רוצה להיפטר ממני? – מה זה בכלל לבשת? – אליזבט פטרובנה סקרה במבט ביקורתי את בתה, נתקעת עם העיניים על החצאית. – זה לא הולם, קצר מדי. בגילך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו נערה. מרינה משכה באי-נוחות את שול החצאית כלפי מטה, למרות שהגיעה כמעט עד הברכיים – חצאית עפרון רגילה מהעבודה, קנייה אחרונה במבצע. אז זה נראה – מציאה: גזרה קלאסית, צבע ניטרלי. – אמא, החצאית סבבה לגמרי, – ניסתה מרינה לשמור על שלווה בקולה. – אני הולכת איתה לעבודה. – בדיוק בגלל זה. אנשים מסתכלים וחושבים מה שהם רוצים. אני בגילך… מרינה כבר לא הקשיבה. היא שמעה את הנאומים האלה מאות פעמים – על ענבה, על “בזמננו”, על איך אישה נורמלית צריכה להיראות. במקום לענות פשוט הניחה על השולחן מעטפה עבה עם לוגו של סוכנות נסיעות. – זה בשבילך, אמא… אליזבט פטרובנה נשתתקה באמצע משפט. היא הסתכלה על המעטפה ואז על מרינה, ואז שוב על המעטפה. – מה עכשיו הבאת? – תפתחי. מרינה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. כל שקל עודף חסכה. הספא בירושלים עם העמודים, המעיינות – אותו מקום שאמא תמיד חלמה להגיע אליו. מרינה הזמינה לה, שדרגה לחדר הכי טוב, תכננה את הכל עד הפרט האחרון. אליזבט פטרובנה שלפה את השובר, עיניה דילגו. מרינה ציפתה – אם לא לחיבוק, אז לפחות ל”תודה” קטן, למבט חם. אבל אמא רק קימטה את השפתיים ודחפה במיאוס את המעטפה לקצה השולחן, כמו הייתה מלוכלכת. – שוב את מחליטה עליי בלי לשאול. הנשימה של מרינה נעתקה. – אמא, זה הרי עין כרם. תמיד רצית… – ומי ישקה לי את הסיגליות? חשבת על זה? – הקישה האם באצבעות על השולחן. – שלושה שבועות, הן יתייבשו. – אני אטפל בהן. אבוא כל יום. – את עובדת. תשכחי, לא תספיקי. ובטח כל האוכל שם זה כרוב בלי סוף. קראתי שבספא החדשים האוכל עלוב. מרינה הביטה באמא ולא הצליחה להבין – צוחקת או רצינית? חצי שנה ויתרה על קפה, על נעליים חדשות, על יציאות עם חברות. בשביל מה? – אמא, יש שם מסעדה עם חמישה אולמות. תפריט לבחירה. עיסויים, בריכה, מסלולי הליכה… – מסלולי הליכה, – לעגה האם, – מילים מפוצצות למשהו מסוכן. ולשאול אם אני בכלל רוצה – לא חשבת, הא? מרינה בלעה רוק עם גוש בגרון; חיכתה רק ל”מגיע לך” יבש. זה שבשבילו חיה כל השנים. מרינה התיישבה. הרגליים הפכו לג’לי, כאילו הגוף החליט לבד שאין יותר כוח. היא הביטה במעטפה שאמא הרחיקה לפינה ושתקה. – ואחר כך, מזג האוויר – המשיכה האם להסתובב במטבח, מתקנת את המפה שכבר הייתה ישרה להפליא – הלחות שם תהרוג אותי, ישר יקפוץ לי הלחץ דם. חשבת על זה? מרינה לא ענתה. פתאום קלטה שהיא לא רוצה יותר לענות. לראשונה מזה שנים לא הרגישה צורך להתנצל. – וגם הנסיעה. מה, יום שלם באוטובוס? עם הגב שלי? – ישבה מולה, מוכנה לנאום ארוך על ימים קשים. – תראי את קטי השכנה. בלגניסטית, ובעלה כלום, אבל לא משאירה את אמא שלה לבד לרגע. מרינה בחנה את הקמטים מסביב לשפתיים, שורשים לבנים בקצוות שיער תחת הצבע, הידיים המוכרות. אלו פעם סידרו לה צמות לבית ספר. אותן שפתיים שרו שירי ערש. איפה כל זה עכשיו? – את בכלל מקשיבה לי? – מקשיבה, אמא. – לא נראה. את קפואה. מדברת איתך רציני ואת… אליזבט פטרובנה המשיכה ברשימת תלונות: החדרים צפופים, השכנים רועשים, הרופאים לא מבינים כלום, רק נותנים תרופות. מרינה הנהנה במקומות הנכונים, אבל בפנים הלכה וגדלה ריקנות. השעון דפק דקות, שעה, שעה וחצי. האם אספה מומנטום, עברה מהספא לכלל טענות – ערבים לבד, שיחות טלפון נדירות, “הילדה התרחקה”. – את מבינה איך זה להיות פה לבד? את סתם רוצה