אמא, הבאתי את נעמה, קולה של תמרה נשמע מהכניסה, וענת הרימה מבט מהסיכומים. אאסוף אותה בערב, חייבת כבר לזוז.
הדלת נטרקה מאחוריה. ענת נשענה לאחור על גב הכיסא ושפשפה את גשר האף. אחרי דקה נכנסה אמא שלה עם האחיינית בזרועותיה. נעמה בת השלוש פיהקה בעיניים מצומצמות.
שוב? ענת שאלה.
דרורה רק הנהנה, הורידה את הילדה לרצפה. נעמה צעדה מיד אל המיטה, טיפסה אליה מיומנת, ושלפה מהשידה חוברת צביעה מרופטת וקופסת צבעים. היא הסתדרה בנוחות, רגליים משולבות. לא אמרה מילה הרגל מגובשת.
ענת קמה ויצאה אחר אמא לסלון. דרורה כבר לקחה את התיק מהארון, בודקת שיש הכל בפנים.
אמא, ענת התחילה. אני בשנה האחרונה בלימודים, התואר עוד שלושה חודשים. אני צריכה ללמוד, לא…
צריך לעזור לתמרה, קטעה אותה דרורה. היה לה נישואין לא מוצלחים, את יודעת. עכשיו מנסה לבנות לעצמה חיים. את צריכה להבין את זה.
שתבנה מה שהיא רוצה! ענת לא התאפקה ולחשה, שלא תשמע נעמה מהחדר. אבל למה האחריות שלה נופלת על כל השאר? זו הילדה שלה, אמא. שלה!
דרורה סוף סוף הביטה בה.
מספיק קשקושים! אני חייבת לצאת לעבודה, היא סגרה את הרוכסן בתיק. הילדה אצלך.
ענת רצתה לענות. להגיד שזה לא הוגן, שזה בלתי נסבל, שיש לה מבחן במאקרו עוד יומיים והסמינריון תקוע. אבל הסתכלה על אמא וידעה שזה מיותר.
הנהנה.
דרורה הלכה, וענת חזרה לחדר. נעמה עבדה במרץ על חד־קרן עם צבע סגול, הלשון בחוץ מהתרכזות.
דודה ענת, תראי, היא הרימה את החוברת. יפה?
מהמם, נעמה, ענת התיישבה לידה במיטה, דוחקת את הסיכומים לצד.
היום נמשך לאט וכבד. הן ציירו, אחר כך ראו סדרות במחשב, אחר כך נעמה רצתה לאכול, וענת בישלה לה פסטה, מנסה במקביל לקרוא בספר פתוח על שולחן המטבח. האותיות השתפשטו ולא התחברו למילים. נעמה שפכה מיץ על המפה. אחר כך עייפה והתחילה להתמרד, גם לישון לא רצתה וגם לשחק לא היה לה כוח. ענת נשאה אותה על הידיים בחדרים, הרדימה אותה בשירים לא ברורים, עד שנרדמה אצלה על הכתף.
בערב ענת הרגישה סחוטה לחלוטין. הספר נשאר פתוח בדיוק באותו עמוד.
תמרה הופיעה בסביבות שבע. ענת פתחה לה, מחזיקה את נעמה שהיא עדיין מנומנמת.
נלך, מתוקה, תמרה לקחה את הילדה. יאללה, אנחנו זזות.
ויצאה. בלי “תודה”. בלי “איך הייתה”. ענת נמאס לה מהכל.
שני חודשים עברו באותו דפוס: נעמה הייתה נוחתת בדירה בלי התראה, תמרה נעלמת לענייניה, ענת מנסה לשלב לימודים עם תפקיד בייביסיטר. את התואר היא בכל זאת סיימה, למרות שישבה עליו עד אמצע הלילה, בזמן שנעמה ישנה בחדר הסמוך.
ואז תמרה הכירה את יואב. הכל השתנה דייטים, סיפורים מתלהבים על כמה הוא מדהים, לא כמו אלה שהיו. כעבור שלושה חודשים ענת כבר עמדה בבית העירייה, מסתכלת על אחותה הזוהרת בשמלת כלה, ליד גבר רחב כתפיים שמביט בה בהערצה. דרורה בכתה בהתרגשות, מנגבת עיניים בממחטה. נעמה התרוצצה בריקוד בשמלה ורודה חגיגית. ענת מחאה כפיים עם כולם וחשבה, אולי עכשיו זה יסתדר, אולי עכשיו תמרה תרגיע ותתחיל לדאוג למשפחה שלה.
