רוצה להיפטר ממני? — מה זה, הבגדים האלה? — אליזבת פטרובנה סקרה את בתה במבט חודר, נעצרת במיוחד על החצאית. — זה פשוט קצר מדי. בגיל שלך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו ילדה קטנה. מרינה משכה אוטומטית את החצאית, למרות שהיא כמעט עד הברך. חצאית עיפרון משרדית רגילה, נקנתה חודש שעבר בסייל. אז זה נראה כמו מציאה — גזרה קלאסית, צבע ניטרלי. — אמא, זה לגמרי בסדר, — מרינה ניסתה להישמע רגועה. — אני הולכת בזה לעבודה. — בדיוק. אנשים רואים וחושבים מי יודע מה. אני בגילך… מרינה כבר לא הקשיבה. היא שמעה את זה אינספור פעמים — על צניעות, על “בזמננו”, על איך בחורה הגונה צריכה להיראות. במקום לענות, הניחה על השולחן מעטפה עבה עם לוגו סוכנות נסיעות. — זה בשבילך, אמא… אליזבת פטרובנה קפאה באמצע המשפט, הסתכלה על המעטפה, על מרינה, ואז שוב על המעטפה. — מה עכשיו הבאת? — תפתחי. מרינה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. כל שקל מיותר חסכה. אותו מלון ספא עם העמודים ומעיינות המינרלים, עליו אמא שלה חלמה שנים. מרינה מצאה, הזמינה את הסוויטה הכי טובה, חשבה על כל פרט. אליזבת פטרובנה שלפה את השובר, הציצה בו. מרינה קיוותה לעטיפה חמה, או לפחות תודה קטנה. מבט של הכרת טובה. האמא קימצה שפתיים ודחפה את המעטפה הצידה בקצה האצבעות, כאילו היתה מלוכלכת. — שוב החלטת בשבילי. מרינה הזדקפה. — אמא, זה הרי המלון ההוא בים המלח שתמיד רצית… — ומי ישקה לי את הסיגליות? לזה כבר חשבת? — אליזבת פטרובנה דפקה על השולחן. — שלושה שבועות אני לא אהיה, הן יתייבשו. — אבוא כל יום. — את עובדת. תשכחי, תהיי טרודה. ובכלל, בטח מאכילים שם רק חסה. קראתי שבמלונות האלה זה חיסכון בחסכנות. מרינה הסתכלה על אמא ולא היתה בטוחה אם היא צוחקת או לא. חצי שנה בלי קפה, בלי נעליים חדשות, בלי יציאות עם חברות — בשביל זה? — אמא, יש שם מסעדה עם תפריט עשיר. עיסויים, בריכה, הליכות בריאות… — הליכות בריאות! — חיקתה אמא בזלזול— למדת מילים חדשות. רק לשאול אם אני צריכה את זה לא חשבת? מרינה בלעה גוש בגרון. היא חיכתה לכל הפחות ל”כל הכבוד”. זה שכל החיים חיפשה. מרינה צנחה על הכיסא. הרגליים נהיו כבדות כאילו הגוף החליט שאי אפשר יותר לעמוד. היא הביטה במעטפה שדחפה האמא אל קצה השולחן ושתקה. — וחוץ מזה, האקלים שם— שוב התחילה האם להסתובב במטבח, מסדרת את המפה שכבר היתה מסודרת למשעי — הלחות שם נוראית, ישר יקפוץ לי הלחץ. בכלל חשבת על זה? מרינה לא ענתה. פתאום הבינה שהיא לא צריכה לענות. לראשונה זה שנים, הרגישה שאין לה שום חשק להתנצל. — ודרך? כל הדרך לשם? שעות באוטובוס עם הגב שלי? — אמא התיישבה מולה, מוכנה לנאום ארוך. — תראי את קשת השכנה, אפילו שבעלה לא משהו ושותה, היא לא עוזבת את אמא שלה — כל יום קופצת, אם עם קניות, אם סתם לשבת. מרינה בחנה את הקמטים סביב השפתיים של אמא, את השורשים הלבנים המבצבצים מתחת לצבע, את הידיים המוכרות עם הוורידים הבולטים. הידיים שקלעו לה צמות לגן. השפתיים ששרו לה שירי ערש. לאן הכל נעלם? — את בכלל מקשיבה לי? — מקשיבה, אמא. — לא נראה. יושבת כמו בובה. אני מדברת איתך על דברים חשובים, ואת… אליזבת פטרובנה המשיכה לפרט: החדרים במלון קטנים, השכנים רועשים, הרופאים הצעירים לא יודעים כלום — רק מרשמים. מרינה הנהנה איפה שצריך, אבל בפנים התפשטה ריקנות. השעון על הקיר סימן דקות. שעה, שעה וחצי— האמא עברה מהמלון להאשמות כלליות: ערבים בודדים, טלפונים נדירים, בת לא ממושמעת. — את בכלל יודעת איך זה כאן לבד? — האם הרימה סנטר — את רוצה להיפטר