או אמא או אף אחת
נעה, צריך לקחת עוד כרטיס להצגה.
נעה הרימה עיניים מצלחתה. ארוחת הערב עוד אפילו לא הספיקה להתקרר, ואיתמר כבר ישב עם הטלפון ביד, מקיש במסך בריכוז כאילו עומד לקבל החלטה לאומית.
עוד כרטיס? מישהו נוסף מצטרף אלינו?
איתמר אפילו לא הרים את ראשו.
אמא שלי ממש רוצה. אתמול סיפרתי לה שאנחנו הולכים להצגה, וממש התלהבה.
נעה הניחה את המזלג בעדינות על שפת הצלחת, קמה במסווה של לגשת להביא כוס מים, אך פנתה אל השיש. היא חשה איך פניה מתעוותות לשבריר שניה בלי שהתכוונה לשלוט בזה, ובכל מקרה כבר לא היה לה כוח ולא רצון להסביר לאיתמר מה לא בסדר.
ברור. אמא רוצה. כמובן שאמא רוצה. יעל תמיד רצתה.
נעה עמדה ליד הכיור, ממלאת את הכוס לאט, מול עיניה חלפו אלבומי החתונה. כל מאתיים הארבעים התמונות שהצלם העביר לה USB מעוטר בסרט תכלת. שלושה ערבים מיינה אותן בניסיון למצוא אחת, רק אחת, שבה היא ואיתמר מצולמים לבד. רק הם, בלי קרובי משפחה, בלי המון. זה לא קרה.
בכל תמונה שוב יעל: מסדרת לאיתמר את החולצה, מחבקת אותו דרך הכתפיים, עומדת בין החתן לכלה ומחייכת למצלמה כאילו זו המסיבה שלה. אז עוד חשבה שמדובר בצירוף מקרים, שהצלם בחר זוויות משונות. היום לא היה לה ספקות.
חמותה התנהגה מהיום הראשון כאילו נעה היא שותפה זמנית בדירה של איתמר, לא אשתו. הדירה, אגב, שייכת לנעה שנקנתה, במו כספה. ולמרות זאת יעל נכנסה מתי שבא לה, בלי להודיע מראש, עם דעה מגובשת על כל פרט: הווילונות לא מספיק יפים, הסירים לא מתאימים, המלח מרובה, איתמר רזה, איתמר חיוור, איתמר אוכל מעט.
נעה לגמה מים והניחה בזהירות את הכוס.
כל יציאה הפכה לדבר קבוע. קולנוע בחודש שעבר? שלושתם. החלקה על הקרח בחנוכה? שלושתם. אפילו בבית הקפה הקטן ברחוב דיזנגוף, לשם רצתה ללכת רק שניהם, לשבת בשלוה ולדבר איתמר איכשהו הזמין את אמא שלו. יעל כמובן הגיעה, התיישבה בין שניהם בשולחן הזעיר, הזמינה תה עם לימון ובמשך ארבעים דקות שוחחה בהתלהבות על לחץ דם ועל השכנה שהציפה לה את התקרה.
והנה תיאטרון. נעה חיכתה למופע הזה חודש וחצי. טרחה על כרטיסים טובים, שורה שלישית באולם. אמור היה להיות הערב שלהם בלבד.
נעה, למה את שותקת?
לבסוף איתמר ניתק מהמסך והביט בה.
תביני, אמא לבד הרבה, הוסיף כרגיל, כל כך מכני, שנעה תהתה האם קולט כמה פעמים הוא אומר את זה.
נעה הסתובבה אליו והנהנה.
טוב. קח עוד כרטיס.
ומה כבר נשאר לומר? ניסתה לדבר איתו בעבר, לא פעם. כל שיחה נגמרה בזה שאיתמר נעלב, מסתגר בחדר, ומחר בבוקר יעל תתקשר עם קול עלבון לשאול אם הכל בסדר אצלם. מעגל סגור, שממנו נעה ויתרה כבר על התקווה לפרוץ.
איתמר חייך בסיפוק ושוב התעמק בטלפון.
שורה שלישית הייתה מושלמת, נעה לא התאכזבה מהמאמץ להשיג כרטיסים. הבמה נראתה מעולה, כל פרט בתפאורה, כל צל על פני השחקנים. רק שליהנות נאלצה לבד, כי איתמר התהפך לאמא שלו, ולא חזר להסתכל אפילו רגע לכיוונה.
יעל ישבה מימינו, מיד דנו על התכניה, הפואיה, איזה מכר שכביכול ראתה בלובי. נעה ישבה משמאל, מתבוננת בבמה, עוד לפני שמישהו התחיל להופיע. בהפסקה, איתמר ערך את אמו לקפיטריה, ונעה נשארה באולם אף אחד לא הציע לה להצטרף, ולא רצתה להתחנן. כשחזרו, יעל שחזרה לאיתמר בפרוטרוט את המערכה כאילו לא היה נוכח. נעה דפדפה בתכניה ותהתה אם השורה באמת הייתה שווה את המחיר.
גם הנסיעה חזרה הייתה שלושתם. בהתחלה הורידו את יעל בשכונת בבלי, ונעה חיכתה עשר דקות ברכב, בזמן שאיתמר ליווה את אמו עד הבית, עזר לה עם המנעול, האזין למשהו על הסף. כשחזר לרכב, נראה מרוצה, רגוע.
היה מושלם, נכון?
נעה הנהנה והביטה דרך החלון. לא התחשק לה לדבר, תירצה עייפות, אף שלא התחשק לה לישון גם כן. כל מילה שלה באותו ערב הייתה פשוט נופלת לאוויר, תלויה שם בריקנות.
