“אמא הרי רק רצתה לעזור” – “שמעת? לנינה נולד נכד שני, תארי לך!” – חמותה של מרינה מזגה לה תה. – “בן, שלושה שמונים, בריא כזה, לחיים תפוחות.” מרינה הנהנה, מחממת את כפות ידיה על פורצלן חם. הדירה של אירנה סרגייבנה תמיד הייתה קרירה – היא חסכה על חימום, אבל השולחן תמיד היה עמוס בצלחות עם עוגות, קציצות ביתיות וסלטים, כאילו לא הגיעה לתה אלא לחתונה. – “ואת וליושה? מתי תשמחו אותי? מרינוצ’קה, כמה אפשר למשוך? אתם כבר לא בני עשרים. ליושה בן שלושים ואחת, את בת עשרים ושמונה. הזמן הכי טוב!” – אירנה סרגייבנה קרבה לעבר כלתו צנצנת ריבה. – “כבר חשבתי שבגיל הזה אטפל בנכדים, ואתם כל הזמן ‘נחכה, נחכה’.” – “אירנה סרגייבנה, עכשיו תקופה לא פשוטה,” – מרינה מנסה להסביר בעדינות וללא לפגוע. – “אנחנו חוסכים לדירה. ילד ומשכנתא – זה פשוט בלתי אפשרי. עדיף קודם דירה, אחר כך לחשוב על ילדים.” החמות נפנפה ביד כאילו גירשה זבוב טורדני. – “מה את ממציאה שטויות? תלדי – והכל כבר יסתדר. אני ופטר התחלנו בכלל במעונות, חדר של שמונה עשרה מטר לשלושה אנשים. ושרדנו, גידלנו את ליושה, שלחנו אותו ללימודים. ואת עם כל החישובים האלה – תתעוררי, עד הפנסיה לא תביאי ילדים.” מרינה לוגמת מן התה, לוקחת רגע. בחוץ שמיים אפרפרים, על החלון מתגלשות טיפות – אולי גשם, אולי שלג שנמס. – “המציאות השתנתה.” – מרינה מחזירה כוס לתחתית. – “פעם היה אפשר איכשהו להסתדר. היום – חשבונות, אוכל, חיתולים, רופאים… נטבע בחובות.” – “אני אשב עם הנכד!” – חמותה התקרבה קדימה, כאילו בכך פתרה הכל. – “רק תולידי, השאר – עליי. אתיילד, אאכיל, אקום בלילה.” מרינה הרגישה גלי עצבים מרים – לא כעס, אלא מיאוס מתמשך. – “אירנה סרגייבנה, אני רוצה לגדל את הילד שלי בעצמי. לא לחזור לעבודה אחרי שלושה חודשים ולרוץ אחרי הכסף, אלא להיות איתו. השנים הראשונות הכי חשובות.” החמות נאלמה, פנתה לחלון בפנים נעלבים – מרינה כבר זיהתה את ההצגה הזאת: שקט ודפיקות רעשניות של כלים שמראות עד כמה מילות הכלה פגעו בה. מרינה סיימה את התה וקמה. – “תודה על האירוח, צריך ללכת. ליושה ביקש שאחזור עד שבע.” החמות הנהנה מבלי להביט. מרינה התלבשה, נישקה את חמותה בלחי – יבש, פורמלי – ויצאה. במונית נשענה על החלון הקר ועצמה עיניים. חלפו מגדלים אפורים, שלטי פרסומת, אנשים עם מעילים קודרים. אירנה סרגייבנה פשוט לא מבינה שהזמנים השתנו. שאי אפשר להביא ילדים סתם ככה, בתקווה שהכל יסתדר. ילד – זו אחריות. מרינה רצתה לתת לו הכל – חדר משלו, בית ספר טוב, חוגים. לכן צריך דירה. שלהם, לא שכורה. עברו חודשיים… מרינה בישלה עוף ותפוחי אדמה – המנה האהובה על ליושה. ערב קודם אירנה סרגייבנה התקשרה והזמינה את עצמה – “יש לי שיחה איתכם”. מרינה לא התרגשה, חמותה נוטה לנהל “שיחות”, שבסופן ריכולים או מתכונים. אבל כשישבו לשולחן, אירנה סרגייבנה הזיזה את הצלחת, ומרינה נדרכה. – “את זוכרת את דודה גליה, בת הדודה של אמא שלי?” – חמותה הביטה בשניהם. – “בחודש שעבר היא נפטרה. סוף סוף נחה…” ליושה הנהן. מרינה בקושי זכרה את גליה מאיזה מפגש משפחתי. – “אז ככה,” – אירנה סרגייבנה הזדקפה, ומרינה הרגישה שזה רגע חשוב. – “היא הורישה לי דירת שני חדרים. צריך שיפוץ, אבל דירה טובה, בבניין אבן.” ליושה שרק בהתפעלות. – “באמת? אמא, זה נהדר!” – “חכו,” – חמותו הרימה יד. – “אני רוצה להוריש את הדירה לכם.” מרינה קפאה עם המזלג ביד. – “אבל בתנאי אחד,” – אירנה סרגייבנה מביטה בה ישירות. – “אתם מביאים לי נכד. או נכדה – לא אכפת לי. ילד – והדירה שלכם.” שתיקה. רק מים מטפטפים מהברז