מיטל תגיע היום, בסביבות שבע. זה בסדר מבחינתך?
נועה הניחה את המברשת בצד והסתובבה אליי, כשאני מתעסק בשלט של הטלוויזיה. הנהנתי, עיניי לא נעות מהמסך.
בטח. שיבוא.
נועה חייכה וחזרה אל המראה. אהבתי את הקשר החברי שנרקם בינה לבין אחותה הקטנה, מיטל. מיטל קפצה אצלנו הרבה, לפעמים שלוש פעמים בשבוע, נשארה עד מאוחר, ומילאה את הבית בצחוק ושיח. לפעמים ישבתי איתן במטבח, מדברים על סדרה אהובה או מתווכחים על פוליטיקה, ותמיד חשבתי שזה מזל גדול. אישה נאמנה, אחות אהובה, משפחה יציבה. כמו בסרט, רק אמיתי לגמרי.
ולפעמים התגנב צל קל אל הלב. מין עקיצה חסרת פשר. הדרך בה שחר התקרב למיטל, כשהיא סיפרה על העבודה שלה בעמותה. איך היא נגעה בכתפו כשהתלוצץ. הפעמים ההן ששמעתי אותם מתלחששים במטבח ונעצרים כשהגעתי. גירשתי מעליי מחשבות כאלהשטויות, הרי זאת מיטל, הילדה שטיפלתי בה בתיכון, ושחרבעלי בחמש השנים האחרונות. אפילו עוד רגע אנחנו חוגגים יום נישואין.
בערב של אותו יום סוער עזבתי מוקדם את המשרד. רציתי לקפוץ למרכול, לקנות ירקות ויין לערב חגיגי שיתאים למחר. תכננתי להפתיע.
המפתח הסתובב בקלות מדי. נכנסתי לסלון, עוצרת מיד. הרוגע בבית היה דחוס ולא טבעי, כאילו האוויר לא זורם. קולות דיבור שקטים דלפו מהסלון.
התקדמתי במסדרון, דחפתי את הדלת, נעצרתי, והלב קפא.
מיטל ישבה בכורסא שלי. עם רגל אחת זעירה מונפת באוויר, בוטחת כאילו הכורסא נבנתה בשבילה. שחר עמד ליד החלון. כשנכנסתי, הסיט את גבו עוד יותר לכיוון הזכוכית, מנסה להתמזג עם התריסים.
מה הולך? ניסיתי לחייך, אבל השפתיים בקושי נשמעו לי. קרה משהו?
מיטל הרימה אליי עיניים. לא זיהיתי את הילדה הזולא מגומגמת, לא מסורבלת, לא אותה מיטל שתמיד שאלה בעצת אחותה, שבכתה על הכתף שלי אחרי ריבים עם מיכאל, החבר הישן שלה. מולי ישבה אישה זרה, מבטה קר, מבט מנצח.
קרה, אמרה בשקט. אני בהריון משחר. תארזי דברים. אני עוברת לכאן.
הניחה יד על הבטן, שעדיין לא בלטה בכלל.
עמדתי המומה. רחוק למטה צפירה, אצל השכן דלק הרדיו העולם ממשיך להתנהל, ואני לא מצליח לנשום.
מה?! המילה חורקת ממני.
שמעת מצוין, נטשה מבטה אליי, אנחנו כבר בחרנו. נמאס להעמיד פנים.
זרקתי מבט על שחר. הוא עדיין הסתכל הצידה, כתפיו שחוחות.
שחר, התקרבתי אליו. שחר, תסתכל עליי.
הסתובב אליי, ולמבטו לא היה זכר לאשמה או בושה. רק עייפות, הקלה אולי.
נו, אישה. סליחה, זה מה שקרה.
סתם קרה?! שמעתי את הקול שלי ממש מרחוק חמש שנים, וזה?
די עם הדרמה, נחרה מיטל. אנחנו מבוגרים. האהבה נגמרה, קורה. לשחר ולי זה אמיתי.
היא קראה לו ‘שחרי,’ כמו שאני קורא לו.
כמה זמן? הצלחתי לשאול.
מיטל וגיחכה. שנה, אולי יותר. מה זה משנה?
שנה. כל הערבים האלה, כל הבדיחות חשבתי שזה קרבה משפחתית.
חשבתי שאת אחותי, נשמע שהקול שלי פתאום התמצק חשבתי שאכפת לך ממני.
ברור שאכפת. פשוט אכפת לי מעצמיומשחריותר. את תמיד היית כל כך נכונה, תקינה. משעממת.
תפסתי את שחר בכתפיים, מסובב אותו אליי.
תגיד שהיא משקרת! תגיד שזו בדיחה קשה.
ניסה להסתובב, אך אחזתי חזק. לא נתתי לו לברוח.