להפטר ממני כדי שיהיה לך שקט? – אמא, זה מתנה. – מתנה! – קראה האם בקול – מתנה צריכה לעשות טוב. זאת? קנית כדי להרגיע את המצפון. שתשלחי אותי רחוק, תרגישי טוב עם עצמך, נכון? מרינה קמה לאיטה, הרגליים לא צייתו, אבל הכריחה עצמה לקחת את המעטפה. אצבעותיה כיווצו את הנייר. – את צודקת, אמא. לא יהיה לך נוח שם. אחזיר את הכרטיס. אליזבט פטרובנה נעצרה. מבט מבולבל, כמו מישהי שנערכה לקרב ארוך והיריב הניח את הנשק. – מה זאת אומרת תבטלי? – בדיוק ככה. אקבל החזר. את צודקת, לא חשבתי. – מרינה, תחזירי את המעטפה למקום. – למה? את הרי לא רוצה לנסוע. – לא אמרתי שאני לא רוצה! אמרתי שהיית צריכה לשאול! – קולה התרומם ולחיים הסמיקו. – את תמיד ככה – עושה מה שאת רוצה ואז מתפלאת למה רע לי! מרינה חיבקה את המעטפה אל החזה והלכה לכיוון הדלת. הלב פעם בגרון, אבל הנחישות חיזקה לה את ההליכה. – לאן את הולכת? מרינה! אני מדברת איתך! – אמא, אני עייפה. – עייפה! – רצה האם אחריה, תופסת אותה במרפק – את הייתה כל עולמי! סבלתי, אבא שלך עזב, אני גידלתי אותך לבד! וזו התודה?! מרינה הסתובבה. הביטה באמא, בשפתיים רוטטות מכעס, בפנים החוורות. – הרי את בעצמך אמרת שאת לא רוצה. – אמרתי שלא שאלת אותי! – אז הנה אני שואלת: אמא, את רוצה לנסוע לעין כרם? אליזבט פטרובנה איבדה את המילים, נסערת. – את צוחקת? את מתעללת בי? רובוט חסר לב, זה מה שאת! תניחי את המעטפה, אני אחשוב על זה! מרינה שחררה בעדינות את המרפק מהאחיזה של אמא. את המעטפה לא שיחררה. – אדבר איתך מחר, אמא. וסגרה מאחוריה את הדלת לפני שהספיקה לענות. הקללות רדפו אחריה מהמדרגות, חנוקות מאחורי דלת סגורה – על חוסר הכרת תודה, על נעורים מבוזבזים, על זה שהיא עוד תתחרט. מרינה לא עצרה, לא הסתובבה. הרגליים לקחו אותה במדרגות, על פני תיבות הדואר עם הצבע המתקלף, על פני שכנים מזדמנים. בחוץ טפטף גשם קל. מרינה הרימה פנים לטיפות ועמדה רגע על המדרכה, שואפת את ריח האספלט הרטוב. אנשים עקפו אותה, מישהו צקצק, אבל לה לא אכפת. המעטפה עדיין אצלה, ולפתע עלה בה הרעיון שאפשר בכלל לנסוע לבד – עין כרם, עמודים, מרחצאות מלכותיים, בלי אף מילה של ביקורת. היא הלכה סתם כך, עד שנעצרה מול קפה קטן ברחוב צדדי. אור חם נפל על שולחנות עם מפות לבנות, אגרטלים עם פרחים, אנשים שקטים. מרינה פתחה את הדלת ונכנסה. – ערב טוב, – המתנ/ה הגיש תפריט בחיוך – את לבד? – כן, – הופתעה מכמה קל יצא לה. בחרה שולחן בצד רחוק, התיישבה, פרשה מפית, פתחה תפריט. מיד מצאה את הקינוח הכי יקר – טארט אגסים עם קרמל ומלח ים, וגם כוס יין אדום עמוק. אמא הייתה קוראת לזה להשתגע. לבזבז כסף לשווא. מרינה דמיינה את מבטה הנזוף, את הקימוט הידוע של השפתיים, את ה”אני בגילך…” התמידי, וביצעה את ההזמנה. היין היה עז, מעט מריר. מרינה לגמה והישענה לאחור. תחושת קלילות חדשה הציפה אותה – איפה שפעם הכל לחץ. נזכרה איך פחדה בילדותה לקבל ציונים פחות טובים, כי אמא תשתוק שבוע. איך ויתרה על פילולוגיה בשביל כלכלה “כי זה רציני”. על שלוש השנים עם דימה, שעזבה כי “אין לו עתיד”. הטארט נמס בפה. מרינה הסתכלה על הקרמל הנמס ולא זכרה מתי עשתה משהו פשוט כי התחשק לה. לא בשביל עוד הישג אצל אמא, אלא לעצמה. הטלפון רטט בתיקה, עוד שיחה ועוד אחת – שבע שיחות מאמא, שלוש הודעות קוליות – וכיבתה אותו. סיימה את היין והקינוח, השאירה טיפ נדיב – כי בא לה – ויצאה לרחוב הערב. הגשם פסק, מעל לראש מטר זרחו כבר כוכבים. מרינה חשבה שהצעד הראשון, הכי קשה – היא כבר עשתה. אפשרה לעצמה להיות חשובה יותר מכל מה שמצפים ממנה.