במטבח. אירנה סרגייבנה ממשיכה במהירות, כאילו פוחדת שיתנגדו. – “עכשיו לא צריך לחסוך יותר! הדירה כבר פה, שלכם. הכסף שחסכתם – תשקיעו בתינוק. עגלה, מיטה, בגדים – זה יקר! ועכשיו – לא צריך לחשוב על משכנתא.” ליושה מביט במרינה, ממתין. פתאום היא מבינה שאין למה להתנגד. הרי רצו ילד, פשוט דחו בגלל הדירה. והנה – השאלה נפתרה. – “אנחנו מסכימים,” – מרינה הניחה את ידה על ידו של בעלה. – “רצינו מזמן, פשוט חיכינו לרגע הנכון.” החמות פורחת, כאילו קיבלה מפתחות לחיים חדשים. שנה לאחר מכן… מיטי בן חודש. מרינה מנענעת אותו בחדר השנה, ממלמלת שיר קטן, כשבדלת נשמע קליק מפתח. היא יוצאת למסדרון, צמודה לבנה. – “ליוש, חזרת מוקדם?” במסדרון עומדת אירנה סרגייבנה, עם שקיות וחיוך של בעלת-הבית. מרינה עוצרת בכניסה. – “אירנה סרגייבנה? איך נכנסת?” החמות מרימה מפתח עם מחזיק בצורת חרצית. – “השארתי לי עותק. ליתר בטחון. מה אם תצטרכו עזרה ואף אחד לא פותח?” מרינה בולעת את מה שמתחשק לה להגיד. לא הזמן. מיטי רק נרדם – ריב יעיר אותו מיד. כבר נכנסה למטבח, נאנחת מול כיור עם צלחות ופרוסות לחם. – “מה זה, מרינוצ’קה? כלים לא שטופים, פירורים על השולחן… –” פתחה מקרר, נאנחה – “מה תבשלי לליושה?” מרינה מחבקת את בנה – הוא זע אך לא מתעורר. – “הוא איתי כל היום, אירנה סרגייבנה. רק הולכת – בוכה.” החמות מתקדמת לחדר ילדים, בודקת מגבות ובקבוקים. – “הכל פה אצלך לא נכון. והמגבות – כאלה קשוחות, לא לזה תינוק צריך.” – “אלה פלנל, רכות.” – “אני יודעת מה רך. הייתי אמא!” – מהדקת שפתיים. – “כל היום בבית, ויש בלאגן.” מרינה מצביעה על מיטי המנמנם. – “בגלל זה.” – “שטויות,” – מנפנפת יד. – “אני בישלתי, ניקיתי, גידלתי והסתדרתי.” אחרי שעה הלכה, והשאירה בקבוקים מסודרים, מגבות מקופלות ותחושת דיכוי. בערב, כשליושה חוזר, מרינה מחכה שיאכל ויושבת מולו. – “ליוש, אי אפשר ככה. אמא שלך באה מתי שבא לה, יש לה מפתח. אני לא עומדת בזה.” ליושה מוריד עיניים. – “היא רק רוצה לעזור, מרינה. לא עשתה רע.” – “מתי היא רושמת את הדירה על שמך?” ליושה נבוך. – “היא לא ממהרת. מה זה משנה? אנחנו כבר כאן.” מרינה אוחזת בשולחן עד שהפרקים מלבינים. עוד שלושה חודשים… אירנה סרגייבנה – אורחת קבועה. באה מתי שבא לה, בוחנת הכל: איך מאכילים, מלבישים, מרדימים. כל ביקור – הרצאות או שתיקות נעלבות על “הכפיות טובה”. מרינה מתלוננת, ליושה מושך כתפיים: “מה אפשר? זו אמא…” לילה אחד, אחרי עוד ביקור חמות, אורזת מרינה מזוודה. הבגדים שלה. של מיטי. חיתולים, בקבוקים, כמה צעצועים. ליושה ניצב בדלת. – “מרינה, לאן?” – “לאמא שלי.” – “נו באמת, רבתן. זה קורה…” – “ליוש,” – סוגרת רוכסן, מביטה בו. – “או שאמא שלך לא נכנסת לכאן יותר, או שמיטי ואני לא כאן. תבחר.” הוא שותק ארוכות. אליה, אל הילד, אל המזוודה. לבסוף מתיישב ומחביא פנים בידיים. מרינה מחכה. חמש שניות, עשר, חמש עשרה. הוא לא קם. היא מזמינה מונית. הוא מתקשר למחרת. ועוד יום. ועוד שבוע. מבטיח לדבר עם אמו, מבקש שתחזור. אך המפתח נשאר אצל חמותו, והיא נשארת בעלת הבית “שקיבלו במתנה”. …הגירושים נערכו אחרי חצי שנה. דמי מזונות – רק בבית משפט, כי ליושה לא רצה לשלם. מרינה גרה אצל אמא, בחדר ילדותה עם טפטים קטנים של פרחים. אמא עוזרת, שומרת על מיטי, כשמרינה כבר יוצאת לעבוד – תחילה חצי משרה, אחר כך מלאה. קשה, מאוד קשה, לא כמו בדמיון של האימהות. אבל בערבים, כשמיטי נרדם אצלה על הידיים, אפו טמון בכתף, היא יודעת שתצליח. היא תצטרך להצליח. בשבילו. כי אבא שלו היה חלש מדי בשביל להגן על המשפחה שלו…