נועה, תעזבי, את הרי יודעת.
אני לא יודעת כלום! דחפתי אותו, כמעט נופל על אדן החלון. חמש שנים! ויתרתי על עבודה בתל אביב בגללך, טיפלתי באמא שלך חודשים ואתה
בלי לשים לב הרמתי כרית, וזרקתי ישר אליו. בקושי התחמק.
ישנתם יחד במיטה שלי! בוגד!
תירגעי, מיטל התרוממה וניערה את חולצתה מה ההיסטריה הזו?
סובבתי אליה, קטפתי מהמדף מסגרת עם תמונה אנחנו שלושתנו מחובקים, סביב חנוכיה. אני מחייך כי הייתי בטוח שיש לי משפחה אמיתית.
גידלתי אותך! השלכתי את התמונה בפני מיטל, הזכוכית נתרסקה. עשיתי איתך שיעורים כשאמא היתה בעבודה! הגנתי עלייך! וזה מה שאת עושה לי?
אוף שמענו כבר על כמה הקרבת בשבילי, די, די! היא גלגלה עיניים. שחר תמיד העדיף צעירות אותך סבל מתוך רחמים. לפחות דיברתי איתך ישר ולא מאחורי הגב.
ישר? פרצתי בצחוק קר. שנה של בגידה זה ישר?
הרמתי מהשולחן מאפרה מזכוכיתמתנה מחמותיונפנפתי.
נועה, עזבי! שחר רץ לעברי, איחר. המאפרה פגעה בארון, כוסות נשברו.
ואני רק מתחיל, התנשפתי, מזיע זה לא קרוב לסוף.
ניגשתי למדף הספרים וזרקתי הכול אלבומים, חמסות, פסלונים גם מהטיולים המשותפים.
נועה, די! שחר ניסה לאחוז בי.
אל תתקרב אליי! לעולם יותר!
מיטל התרחקה לדלת, לראשונה נבהלת.
בוא נדבר, בסדר תצטרך לעזוב, לנו יש ילד. תארזי ותצאי
לי לעזוב? הסתכלתי עליה בזעם לי?
ובתוך הבהירות הזאת הרגשתי משהו אחר לגמרי: קר, חד, ברור.
שכחתם פרט קטן. הדירה הזו שלי. קניתי אותה לפני החתונה. הבעלות על שמי בלבד, שחר סיפר לך?
מיטל הביטה בשחר שנראה פתאום חיוור. עיניו מושפלות.
ומה זה קשור? גמגמה מיטל לנו יש משפחה, בנאדם, תינוק, בית
משפחה? חייכתי חיוך נטול חמלה תבנו אותה במקום אחר. עכשיו שניכם עפים לי מהדירה.
את לא יכולה! הרימה קולה אני בהריון!
היית צריכה לחשוב לפני שבגדת. צעדתי לדלת, פתחתי אותה לרווחה החוצה.
שחר התקרב, מנסה לגעת בידי.
נועה, אולי אפשר לדבר אין לי איפה לישון כל החפצים שלי כאן ואולי נתפשר?
תנסה בית משפט, עניתי בקור הדירה עצמאית ממך. תאסוף חפצים בשבוע הבא כשאודיע.
אבל
החוצה, אמרתי בקול חד. אתה והמאהבת ההריונית שלךעופו מהבית שלי.
מיטל תפסה תיק, בדרכה החוצה רטנה:
אמא תדע איך התנהגת. היא תשנא אותך.
נראה.
טרקתי את הדלת, נשענתי עליה, הדמעות זולגות, גופי רועד.
שלושה ימים אחר כך, אמא התקשרה. פחדתי לענות.
נועה, קולה עייף. מיטל סיפרה הכל, מהזווית שלה.
אמא
תני לי לסיים. הקשבתי לה, ואז אמרתי להאל תבואי אליי עד שתביני מה עשית ותבקשי סליחה מאחותך על הברכיים.
נשמתי לרווחה.
את… תומכת בי?
ברור. מיטל התנהגה בזוועה, וגם שחר לא טובים ממנו. תחזיקי מעמד, מתוקה. תתגרשי ממנו, תחיי מחדש. לפחות יש לך דירה והוא יקבל את הסכום היפהכלום. את חזקה, תצטייני.
התמוטטתי בראשי על הקיר, פורץ בבכי.
הבנתי מתוך השבר שבסוף, כשכולם מתפוגגים, המשפחה האמיתית יודעת להיות שם. מי שהיה אמור להיות הכי קרוב יכול לבגוד, אבל גם יכול להיות זה שנותן לך כתף להישען עליה ברגע הכי קשה. הלב אולי נשבר, אבל אני לומד את ערכה של עצמאות ושל אמא שלי מחדש.