Life Lessons

מה זה שאת לובשת? סגליה רמון שלחה מבט בוחן בבתה, מגבה ועד רגליה, נעצרת על החצאית. זה קצר בצורה לא הולמת. בגילך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו ילדה.

נעה משכה את שולי החצאית, כמעט עד הברך, אוטומטית. חצאית עיפרון פשוטה, שקנתה ביריד סוף עונה בדיזנגוף. אז זה נראה כמו מציאה, גזרה קלאסית, צבע ניטרלי.

אמא, זה רגיל לגמרי, נעה התאמצה להישמע שלווה. אני הולכת עם זה לעבודה.
דווקא בגלל זה. אנשים מסתכלים וחושבים אלוקים יודע מה. אני בגילך…

נעה לא חיכתה לסיום. שמעה את זה אינספור פעמים על צניעות, על בזמננו, על איך נראית אישה ראויה. במקום להגיב, הניחה על השולחן מעטפה, עבה, עם לוגו של משרד נסיעות.

זה בשבילך, אמא…

סגליה השתתקה באמצע המשפט. הביטה במעטפה, אחרי זה שוב בבתה, ואז שוב במעטפה.

מה עכשיו הבאת?
תפתחי.

נעה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. כל שקל עודף חסכה. אותו ספא במבנה העות’מאני, עם מעיינות המינרליים, שכל חייה אמא חלמה עליו. נעה מצאה, סגרה את החדר הכי טוב, חשבה על כל פרט.

סגליה שלפה את השובר, עברה עליו בעיניים. נעה קיוותה, אפילו לא לחיבוק, לפחות לתודה רכה או מבט חם.
אבל אמא קימטה שפתיים ודחפה את המעטפה לקצה השולחן בקצוות האצבעות, כאילו התלכלכה.

שוב את מחליטה הכל במקומי.

לנעה הצטמק הגרון.

אמא, זה הרי חמי-יהודה. את תמיד רצית…
ומי ישקה לי את העציצים? על זה חשבת? סגליה תופפה באצבעות על השולחן. שלושה שבועות לא אהיה, הכול יתייבש.
אני אגיע כל יום.
את עובדת. תשכחי, תתרוצצי. וחוץ מזה, בטח מאכילים רק עלים, שמעתי שהכול חיסכון במקומות כאלה.