את יודעת, אצל תמרה נולד נכד שני, את מאמינה? חנה שפירא מזגה לרוני תה נוסף. בן, שלושה שמונה מאות. תינוק בריא, מלא לחיים.
רוני הנהנה, מחממת את כפות ידיה על הספל החם. בבית של חנה תמיד קצת קר היא חוסכת בחשמל, אבל השולחן תמיד עמוס בעוגות, קציצות וסלטים ביתיים. כאילו רוני לא באה לקפה, אלא לחתונה.

ואת ונועם, כמה אפשר לחכות? רוני’לה, כבר אין לכם עשרים. נועם בן שלושים ואחת, ואת עשרים ושמונה. זה הזמן! חנה קרבה אל רוני קערית עם ריבת תות. אני כבר חשבתי שבגיל הזה אהיה סבתא, ואתם כל הזמן “נחכה, נחכה”.
חנה, עכשיו ממש לא פשוט, רוני דיברה בעדינות, מנסה שלא לפגוע. אנחנו חוסכים לדירה. גם ילד וגם משכנתה זה פשוט בלתי אפשרי, את מבינה? עדיף קודם לקנות דירה ואז לחשוב על ילדים.
חנה הניפה יד, כאילו מרחיקה זבוב טורדני.

את סתם מסתבכת! תביאו ילד, ויהיה בסדר. אנחנו, עם שמואל, התחלנו בדירת שני חדרים קטנה בראשון לציון. ואיך שהוא, גידלנו את נועם, חינכנו, הכול היה בסדר. איתכם ועם החישובים שלכם תגיעו לפנסיה בלי ילדים.
רוני לגמה מהתה, כדי להרוויח זמן. בחוץ שמיים אפרפרים של פברואר, טיפות גשם או שלג נמס זולגות על החלון. מהסלון נשמע תקתוק השעון הגדול שחנה הביאה מבית אמה.

היום זה לא עובד ככה, רוני הניחה את הספל. פעם היה אפשר להסתדר. היום יש חשבונות, אוכל, חיתולים, רופאים… נישאב לחובות.
אני אשמור על הנכד! חנה התקרבה אל רוני, כאילו זה הפתרון לכול. את רק תלדי, אני אקח הכול על עצמי. אצא לטיולים, אאכיל, אקום בלילה.
רוני הרגישה איך מתפשט בתוכה רוגז, סמיך ועיקש, אבל לא כעס רוגז בלבד.

