נטלי תקפוץ אלינו היום, סביב שבע. זה בסדר מבחינתך?
נועה הניחה את המברשת ופנתה לבעלה, עמית, ששיחק עם השלט של הטלוויזיה. עמית הנהן מבלי להסיט מבט מהמסך.
ברור, בכיף, שתבוא.
נועה חייכה וחזרה למראה. היא תמיד אהבה שעמית מסתדר כל כך טוב עם אחותה. נטלי הייתה קופצת הרבה, לפעמים שלוש פעמים בשבוע, נשארת עד מאוחר, והבית היה מתמלא בצחוק ושיחות רכילות. נועה הקשיבה מדי פעם איך הם מנתחים סדרה או מתווכחים על הממשלה, ובלב הודתה על מזלה הטוב בעל אמין, אחות קרובה, בית יציב. כמו סרט, אבל באמת.
לפעמים, האמת, משהו הדהד בתוכה, משהו קטן, מגרד. איך עמית מתקרב לנטלי כשהיא מתחילה לספר עוד סיפור מהעבודה, איך נטלי נוגעת לו בכתף כשצוחקת, איך הם לוחשים במטבח ונאלמים כשנועה נכנסת. אבל נועה סילקה את המחשבות. שטויות. זה נטלי, אחותה הקטנה, שגידלה מכיתה ה’. ועמית בן הזוג שלה כבר חמש שנים. בקרוב יש להם יום נישואין.
…בערב היום ההוא, נועה יצאה מוקדם מהעבודה, רצתה לקפוץ לשוק, להביא משהו מיוחד לארוחת החגיגה של מחר. רצתה שיהיה ערב חגיגי.
המפתח הסתובב בחור בקלות. נועה נכנסה למבואה ונעמדה. הדממה בבית הייתה לא טבעית, דחוסה, כאילו האוויר התעבה. מהסלון נשמעו קולות שקטים.
נועה עברה במסדרון, פתחה הדלת וקפאה על המקום.
נטלי ישבה לה בנוחיות בכורסה של נועה כאילו תמיד הייתה שלה. עמית עמד עצבני ליד החלון וכשנועה נכנסה, הפנה מבטו עוד יותר לקיר.
מה קרה לכם? ניסתה לחייך, אבל השפתיים לא נשמעו לה. קרה משהו?
נטלי הביטה בה. נועה לא זיהתה את אחותה. נעלמה נטלי העדינה, המהססת, שבאה לשפוך את הלב מול אחותה הגדולה מול כל פרידה עם בחור. ישבה מולה אשה זרה, קרה וחגיגית.
קרה, ענתה נטלי בגוון מונוטוני. אני בהריון מבעלך. תארזי ותעופי. אני נשארת כאן.
ידה נחה על הבטן. עדיין שטוחה, לא נראית מתחת לחולצה רחבה.
נועה נשארה לעמוד. מהרחוב נשמעה צפירה, אצל השכנים טלוויזיה ברקע. העולם המשיך לנהוג כרגיל והיא לא מצליחה לנשום.
מה?! קולה נחנק.
שמעת הכול, נטלי חייכה בשקט. החלטנו, עמית ואני. נמאס להעמיד פנים.
נועה הביטה בעמית. הוא עוד הביט הצידה, כתפיו שמוטות, ידיו לופתות את אדן החלון עד שהלבינו הפרקים.
עמית, צעדה אליו, תסתכל לי בעיניים.
הוא פנה אליה, ובעיניו היא לא ראתה לא חרטה ולא בושה רק עייפות ומעט הקלה.
נו’, פשט ידיים, זה מה יש מצטער.
זה מה יש? שמעה את עצמה מדברת ממרחק. חמש שנים ואומר לי “זה מה יש”?
די, נועה, נטלי עיקמה פרצוף. לא צריך דרמה. נו, קרה. לי ולעמית זה אמיתי.
עמית’לה. היא קראה לו בדיוק כפי שנועה רגילה.
כמה זמן? בקושי הוציאה את השאלה.
נטלי זרקה מבט לעמית וחייכה לעגנית.
שנה, אני חושבת. אולי יותר. מה זה משנה?
שנה. כל הערבים שנטלי נשארה עד מאוחר, כל ההקנטות, כל המבטים שחשבה שהם אחוות משפחה.
חשבתי שאת אחותי, לפתע קולה התחזק. חשבתי שאת אוהבת אותי.
אוהבת, ענתה נטלי בקלילות שהחשיכה את עיניה של נועה. אבל את עצמי יותר. וגם את עמית. את… את תמיד היית כזאת נכונה. יבש, נועה.
נועה הסתערה לעמית, תפסה אותו בחולצה, סובבה אליו.
תגיד שהיא משקרת! תגיד לי שזו בדיחה איומה!
