיקה את בנה קרוב אליה. – ללשה, מה אתה כל כך מוקדם? זה לא היה ללשה, זו הייתה אירינה סרגייבנה. ידיים מלאות שקיות, חיוך של בעלת הבית. מרינה נעצרה בפתח החדר. – אירינה סרגייבנה? איך נכנסת? החמות הרימה יד – מפתח היה מחובר למחזיק מפתחות עם קישוט פלסטיק. – השארתי לעצמי עותק. ליתר ביטחון, אם תצטרכי עזרה ולא תפתחי. מרינה בלעה מילים שעלו לגרון. לא הזמן, לא המקום. מתי נרדם, עימות יעיר אותו. החמות כבר נכנסה למטבח, מצקצקת בלשונה על הכיור עם כמה כוסות וצלחת. – מה זה, מרינוצ’קה? כלים לא שטופים, פירורים על השולחן… – פתחה את המקרר והנידה בראשה. – מה יש לאכול? רק גבינה ויוגורט? ללשה יחזור עוד מעט, מה תתני לו לאכול? מרינה לחצה את בנה חזק יותר – השתנה מעט אך לא התעורר. – אני עם התינוק כל היום, אירינה סרגייבנה. הוא כל הזמן על הידיים, רק כשאני שמה אותו הוא בוכה. החמות פנתה מיד לחדר הילדים, ומרינה הלכה בעקבותיה חסרת אונים. זו סקרה בקפידה את שידת ההחתלה, מדף הבקבוקים. – הכל לא מסודר פה. ייתכן לתת לתינוק חיתולים כאלה? קשים, ישר יפצעו אותו. – אלה כותנה, רכים. – אני יודעת מה זה רך! אני גידלתי בן, כן? – קימצה את שפתיה. – את כל היום בבית, מרינה. למה כזה בלגן? מרינה סימנה למתי שישן לה על הכתף. – בגלל זה. – שטויות, – החמות נופפה בידה. – אני בזמני גם בישלתי, גם ניקיתי, גם עם ללשקה הסתדרתי. הכל הספקתי. היא הלכה אחרי שעה, השאירה אחריה בקבוקים מסודרים אחרת, כביסה ממיינת ותחושה כאילו עברה בכל מרינה משאית. בערב, כשללשה חזר מהעבודה, מרינה חיכתה שיאכל והתיישבה מולו. – ללש, אי אפשר להמשיך ככה. אמא שלך נכנסת מתי שהיא רוצה, יש לה מפתח. לי קשה גם ככה, אני לא ישנה, אני עייפה, והיא עוד עם ביקורות. ללשה הסיט עיניים. – אמא רוצה לעזור, מרינוצ’קה. זה לא מרוע. – מתי היא תעביר את הדירה על שמך? ללשה גמגם. – לא ממהרת. אומרת שכבר ממילא אנחנו גרים כאן. מרינה לחצה חזק את שפת השולחן עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. כך עברו עוד שלושה חודשים… אירינה סרגייבנה הייתה אורחת קבועה. נכנסה מתי שרצתה, מצאה ליקויים: איך מרינה מאכילה, מחתלת, מקלחת, מלבישה. כל ביקור נגמר או בהטפות, או בשתיקה נעלבת מה”חוסר הכרת טובה”. מרינה התלוננה לללשה, אבל הוא רק משך בכתפיים, “מה אני אעשה, זו אמא”. ערב אחד מרינה נשברה. אחרי שהחמות יצאה, שלפה מזוודה. ארזה בגדים לה. אחר–כך של מתי. חיתולים, בקבוקים, כמה צעצועים. ללשה עמד בכניסה. – מרינה, לאן את הולכת? – לאמא שלי. – שטויות, רב צריך להרגע… – ללשה, – סגרה רוכסן, הביטה בו. – או שאמא שלך לא באה יותר לפה, או שאני ומתי לא פה. תבחר. הוא שתק. הביט במזוודה, בבן, באשתו. ואז התיישב על הספה והסתיר פנים בידיים. מרינה חיכתה. חמש שניות, עשר, חמש עשרה. ללשה לא קם. הזמינה מונית ונסעה. הוא התקשר למחרת. ואחר–כך. ועוד שבוע. כל פעם הבטיח לדבר עם אמא, ביקש שתחזור. אבל את המפתח לא אסף, ואירינה סרגייבנה נשארה בעלת הבית של הדירה שהם כביכול קיבלו במתנה. …הגירושים בוצעו אחרי חצי שנה. מזונות – רק דרך בית משפט, כי ללשה לא מיהר לשלם ביוזמתו. מרינה התגוררה אצל אמא שלה, בחדרה הישן עם טפט פרחוני שבזיכרונה מילדות. אמא עזרה עם מתי, ישבה אתו כשמרינה יצאה לעבודה – בהתחלה לחצי משרה, אחר–כך מלאה. היה קשה, מאוד קשה, לא כפי שדמיינה את האמהות. אבל בערבים, כשמתי נרדם בזרועותיה, חבוק אל כתפה, מרינה ידעה – היא תסתדר. היא חייבת להסתדר. בשבילו. אם כבר אביו היה חלש מדי מכדי להגן על המשפחה שלו…