חנה, אני רוצה לגדל את הילד שלי בעצמי. לא לחזור לעבודה שלושה חודשים אחרי הלידה רק בשביל הכסף. להיות איתו. השנים הראשונות הכי חשובות.
חנה קימצה שפתיים ונעצצה בחלון. נעלבה. רוני כבר הכירה את ההבעה הזאת תכף חנה תשתוק ותתחיל להרעיש עם הכלים, להראות עד כמה הפגיעה בה עמוקה.

רוני גמרה את התה וקמה.

תודה על האירוח, אני צריכה ללכת. נועם ביקש שאגיע עד שבע.
חנה הנהנה בלי להסתכל עליה. רוני לבשה מעיל, נתנה חצי נשיקה יבשה על לחייה של חנה רישמית, קרה ויצאה.

במונית השעינה ראש אל הזכוכית הקרה ועצמה עיניים. מחוץ לחלון חלפו בנייני בטון אפורים, שלטי חוצות, אנשים במעילים כהים. חנה פשוט לא מבינה שהזמנים השתנו. שאי־אפשר להביא ילדים ולקוות שיהיה בסדר. ילד זה אחריות. רוני רצתה לתת לו הכול: חדר משלו, בית בטוח, חינוך טוב, חוגים. ולשם כך, צריך דירה. דירה של עצמם.

חולפים חודשיים…

לארוחת ערב הכינה רוני עוף עם תפוחי אדמה נועם אוהב כשפשוט ומשביע. חנה התקשרה אתמול והזמינה את עצמה, אמרה יש לי משהו לדבר. רוני לא ייחסה לכך חשיבות חנה תמיד עם ה”רוצה לדבר”, ובסוף זה עוד מתכון או תלונה על השכנים.

כשישבו לאכול וחנה דחפה את הצלחת, רוני נהייתה דרוכה.

את זוכרת את דודה רבקה, בת דודתה של אמא שלי? חנה העיפה מבט לשניהם. בחודש שעבר הלכה לעולמה. סוף סוף במנוחה…
נועם הנהן. רוני הרימה כתפיים ראתה את רבקה פעם אחת באיזה מפגש משפחתי.

אז היא הורישה לי דירה. שלושה חדרים, לא רחוקה מהמרכז, קצת צריך שיפוץ, אבל דירה טובה, בבניין אבן.
נועם שרק.

וואו, אמא, זה מדהים!
רגע, חנה הרימה יד. אני רוצה להעביר את הדירה על שמכם.
רוני קפאה עם המזלג ביד.

אבל בתנאי אחד, חנה הביטה ישירות ברוני, לא ממצמצת. תביאו לי נכד. או נכדה, לא אכפת לי. שתהיה תינוק, וזה שלכם.
שקט השתרר מעל השולחן. ברקע שמעו את הברז מטפטף.

חנה לא נתנה להקפאה להימשך התחילה לדבר מהר, כאילו מפחדת שישתיקו אותה.

עכשיו כבר לא צריך לחסוך, מבינה? יש לכם דירה, מוכנה, תתחילו חיים! את הכסף שחסכתם תשמרו לתינוק. עגלה, מיטה, בגדים הכול יקר! חיסכון תוציאו על הילד, אין צורך לחשוב יותר על משכנתה.
נועם הביט ברוני, מחכה לתגובה. ופתאום רוני הבינה שאין מה להתנגד. הם הרי באמת רצו ילד רק חיכו שהנושא של הדירה יסתדר. ועכשיו, בשנייה, הוא נפתר.

אנחנו מסכימים, רוני הניחה את ידה על ידו של נועם. גם ככה רצינו כבר מזמן, פשוט חיכינו.
חנה פרחה כאילו קיבלה מפתחות לקומה חדשה.

חולפת שנה…

יועד כבר בן חודש. רוני מנענעת אותו בחדר השינה, מזמזמת מנגינה דקה, כשמנעול הדלת נטרק. היא יוצאת למסדרון, מחבקת את התינוק חזק יותר.

נועם, למה הגעת מוקדם כל כך?
אבל במסדרון עומדת חנה, עם שקיות וחיוך רחב.

רוני נעצרת בפתח החדר.

חנה? איך נכנסת?
חנה מרימה את ידה, מראה מפתח עם מחזיק בצורת חמסה.

השארתי לעצמי עותק, למקרה חירום. מה אם תזדקקו לי, ולא תפתחו?
רוני בולעת את המילים. זה לא הזמן. יועד רק נרדם, ואם יהיה ריב עכשיו מיד יתעורר.

חנה כבר במטבח, מצקצקת למראה כיור מלוכלך.