לא עבר הרבה זמן, ותמרה ילדה בן. קראו לו נועם. ענת ביקרה אותה בבית החולים עם פרחים ובלונים כחולים, החזיקה את התינוק הקטן וחשבה שאולי אחותה סוף סוף מצאה את אושרה. יואב נראה אב גאה, נעמה הודיעה לכולם בחשיבות שהיא עכשיו אחות גדולה.
האידיליה החזיקה שמונה חודשים.
שיחת טלפון מדרורה תפסה את ענת באמצע יום עבודה, בעיצומו של דוח רבעוני. דרורה דיברה בקול חנוק. יואב הכיר מישהי אחרת. תמרה מצאה הודעות. בלגן. גירושים.
ענת ישבה ליד השולחן, מחזיקה את הנייד ומעסה את הרקות. הכל חוזר על עצמו רק שעכשיו יש כבר שני ילדים.
תמרה תפקדה גרוע מבעבר. היא הייתה מגיעה לאמא, עיניים אדומות, משאירה להם את הילדים והולכת “להירגע”. חוזרת אחרי כמה שעות, לפעמים יום שלם.
ענת הרגישה שהחיים שלה כבר לא שלה.
שנה עברה. ענת קיבלה קידום, אך לא הספיקה לשמוח. תמרה הכירה את עמית, והכול התחיל מחדש: פרחים, מסעדות, סיפורים כמה הוא שונה מהקודמים. החתונה השלישית הייתה מצומצמת, רק המשפחה הקרובה. ענת שתתה שמפניה וחשבה שבקרוב יהיה גרוע יותר.
דרורה התקשרה בהפסקת צהריים. ענת ישבה בבית קפה ליד המשרד, מערבלת מזלג בסלט וחשבתי שצריכה לקנות קניות הערב.
ענת, אמרה דרורה, קולה רועד מאיזו עירנות משונה מעורבבת בדאגה. יושבת?
אני יושבת, ענת הניחה את המזלג. מה קרה?
תמרה בהיריון.
השתרר שקט בשולחן, התערבב בריח הקפה והמולת המקום.
תאומים, דרורה הוסיפה. שניים.
ענת הביטה בשקט בסלט שלה. עלי הרוקט היטשטשו לכתם ירוק. ארבעה ילדים. לתמרה יהיו ארבעה, משלושה בעלים שונים. וכשתתפרק גם הנישואים האלה, וכן ברור שהם יתפרקו כולם שוב יהיו עליי ועל אמא.
ענת, את שומעת? דרורה לחצה. הלו?
שומעת, אמא, ענת לחצה בשתי אצבעות על גשר האף. תמסרי לה מזל טוב.
היא ניתקה לפני שדרורה הספיקה לענות, ישבה עוד זמן ארוך מול המסך הכבוי. התיאבון נעלם, כאילו מעולם לא היה שם.
בערב, ענת חזרה הביתה שמוטה ועייפה. דרורה ישבה במטבח, כוס תה צונן בין כפות ידיה, וכשראתה את ענת פרצה בדיבור מהיר, מתנשם, כאילו חששה להיעצר.
ענת, שברתי את הראש, איך אפשר, תאומים, זה כבר ארבעה ילדים, ואם שוב לא יסתדר, את הרי רואה איך היא בשבילה הגברים תמיד לפני הילדים, ומה יקרה אז? אנחנו לא נוכל לבד. לי כבר אין כוח, הלחץ דם כל הזמן קופץ, את כל היום בעבודה, איך נסתדר?
ענת השאירה את התיק על מתלה הדלת, התקרבה לשולחן, אך לא התיישבה. עמדה, מביטה באמא מלמעלה, בשער השיבה שלה, בעיניים הכהות והידיים העצובות שאוחזות בכוס.
אמא, ענת אמרה בדריכות, ודרורה השתתקה. אני רוצה לעבור דירה לעיר אחרת.
דרורה נעמדה דום. הביטה בבתה בעיניים פעורות כאילו דיברה בשפה זרה.
אני כבר לא מסוגלת, ענת המשיכה בשקט. אי אפשר לחיות כל השנים רק ממקום של לדאוג לבעיות של תמרה. נתתי לה מספיק, אמא. ויתרתי על זמן, לימודים, זוגיות, קריירה. זה מספיק.
דרורה ניסתה לענות, אבל ענת הרימה יד לעצור אותה.
אני מוכנה לקחת אותך איתי. אם את רוצה לצאת מכל זה, נעבור יחד, נתחיל מההתחלה. אם לא, אני אבין אבל אז אעבור לבד. כי נמאס לי לגדל את הילדים של אחותי, אמא. נכון, הם האחיינים שלי ואני אוהבת אותם אבל הם לא הילדים שלי. לא האחריות שלי.