Life Lessons

אמא פשוט רצתה לעזור

שמעת? לנעמה נולד נכד שני! חמותי, מרים, מזגה לי תה. בן, שלוש שמונה מאות. בריא, עגלגל כזה.
הרצתי חיוך, מחמם את כפות הידיים על הספל. אצל מרים תמיד היה קצת קריר בבית חוסכת בחימום אבל על השולחן ערמות של בורקסים, קציצות ביתיות, סלטים. כאילו הגעתי לברית, לא רק לתה.

ואת ויותם? מה איתכם? מרים קרצה. כמה אפשר למשוך? את כבר בת עשרים ושמונה, יותם בן שלושים ואחת. זה הזמן! היא קרבה אלי צלוחית עם ריבה תוצרת בית. חשבתי שעד עכשיו כבר אטפל בנכדים, אבל אתם כל הזמן “עוד נראה, עוד נחשוב”.
מרים, באמת עכשיו תקופה לא פשוטה עניתי בעדינות, לא רוצה לפגוע. אנחנו חוסכים לדירה. להחזיק גם תינוק וגם משכנתה ביחד זה קשה מדי. עדיף קודם לגור בבית משלנו ואז ילדים.
מרים הניפה יד כאילו מרחיקה יתוש טורדני.

די למהר. תלדי דברים כבר ייסתדרו. אני וליאון התחלנו בדירת שיכון קטנה. לא קרה כלום יותם גדל, למד, הלכנו קדימה. אתם והחישובים שלכם בסוף גם בגיל שישים לא יהיה לכם ילדים.
לגמתי תה כדי להרוויח זמן. בחוץ היה שמיים חורפיים, טיפות גשם נזלו על החלון לא ברור שלג או גשם. השעון על הקיר דפק בדממה הביאה אותו עוד מהבית של אמא שלה.

החיים השתנו אמרתי, שמתי את הספל. פעם איכשהו הסתדרו. היום שכירות, אוכל, חיתולים, רופאים… נלך פייפן עם הדאגות.
אני אשמור עליו! מרים התיישרה, כאילו פותרת הכל. רק תלדי, אני אטפל בכל השאר אצא איתו לטיולים, אשגיח, אקום בלילה.
הרגשתי איך העצבנות גואה בי. לא כעס משהו כבד שמגרד מבפנים.

מרים, אני רוצה לגדל את הילד שלי בעצמי. לא לחזור לעבודה שלושה חודשים אחרי הלידה רק בשביל כסף. אני רוצה להיות איתו השנים הראשונות הכי חשובות.
מרים קימצה שפתיים, פונה לחלון. אוי, הנה הפרצוף הנעלב שלה. עכשיו היא תשתוק, תרעיש בכוונה עם הכלים מראה לי איך נפגעה מהמילים היבשות שלי.