ממני, ללכת ליהנות בעצמך? — אמא, זאת מתנה. — מתנה! — אמא מחאה כפיים — מתנה אמורה להיות נעימה. וזאת… קנית רק להרגיע לעצמך את המצפון! דחפת את אמא שלך רחוק — שיהיה לך שקט בלב, נכון? מרינה התרוממה לאיטה. הרגליים עדיין רועדות, אבל התעקשות נתנה לה כוח להיאחז במעטפה. האצבעות חובקות את הדף. — את צודקת, אמא. יהיה לך שם לא נוח. אני אבטל. אליזבת פטרובנה השתתקה. בעיניה הבהבה מבוכה של מי שהתכונן למלחמה וזה שמולו הניח פתאום נשק. — מה זאת אומרת — תבטלי? — בדיוק. אחזיר כסף. את צודקת, לא חשבתי. — מרינה, שימי את המעטפה בחזרה. — למה? את לא רוצה לנסוע. — לא אמרתי שלא רוצה! אמרתי שהיית צריכה לשאול! — הרימה האם קול, והלחיים שלה האדימו — את תמיד עושה מה שבא לך ואז מופתעת למה לי רע! מרינה חיבקה את המעטפה אל החזה וצעדה למסדרון. הלב דפק ליד הגרון, אבל החלטיות חיזקה את רגליה. — לאן את הולכת? מרינה! אני מדברת איתך! — אמא, אני עייפה. — עייפה! — קפצה אחרי, אחזה בזרועה — את החיים שלי הקרבת בשבילך! היינו רעבות, אבא שלך עזב אותנו, ואני גידלתי אותך לבד — וזו התודה? מרינה הסתובבה. הביטה באמא שלה, בשפתיים רועדות מכעס, בפנים הלבנים מרוב זעם. — את בעצמך אמרת שאת לא רוצה. — אמרתי שלא שאלת אותי! — אז הנה, שואלת. אמא, את רוצה לנסוע לים המלח? אליזבת פטרובנה נחרדה לעלבון. — את צוחקת? את מתגרה בי? רובוט קר לב… זה מה שאת! תני את המעטפה, אני עוד אחשוב! מרינה שיחררה בעדינות את זרועה. את המעטפה לא שחררה. — אתקשר אלייך מחר, אמא. וסגרה אחריה את הדלת, רגע לפני שהתשובה הגיעה. הקללות דלקו אחריה במסדרון, חנוקות דרך הדלת. משהו על כפיות טובה, על נעורים אבודים, על זה שעוד תצטערי. מרינה לא עצרה ולא הסתובבה. הרגליים הובילו אותה במורד המדרגות, בין תיבות דואר מתקלפות, בין שכנים אקראיים. בחוץ טיפטף גשם דק. מרינה הרימה פנים לטיפות, עמדה דקות על המדרכה, נושמת את ריח האספלט הרטוב. עוברי אורח עקפו אותה — מישהו נהם בכעס. לה לא היה אכפת. המעטפה עדיין בידה, ופתאום חשבה — אולי אפשר לנסוע לבד? ים המלח, העמודים, הספא — ואף ביקורת בארוחת הבוקר. היא צעדה ללא מטרה עד שעצרה מול בית קפה קטן בפינת הרחוב. אור חמים נשפך על שולחנות עם מפות לבנות, אגרטלי פרחים ולסועדים שלוים. מרינה פתחה את הדלת ונכנסה. — ערב טוב — המלצר חייך — את לבד? — כן, — הופתעה מהקלות שאמרה. בחרה שולחן מרוחק, סידרה מפית והתבוננה בתפריט. מיד מצאה את הקינוח הכי יקר — טרטר אגסים בקרמל עם טופי מלוח. וכוס יין אדום, יבש ומשובח. אמא היתה קוראת לזה שיגעון. בזבוז כסף. מרינה דמיינה את שפתיה הקפוצות, מבט הנזיפה, עוד נאום על “בזמננו…” — והזמינה. היין היה עשיר ועוקצני מעט. מרינה לגמה ונשענה בכסא. תחושת קלות לא מוכרת גאתה בה — איפה שמקודם הכבידה אשמה. נזכרה איך בילדות פחדה לקבל ציון “רגיל”, כי אמא שתקה שבוע שלם אחרי כל “כישלון”. איך בחרה כלכלה במקום ספרות, כי “זה לא רציני”. איך נפרדה משלומי שאהבה, כי אמא טפטפה יומיום “חסר עתיד”. הקינוח נמס בפה. מרינה הביטה בקרמל הנמס וחשבה מתי עשתה משהו סתם כי רצתה—not בשביל אישור, לא בשביל “כל הכבוד”, אלא בשבילה עצמה. הטלפון רעד בתיק. שוב. ושוב. מרינה שלפה, ראתה שבע שיחות מאמא, שלוש הודעות קוליות — וכיבתה… היא סיימה את היין, קינחה בקינוח וביקשה חשבון. השאירה טיפ גדול, כי ככה התחשק לה, ויצאה לרחוב הלילי. הגשם נפסק, שמיים בהירים הופיעו עם כוכבים ראשונים. מרינה חשבה — את הצעד הראשון כבר עשיתי. נתתי לעצמי להיות חשובה יותר מהציפיות של כולם.

Life Lessons