החודשיים שאחר כך התנהלו בדיוק כפי שחששה. יעל המשיכה להגיע לעיתים תכופות, איתמר הקדיש לה יותר ויותר זמן, ונעה מצאה את עצמה לעיתים קרובות מסבה לבד בדירתה, בעוד השניים משוחחים וצוחקים במטבח. ארוחות ערב לבד, סופי שבוע שהפכו לנסיעות קבועות לחמותה או בילוי תלת-אישי נוסף. נעה הלכה לישון ראשונה, מתעוררת בוקר אחר בוקר עם מועקה שנעשתה מוכרת מדי.
באמצע מרץ קיבלה בעבודה בונוס יפה. נעה חשבה שלושה ימים לפני שהעזה חמישה עשר יום ביוון. הכל כלול. ים, שמש, מלון טוב לפי המלצות. שבוע שלם בדקה, קראה ביקורות, בדקה חדרים, מדדה מרחק לים. hoped for heal. hoped להם, hoped להיות רק שניהם. הזדמנות להתחיל מחדש.
איתי, הזמנתי לנו דיל אמרה נעה בערב בשולחן, והניחה לפניו הדפס של ההזמנה. יוון, חמישה עשר ימים, ביוני. ים, חוף, הכל כלול. כל הבונוס הלך לזה, אבל שווה.
איתמר בחן את ההדפס, הרים עיניים, חיוך מרפרף על פניו.
וואו, מגניב, נעה. אחלה.
נעה נשמה. אולי לא הכל אבוד. אולי כל מה שהם צריכים, זה לנשום אוויר חדש יחד, הרחק, ושם דברים יסתדרו. למשך לילה אחד ישנה שלווה יותר משהכירה.
למחרת, איתמר חזר מהעבודה, התיישב לשולחן, חיכה שהיא תחלק את הקציצות, ורק אז בין ביס לביס אמר ביובש:
נעה, סיפרתי לאמא שלי על יוון. גם היא רוצה לבוא איתנו, תוכלי להזמין עוד דיל?
המזלג קפא באוויר. נעה הניחה אותו לאט, הביטה בבעלה, ניסתה לקלוט אם זו בדיחה.
נעה לא שתקה. לא הפעם.
לא, איתמר. אני לא נוסעת לחופשה עם אמא שלך.
איתמר הפסיק ללעוס, הביט בה כאילו שיגעה אותו.
נעה, בחייך, היא לבד, שלוש שנים לא ראתה ים. מה אכפת לך?
נעה התרחקה מהשולחן אל החלון, לחצה ידיים אל השיש עד שהפרקים הלבינו. בתוכה מבעבע משהו חם ואדיר שהיה כלוא חודשים.
שתיסע עם החברות שלה! יש לה חמש חמש חברות שבאות לשתות אצלה תה כל שבוע! שתיסע איתן לחו”ל, ותעזוב אותנו!
נעה, זו אמא שלי, מה את…
אני יודעת מצוין שזו אמא שלך! הסתובבה וסוף-סוף השתחררה כל ההבלגה של חודשים. אני בטוחה בזה, כי היא נוכחת בחיים שלנו כל רגע! קולנוע איתה, קרח איתה, הצגה איתה, ארוחות איתה! נמאס לי להיות האשה השנייה, איתמר, אתה מבין?
איתמר קם, שלב ידיים.
את אגואיסטית. את לא מבינה מה זה לבד.
נכון, לא מבינה! נעה התקרבה אליו, עיניה נוצצות. וגם לא צריכה! אתה בעלי, איתמר! אני רוצה סוף סוף חופשה רומנטית אתך, לבד, לא לשבת בים ולשמוע איך אתם משוחחים על הבריאות שלה, כשאני בצד לא נחשבת!
איתמר הצטמצם, נסוג צעד.
את אכזרית. תשמעי או שאמא באה, או שאני לא בא.
נעה קפאה. התבוננה בו, ארוכות, והרגישה משהו חשוב נסגר בה סופית.
בסדר. אז אסע בלעדיכם.
הלכה לחדר, שלפה מזוודה מתחת למיטה והניחה אותה על השמיכה. איתמר הופיע במפתן כעבור שניה.
נעה, מה את עושה, תפסיקי! בואי נדבר כמו שצריך.
אנחנו תמיד “מדברים כמו שצריך”, איתמר, ותמיד זה נגמר באמא שלך. נעה לקחה שמלה מהקולב וקיפלה למזוודה. אני מגישה תביעת גירושין. אני לא מסוגלת להמשיך במערכת יחסים שבה אנחנו שלושה, ואני לא נחשבת.
איתמר שתק, נשען אל המשקוף, ועל פניו ניכר שלראשונה הבין נעה לא מתווכחת, היא קיבלה החלטה.
…חודשיים אחרי, נעה שכבה על מיטת שיזוף בבריכת מלון באי יווני שבחרה בקפידה. השמש ליטפה כתפיים, רוח מלוחה מהים, קוקטייל קר. אף אחד לא דיבר על לחץ דם, לא קיטר על משב רוח, לא טרח לשחזר ויכוחי שכנות. לא היה שם אף אחד מהעבר, וזה היה נפלא. נעה לגמה, עצמה עיניים, וידעה עדיף להתמודד באומץ עם מה שמכאיב, מאשר להקריב את הנפש בשביל אנשים שמסרבים לגדול. לפעמים צריך לבחור בעצמנו, כדי לפתוח דף חדש של חיים שמגיע לנו לחיות.