סיימתי את התה, נעמדתי.

תודה על האירוח, אני חייב לזוז. יותם ביקש שאחזור עד שבע.
מרים הנהנה, בלי להסתכל עלי. התארגנתי, נשיקה קצרה ללחי יבשה, פורמלית ויצאתי.

במונית נשענתי עם הראש על החלון הקר, עוצם עיניים. ראיתי את מגדלי הבטון, שלטי החוצות, אנשים במעילים כהים. מרים פשוט לא מבינה שהעולם השתנה. היום אי אפשר להביא ילדים ולסמוך ש”יהיה בסדר”. צריך לחשוב, לתכנן. אני רוצה לתת לילד עתידי חדר משלו, חינוך טוב, חוגים לשם כך צריך דירה בבעלותנו.

עברו חודשיים…

הכנתי עוף עם תפוחי אדמה יותם אוהב אוכל ביתי כזה. מרים התקשרה אתמול, אמרה “אני באה, יש לי משהו לדבר”. לא ייחסתי לזה חשיבות שיחות של מרים, לרוב מתכונים או סיפורים על השכנה ממול.

אבל כשישבנו בשולחן והיא הסיטה את הצלחת, מתוחה הבנתי: משהו רציני.

זוכרים את רבקה, בת הדודה של אמי? מרים שוטטה במבטה. היא נפטרה החודש. סוף סוף נחה…
יותם הנהן. אני רק פגשתי אותה פעם באיזה שבת משפחתית.

אז ככה המשיכה מרים, יושבת זקופה היא הורישה לי דירה. שני חדרים, ישן, צריך שיפוץ, אבל הדירה עצמה טובה, בניין חזק.
יותם שרק.

באמת, אמא? איזה יופי!
רגע אמרה מרים אני רוצה לתת את הדירה לכם.
הז forkנה באוויר, מזלג ביד.

בתנאי אחד מבט ישיר. ילד. נכד או נכדה, לא משנה לי. כשיגיע ילד הדירה שלכם.
השתררה שתיקה. בקול זרם מהברז טפטוף.

מרים לא נתנה לשתיקה אפילו רגע דיברה מהר, בקוצר נשימה, כאילו תפחד שמישהו יפסיק אותה.

עכשיו כבר לא צריך לחסוך, הדירה כבר מחכה! הכסף שחסכתם לילד. עגלה, מיטה, בגדים… זה יקר והנה, כבר לא צריך לדאוג לדיור או להיכנס למשכנתה.
יותם הביט בי, מחכה לתגובה. פתאום הבנתי אין מה לענות. הרי רצינו ילד, רק חיכינו לדירה. ועכשיו, זה נפתר בבת אחת, בחתימה אצל עו”ד.

אנחנו מסכימים שמתי את ידי על ידו של יותם. גם אנחנו רצינו כבר, פשוט דחינו עד שתהיה דירה.
מרים הייתה מאושרת, כמעט התרסקה מהתרגשות.

עבר שנה…

עמיתי בן חודש. הרדמתי אותו בחדר ופיזמתי שיר טיפשי וממלא, כשלפתע נשמע במנעול סיבוב מפתח. יצאתי למסדרון, מחזיקה אותו קרוב לחזה.

יותם, מה אתה עושה בבית כל כך מוקדם?
אבל זו הייתה מרים. שקיות בידיה, חיוך בעלת-בית.

עמדתי על מפתן החדר.

מרים? איך נכנסת?
מרים הרימה את המפתח מחזיק פלסטיק צהוב.

שמרתי עותק, שיהיה למקרה שצריך עזרה, אולי לא תענו.
בלעתי את מה שהתחשק לי לומר. לא עכשיו. עמיתי סוף סוף נרדם, מריבה רק תעיר אותו.