נעה הביטה באמא, לא בטוחה אם היא מתבדחת או רצינית. חצי שנה בלי הפוך בבוקר, בלי נעלי ספורט חדשות, בלי טיולים עם חברות בשביל זה?

אמא, יש שם מסעדה עם תפריט ענק, כמה אולמות. עיסויים, בריכה, שבילי הליכה…
שבילי הליכה חיקתה סגליה בגיחוך כל המילים החדשות האלה. אבל לשאול אם אני בכלל רוצה, לא חשבת?

הגוש בגרון של נעה גדל. היא ציפתה לפחות לכל הכבוד יבש. אותו חיוך שמלווה אותה כל החיים.

נעה נפלה לכיסא. הרגליים שלה התרוקנו, כאילו הגוף החליט לבד שאין בו כוח לעמוד. היא הביטה במעטפה, מוטלת על קצה השולחן, ושתקה.

וגם האקלים שם, אמא כבר פסעה במטבח, מיישרת את המפה שכבר מיושרת הלחות תהרוג אותי, ישר יעלה הלחץ דם שלי. בכלל, חשבת על זה?

נעה לא ענתה. פתאום הרגישה שאין לה שום רצון לענות. לראשונה מזה שנים רבות לא רצתה להצדיק את עצמה.

והנסיעה? כמה זמן באוטובוס או ברכבת? הגב שלי. אם התמקמה מולה, שלבה ידיים, מתכוננת למרמור אין-סופי. ראית את עינת, הבת של השכנים? היא צרות, בעל שלה לא שווה כלום, אבל אימא שלה כל יום באה אליה, אם עם קניות ואם סתם יושבת.

נעה בחנה את הקמטים שבקצה שפתיי אמא, את השורשים הלבנים תחת הצבע, את הידיים המוכרות עם הוורידים הבולטים. פעם הידיים האלה קלועות לה צמות לבית-הספר. והפה הזה שר שירי ערש. איפה כל זה?

את בכלל מקשיבה לי?
כן, אמא.
לא נראה ככה. את יושבת קפואה. אני מדברת איתך על דברים חשובים, ואת…

סגליה המשיכה: החדרים בצימר קטנים וצפופים, השכנים רועשים, הרופאים צעירים ולא מבינים כלום רק יודעים לרשום תרופות. נעה הנהנה איפה שצריך, אבל בתוך תוכה הלכה והתפשטה ריקנות.

מחוגי השעון קפצו. דקה ועוד דקה. החלו תלונות כלליות על הבדידות, על שיחות טלפון נדירות, על הבת שיצאה משליטה.

את בכלל מבינה מה זה להיות פה לבד? אמא הרימה סנטר. את רוצה להיפטר ממני, שיהיה לך שקט? זה כל העניין?
אמא, זה מתנה.
מתנה! מחאה סגליה כפיים מתנה אמורה לשמח. את זו את קנית בשביל המצפון שלך, להרגיש טוב. שלחת את אמא רחוק ותחיי בראש שקט, נכון?

נעה קמה לאט. הרגליים בקושי נשמעו לה, אבל כעס שקט מילא אותן יציבות. היא לקחה את המעטפה. הידיים חיבקו את הנייר העבה.

את צודקת, אמא. יהיה לך לא נעים שם. אני אבטל.

סגליה שתקה. משהו מוכה נדמה על פניה, כמו חייל שמתכונן לקרב ולפתע היריב פורש.

מה זאת אומרת תבטלי?
מה ששמעת. אחזיר את הכסף. את צודקת לא חשבתי.
נעה, תשאירי את המעטפה.
למה? את לא רוצה.
לא אמרתי שלא רוצה! אמרתי שהיית צריכה לשאול! עכשיו צעקה, לחייה בוערות. תמיד את עושה מה שנראה לך ואחר כך מופתעת שלי רע!

נעה ליטפה את המעטפה בחזה וצעדה למסדרון. הלב התפעם בגרון, אבל פתאום היה ברור לה לגמרי.