מה זה, רוני’לה? כלים לא שטופים, פירורים על השולחן… פותחת מקרר ומנידה בראש. מה יש כאן לאכול? חלב וגבינה? נועם עוד מעט חוזר, איך תאכילי אותו?
רוני מחבקת את יועד חזק יותר הוא זע מעט, אבל נרדם בחזרה.

אני איתו כל היום, חנה. הוא בוכה כל פעם שאני מניחה אותו.
חנה כבר הולכת אל חדר הילדים, רוני בעקבותיה, חסרת אונים. חנה מעבירה מבט בוחן על השולחן, מדפים עם בקבוקים.

הכל לא מסודר כאן. והחיתולים האלה את באמת משתמשת בהם? קשים, ישרטו לו את העור.
זה פלנל, רך!
אני יודעת מה רך ומה לא. בסוף, אני גידלתי את נועם, כן? חנה שפתיה קפוצות. את כל היום בבית, ולא מצליחה לשמור על סדר?
רוני מצביעה על יועד המנמנם על כתפה.

בגלל זה.
שטויות, חנה מנפנפת יד. אני בזמני גם בישלתי, ניקיתי, כיבסתי וטיפלתי בנועם. וגם עבדתי. הסתדרתי.
אחרי שעה, חנה עוזבת, משאירה אחריה בקבוקים מסודרים, בגדים מקופלים, ותחושת דריסה.

בערב, כשנועם חוזר, רוני ממתינה שיאכל, ואז מתיישבת מולו.

נועם, אני לא יכולה יותר. אמא שלך נכנסת מתי שבא לה, יש לה מפתח. אני גמורה, לא ישנה, ועם כל ההתערבויות שלה אי־אפשר להמשיך.
נועם מוריד עיניים.

אמא רק רוצה לעזור, רוני. זה לא מרוע לב.
ומתי היא תעביר את הדירה על שמך?
נועם מגמגם.

היא לא ממהרת. אומרת שזה לא משנה על שם מי זה רשום, אנחנו גרים כאן.
רוני אוחזת בקצה השולחן, מפרקיה מלבינים.

וככה, שלושה חודשים…

חנה הופכת לאורחת קבועה. באה מתי שבא לה, מעירה על כל פרט: איך רוני מאכילה, מחתלת, מרדימה, מלבישה. כל ביקור נגמר עם הערות או הדגשת הפגיעה ממנה האכזריים של רוני. רוני מתלוננת לנועם, אבל הוא מושך כתפיים “מה יש לי לעשות, זו אמא שלי”.

ערב אחד רוני נשברת. אחרי שעזבה חנה, היא מוציאה מזוודה.

אורזת את בגדיה. את בגדי יועד, חיתולים, בקבוקים, כמה צעצועים אהובים. נועם עומד בפתח.

רוני, לאן את הולכת?
לאמא.
תפסיקי, קצת ריב, תמיד יש.
נועם, רוני סוגרת רוכסן ומביטה בו. או שאמא שלך כבר לא נכנסת לפה, או שאני ויועד עוזבים. תבחר.
נועם שותק, מביט במזוודה, בבנו, באשתו. לבסוף מתיישב על הספה וטומן פנים בידיו.

רוני ממתינה. חמש, עשר, חמש עשרה שניות.

הוא לא קם.

היא מזמינה מונית ועוזבת.

הוא מתקשר למחרת. ושוב, ועוד שבוע. כל פעם מבטיח לדבר עם אמו, לבקש שתחזיר את המפתח, מבקש שתחזור. אבל המצב לא משתנה, המפתח נשאר אצל חנה והיא ממשיכה להיות הגבירה האמיתית של הדירה, שהייתה אמורה להיות מתנה.

…הגירושים נקבעים אחרי חצי שנה. המזונות דרך בית משפט, כי נועם לא ממהר לשלם.

רוני גרה אצל אמה, בחדר הישן עם הטפטים הפרחוניים מהילדות. אמא עוזרת עם יועד, שומרת עליו כשרוני חוזרת בהדרגה לעבודה קודם חצי משרה, אחר כך מלאה. קשה, קשה מאוד, בכלל לא כמו שחשבה.

אבל בערב, כשיועד נרדם בזרועותיה, ראשו הקטון צמוד לכתפה, רוני יודעת שתסתדר. היא פשוט חייבת. בשבילו.

אם אבא שלו לא היה מספיק חזק כדי להגן על המשפחה שלהם.