מרים הפסיעה ישר למטבח, מצקצקת לנוכח כיור עם שתי כוסות וצלחת.

מה זה כאן, רווית? כלים לא שטופים, פירורים… מה יש לאכול? קצת קוטג’? יוגורט? יותם חוזר, איך תכיני לו משהו?
חיבקתי את עמיתי חזק יותר הוא התנועע, אבל לא התעורר.

הייתי כל היום עם הילד, מרים. הוא לא יורד מהידיים, רק מניחה בוכה.
מרים כבר בדרכה לחדר ילדים, אני אחריה. היא בודקת את השידה, מתקרבת לבקבוקים.

הכל פה לא נכון אצלך. ומה זה החיתולים האלה קשה מדי! יגרדו לו.
זה פלנל, הכי רך.
אני יודעת מה רך! אני גידלתי בן לבד, כן? היא משכה שפתיים. את בכל זאת כל היום בבית, למה בלגן?
הראיתי לה את עמיתי הישן על הכתף.

בגלל זה.
שטויות הניפה יד. בזמני גם בישלתי, גם ניקיתי, גם טיפלתי והסתדרתי יופי.
אחרי שעה עזבה, משאירה אחריה בקבוקים ישרים, בגדים מסודרים, והרגשה כאילו עברתי טרקטור.

בערב, כשיותם חזר, חיכיתי שיאכל והתיישבתי מולו.

יותם, ככה אי אפשר להמשיך. אמא שלך נכנסת מתי שבא לה, יש לה מפתח. אני בקושי עומדת על הרגליים, והיא באה עם ביקורות.
יותם הוריד עיניים.

אמא רוצה לעזור, רווית. לא מתוך רוע.
מתי היא מעבירה על שמך את הדירה?
גמגם.

עוד לא ממהרת. “לא משנה למי כתוב”, העיקר שאנחנו גרים פה.
לפתי את השולחן עד שפרקי האצבעות הלבינו.

עברו עוד שלושה חודשים…

מרים כבר אורחת קבועה. באה מתי שבא לה, מעירה על ההנקה, הלבוש, הסדר, הכל. תמיד זה נגמר בנזיפות או שתיקות נעלבות. התלוננתי ליותם אמר, “מה אני יכול לעשות? אמא…”

יום אחד נשברתי. אחרי שהיא הלכה, שלפתי מזוודה.

ארזתי דברים שלי, ואז של עמיתי חיתולים, בקבוקים, בובה אהובה. יותם עמד בפתח.

רווית, מה את עושה?
הולכת לאמא שלי.
עזבי, קצת התעצבנת, קורה…
יותם רוכסת את המזוודה, מביטה בו. או שאמא שלך לא נכנסת לפה יותר, או שאני ועמיתי הולכים. תחליט.
הוא שתק. הביט על המזוודה, על הילד, עלי. ואז נפל על הספה, טומן פנים בידיים.

חיכיתי. חמש שניות, עשר, חמש עשרה.

יותם לא זז.

הזמנתי מונית ונסעתי.

התקשר למחרת. ואז שוב. הבטיח שידבר עם אמא שלו, ביקש שתחזור. אבל המפתח לא לקח, ומרים נשארה בעלת הבית על הדירה שכאילו קיבלנו כמתנה.

…גירושין תוך חצי שנה. מזונות דרך בית משפט, כי יותם לא מיהר לשלם.

גרתי אצל אמא שלי, בחדר הילדות עם פרחים קטנים על הקיר. אמא עזרה, שמרה על עמיתי כשיצאתי לעבוד בהתחלה חצי משרה, אחר כך מלאה. היה לי קשה, קשה מאד, לא כמו שדמיינתי אמהות.

אבל בלילות, כשהילד נרדם עלי, ראשו קבור בכתף שלי, ידעתי שאצליח. אין ברירה. בשבילו.

אם אבא שלו היה חלש מכדי להגן עלינו אני חייב להיות החזק עבורו.

Rate article
Add a comment

16 − nine =