לאן את הולכת? נעה! אני מדברת אלייך!
אמא, עייפתי.
עייפת! זעקה סגליה ויצאה אחריה, תופסת בזרוע הקרבתי למענך הכול! הרעבנו, אבא שלך עזב, ואני הרמתי אותך לבד! ככה תודה את לי?

נעה הסתובבה. הביט בעיניים הכואבות של אמא, בשפתיים רועדות, בלחיים שדמו דהוי.

אמרת בעצמך, שלא רצית.
אמרתי שהיית צריכה לשאול!
אז אני שואלת. אמא, את רוצה לנסוע לחמי-יהודה?

סגליה התנשפה מרוב כעס.

את צוחקת עליי? את עושה לי דווקא? את רובוט חסר לב! תשאירי את המעטפה, אני עוד אחשוב.

נעה השתחררה מאחיזת אמא. לא שחררה את המעטפה.

נדבר מחר, אמא.

ודלת היציאה נסגרה מאחוריה עוד לפני שסגליה הספיקה לענות.
הקללות רדפו את נעה במדרגות, לוחשות מבעד לדלת: על כפיות-טובה, על נעורים מפוספסים, על חרטות שיבואו. אבל נעה ירדה, לא עצרה, לא הביטה לאחור. רגליה נשאו אותה במדרגות, על פני תיבות דואר עם צבע מתקלף, על פני שכנים חולפים.

הגשם ברחוב היה עדין כמו תנומה. היא נשענה לפרק זמן על טיפות המים, נשמה עמוק את ריח האספלט הרטוב. העוברים ושבים עקפו אותה, מישהי מלמלה תזוזי כבר, והיא לא שמה לב. המעטפה עם השובר עדיין בידה, ונעה חשבה שבעצם, אולי אפשר לנסוע לבד. חמי-יהודה, עמודים, אמבטיות חמימות ושום נזיפה על הבוקר.

היא פסעה ללא כיוון עד שהגיעה לוויטרינת בית קפה קטן בפינת הרחוב. אור כתום נשפך על שולחנות עם מפות לבנות, אגרטלים עם פרחים, וסועדים נינוחים ללא דאגה. נעה פתחה את הדלת.

ערב טוב המלצר חייך והושיט לה תפריט. לבד?
כן, הופתעה מכמה זה קל להגיד.

בחרה לשבת לצד הקיר, בחלק המרוחק. התיישבה, סידרה מפית, פתחה את התפריט. העיניים קלטו מיד את המנה היקרה: טרט אגסים מקורמל עם ריבת מלח וקרמל, גביע יין אדום, עשיר ומתקתק.

אמא הייתה אומרת שזה טירוף. בזבוז כסף מוחלט. נעה ראתה בעיניה את הפה הדחוס, את המבט המוכיח, את השוב אותו בגילי… ואז הזמינה.

היין היה סמיך, מתקתק-חריף. היא לגם והתרווחה לאחור. תחושת קלות התפשטה מבפנים מקום שבו תמיד נמחצה המועקה. היא נזכרה איך פחדה בילדות לקבל שבע במבחן ואמא לא דיברה איתה שבוע. איך בחרה כלכלה ולא ספרות, כי זה לא רציני. שלוש שנים עם תמיר, אותו אהבה, אבל עזבה כי אין לו עתיד.

הטרט נמס בפה כמו חלום. נעה צפתה בקרמל הנמס ותהתה מתי בפעם האחרונה עשתה משהו כי התחשק לה באמת. לא בשביל אישור של אמא, לא בשביל מגיע לך צונן, אלא בשבילה.

הטלפון רעד בתיק. שוב ושוב. נעה הביטה במסך שבע שיחות, שלושה הודעות קוליות והניחה אותו לשינה.

היא גמרה את היין, טרפה את הקינוח והזמינה חשבון. השאירה טיפ מפואר, כי התחשק לה, ויצאה החוצה, אל הרחובות הצוננים. הגשם פסק ובין הגגות הציצו כבר כוכבים ראשונים.

נעה ידעה הצעד הראשון כבר עשתה. הרשתה לעצמה להיות קצת יותר חשובה מחלומות של אחרים.

Rate article
Add a comment

three × 2 =