ניסה להשתחרר, אבל נועה לפתה חזק הבד נקרע.
נועה, עזבי, הרי את מבינה
אני לא מבינה כלום! הדפה אותו, נתקע באדן החלון. חמש שנים! ויתרתי על עבודה בחו”ל בגללך! טיפלתי באמא שלך חודש בביה”ח! ואתה…
ידים משכו את כרית מהספה והטיחה בו. הוא הספיק להתחמק.
שיקרתם לי, בבית הזה! במיטה שלי! גועל נפש!
תרגעי, נטלי קמה וניערה את החולצה. נראה לך שאת נורמלית?
נועה שלפה תמונה מהמדף. שלושתם מחובקים, ראש השנה שעבר. היא צוחקת, בטוחה שיש לה משפחה.
גידלתי אותך! שלחה את התמונה בחוזקה, המסגרת התרסקה, הזכוכית עפה רסיסים. הכנתי איתך שיעורים כשאמא נעלמה מהבית! הגנתי עלייך! זה מה שאת עושה?
אוי, נועה. כמה פעמים אמרת את זה. אולי תפסיקי להתקרבן? עמית רגיל לבחורות עם יותר חיות, אותך סבל מתוך רחמים.
כנות? צחוקה חתך את האוויר, גם עמית הצטמרר. שנה של בגידות וככה מכנה את זה?
היא חטפה את מאפרת הזכוכית מהשולחן, מתנה מחמות, והניפה.
עזבי! עמית קפץ אליה, אך איחר.
המאפרה פגעה בוויטרינה, כוסות ונעלמו לרסיסים.
עוד לא סיימתי, נשמה עמוק, מצח מעוטר זיעה. זה עוד לא ההתחלה.
המשיכה לעבר המדפים, זרקה ספרים, פסלים, מזכרות מחופשות.
נועה, די! ניסה לאחוז בידה.
תעזוב אותי! לעולם אל תיגע בי!
נטלי נסוגה, לראשונה ניכרה דאגה במבטה.
בואי נדבר. את צריכה לפנות לנו את הדירה, אנחנו מקימים משפחה, צריך מקום. תגיעי להיגיון…
אני אמורה לפנות? עצרה, מביטה בזעם. נטלי התרחקה עוד צעד.
ופתאום הבינה בא הקרח של תבונה.
נראה ששכחתם פרט קטן, נועה הסיטה קווצות שיער. הדירה הזו שלי. קניתי אותה כשעמית ואני רק היינו בהליכים. רשומה על שמי. עמית לא סיפר?
נטלי הביטה בעמית, פניו חיוורות.
נו, ו…? אמרה בחשש, לנו יש משפחה עכשיו, תינוק. אנחנו צריכים יותר.
משפחה? גיחוך עקר. בבקשה, תבנו אותה במקום אחר. עכשיו שניכם תסגרו דלת מאחורי.
את לא יכולה לזרוק אותנו! נטלי הרימה קול. אני בהריון! זה לא אנושי!
היו צריכים לחשוב על זה לפני שגנבת גבר נשוי, עברה לדלת ופתחה אותה החוצה.
עמית התקרב, ניסה לגעת בידה.
נועה, אולי נגיע להסכם? אין לי לאן ללכת, כל הבגדים שלי פה… גם אלך לבית משפט!
זכותך, נועה קבעה. דירה נקנתה לפני הנישואין. את החפצים תאסוף מתי שאחליט.
אבל…
תעוף, היא אמרה בקור רוח, והשתתק. אתה והמאהבת בהריון שלך. מהבית שלי.
נטלי גרפה תיק, השליכה עוד לעבר הדלת:
אמא תשמע איך התנהגת אליי! היא לא תסלח לך.
נחיה ונראה.
נועה סגרה מאחוריהם את הדלת והתרסקה עליה. הדמעות זרמו, הגוף רועד.
…שלושה ימים עברו ואמא התקשרה. נועה התכוננה לגרוע מכל.
ילדה שלי, הקול היה עייף. נטלי סיפרה הכול מנקודת המבט שלה.
אמא, אני…
חכי. שמעתי אותה עד הסוף ואז אמרתי לה שלא תדרוך אצלי עד שתספר חרטה ובקשת סליחה ממך.
נועה נשמה בקושי.
את… איתי?
בטח. נטלי חצתה גבול, ועמית מגעיל. תעמדי על הרגליים, מותק. תתגרשי, תתחילי מחדש. ויש לך דירה! לו לא נשאר כלום. תחזיקי מעמד, את חזקה.
נועה גלשה ישבה אל הרצפה והתייפחה. בקרב הזה, היא לא לבד יותר. יש לה גב של אמא שלא ציפתה לו.