היא נשפה עמוק, כאילו הורידה תרמיל אבנים מהכתפיים. דרורה שתקה. הסתכלה היישר דרך ענת, לא נקלטות בה רגשותיה. הביטוי על פניה היה סתום.
ענת חיכתה עוד דקה. כששום מילה לא הושמעה, פנתה לחדר שלה, נשכבה על המיטה בבגדים, בוהה בתקרה. ליבה דפק חזק, הידיים רטובות מזיעה. היא אמרה את זה סוף־סוף אמרה בגלוי את מה שהסתובב אצלה חודשים.
נרדמה רק לפנות בוקר.
כשקמה, מצאה במטבח קלסר עם מסמכים. את הקלסר הזה זיהתה שם שמרה אמא את הניירות של הדירה, שקיבלו פעם מהסבתא. ענת דפדפה ולא הבינה למה דרורה הוציאה אותו.
נמכור, נשמע מהדלת, וענת התכווצה.
דרורה עמדה בפתח, חיוורת מהלילה, אך אסופה כאילו החליטה סופית.
שליש נעביר לתמרה, זה מה שמגיע לה על פי חוק, היא המשיכה, מתקרבת לשולחן. עם מה שנשאר נקנה משהו בעיר אחרת. קטן, לא צריך הרבה.
ענת הביטה באמא, מתקשה להאמין. רצתה לשאול, לוודא שהיא מבינה נכון. אבל דרורה הביטה ישר ובעיניה ענת ראתה את אותה תשישות שמררה גם אותה כל השנים. דרורה פשוט הסתירה טוב יותר. או שענת לא רצתה לראות.
היא חיבקה את אמא חזק, עוצמת עיניים, קוברת את הפנים בכתף. דרורה חיבקה בחזרה, ליטפה את השיער, כמו בילדות.
נצא מפה, ילדה שלי, לחשה. מספיק.
הכל ארגנו בשקט, תוך חודשיים. מצאו קונה לדירה, בחרו משהו בעיר במרחק ארבע מאות קילומטר מכאן. דירת שני חדרים ישנה, לא מהמיוחדים. ענת סידרה מעבר בתוך החברה בה עבדה, לסניף החדש. כל התקופה לא אמרו מילה לתמרה.
בישרו לה רק ביום האחרון, כשהכל כבר היה ארוז, והכרטיסים לרכבת בתיק. תמרה הופיעה חצי שעה אחרי שצלצלו, מתנשפת, בהריון מתקדם ובטן נפוחה, הפנים מעוותות מזעם.
מה אתן עושות? צעקה בכניסה, אפילו לא חולצת נעליים. אתן עוזבות אותי? דווקא עכשיו כשהתאומים בדרך?
ענת הגישה לה מעטפה עם כסף החלק שלה מהדירה. תמרה חטפה את המעטפה, הציצה בפנים, והפנים שלה התעקמו עוד.
ומה אעשה עם זה? היא זרקה את המעטפה, השטרות התפזרו על הרצפה. אני צריכה עזרה, לא נדבות! עכשיו זה משבר, אתן לא רואות?
משבר כבר חמש שנים, תמרה, ענת אמרה. נמאס לנו.
נמאס? תמרה השתנקה מהשפלה. ומה איתי? אני נחתי עם שני ילדים ובטן ענקית?
את בחירות שלך בחרת, תמרה, ענת תקנה אותה. עכשיו אנחנו בחרנו.
תמרה חיפשה מבט תומך אצל האם, אבל דרורה הסתובבה, מתעסקת עם הרוכסן של התיק.
אתן כבר לא משפחה בשבילי, סיננה תמרה, מרימה את המעטפה ביד רועדת. שתיכן.
היא טרקה את הדלת. ענת ודרורה החליפו מבט אף מילה לא נאמרה. ענת הרימה את התיק לכתף, דרורה לקחה מזוודה. ירדו יחד, נעלו בפעם האחרונה.
הרכבת יצאה בעוד שעה. ענת ישבה ליד החלון, מתבוננת איך התחנה נעלמת לאחור, פנסי הרחוב והבתים המתקלפים צפים מאחור. דרורה נרדמה עליה, מותשת מהמעבר והשיחה האחרונה עם תמרה.
העיר נמסה באופק, לקחה איתה אינסוף ויכוחים, ילדים לא שלה, רגשות אשמה וחובות שלא יסתיימו לעולם. ענת נשענה לאחור לראשונה מזה שנים ונשמה עמוק, אל הלא נודע.
הרכבת דהרה קדימה, וענת עצמה עיניים.
