פספוס בחישוב
“מיכל תעבור היום, בסביבות שבע. זה בסדר מבחינתך?”
איילה הניחה את המברשת והתבוננה בבעלה, יוני, שהתעסק בשלט של הטלוויזיה. יוני הנהן מבלי להסיר את עיניו מהמסך.
“ברור, שתבוא.”
איילה חייכה וחזרה למראה. שמחה שמיכל, אחותה, מסתדרת כל כך טוב עם יוני. מיכל הייתה קופצת אליהם לעיתים קרובות, לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע, מרגישה בבית, והדירה התמלאה בצחוק ובשיחות. איילה הייתה מאזינה להם מתווכחים על איזו סדרה או מדברים על הממשלה, חושבת לעצמה שיש לה מזל: בעל יציב, אחות אהובה, משפחה חזקה. כמו בסרטים רק אמיתי.
לפעמים משהו קטן בכל זאת ניקר בה. דברים שהיו נראים שטותיים: איך יוני התקרב תמיד קצת יותר מדי למיכל כשהיא סיפרה סיפור מהעבודה, איך אחותה ליטפה את כתפו כשהם צחקו יחד, ואיך השיחות במטבח דממו כשהיא נכנסה. איילה סילקה את המחשבות מיד. שטויות. זו מיכל דם מדמה, האחות הקטנה שטיפלה בה עוד מזמן התיכון. וזה יוני יוני שלה ביחד כבר חמש שנים. ועוד מעט, יש להם יום נישואים.
באותו ערב גורלי, איילה השתחררה מוקדם מהעבודה, התכוונה לעצור בסופר, להביא מצרכים לארוחה חגיגית. רצתה שהערב יהיה מיוחד.
המפתח נכנס למנעול בקלות יתרה. איילה נכנסה ועמדה בכניסה. היה שקט לא רגיל, דחוס כזה, כאילו האוויר עצר. מהסלון נשמעו קולות עמומים.
היא התקדמה במסדרון, פתחה את הדלת ונעצרה.
מיכל ישבה בכורסא שלה, מתמקמת כאילו תמיד הייתה שם. יוני עמד ליד החלון, וכשעיניה של איילה פגשו אותו, הוא רק הסתובב עוד יותר, כמו מנסה להיבלע בקיר.
“למה אתם כאלה?” איילה ניסתה לחייך, אבל הפה לא שיתף פעולה. “קרה משהו?”
מיכל הרימה אליה עיניים, ואיילה לא הכירה את האישה הזאת. איפה מיכל הביישנית, הרכה, שפה ושם מבקשת עצה, בוכה לה על כתף אחרי איזה פרידה? מולה ישבה זרה עם מבט קר, מלא ניצחון.
“קרה. אני בהריון מבעלך,” אמרה מיכל בקור רוח. “תתחילי לארוז, אני נשארת כאן.”
ידה נחה על הבטן, שעדיין שטוחה, חולצתה נפלה עליה רפוי.
איילה לא זזה. מהרחוב נשמעה צפירה מרחוק. אצל השכנים פעלה הטלוויזיה. העולם המשיך בשלו, אבל היא איבדה נשימה.
“מה?!” בקולה היה צרוד, שבור.
“שמעת טוב.” מיכל נשענה לאחור בכורסא. “יוני ואני כבר סגרנו את כל הפינות. נגמרו ההצגות.”
איילה הפנתה מבט אל יוני. הוא המשיך להביט הצידה, ידיו לופתות את אדן החלון עד שהלבינו הפרקים.
“יוני,” היא עשתה צעד לעברו. “יוני, תסתכל עליי.”
הוא הסתובב. בעיניו לא ראתה חרטה, לא אשמה. רק עייפות והקלה.
“איילה,” הוא פתח ידיים. “זה מה שקרה, אני מצטער.”
“זה מה שקרה? חמש שנים ואנחנו חוזרים ל’קרה וזהו’?”
“יאללה, די עם המלודרמה,” מיכל נחרה בבוז. “בואי, כולם בוגרים פה. אין מה לעשות. איתי יוני באמת מאושר.”
איילה שמעה אותה קוראת לו “יוני”, בדיוק כפי שהיא קראה לו בעצמה.
“מה, כמה זמן זה נמשך?” היא בקושי מצאה קול.
מיכל חייכה לעבר יוני.
“שנה, אולי יותר. למי איכפת?”
שנה. כל הערבים ההם שמיכל נשארה עד מאוחר. כל הצחוקים והשיחות במטבח. כל המבטי הקרבה שאיילה פירשה כחום משפחתי.
“חשבתי שאת אחותי,” קולה של איילה התחדד פתאום. “חשבתי שאכפת לך ממני.”
“ברור שאכפת,” מיכל משכה בכתפיים. “אבל לך, איילה, יש אותך. את כזאת נכונה וצפויה, וזה נמאס עם הזמן.”
איילה הסתערה לעבר יוני, תפסה בחולצתו וסובבה אותו אליה.
“תגיד שזה שקר! תגיד לי שזאת בדיחה איומה!”
יוני ניסה להתרחק, אך היא לחצה חזק יותר, הבד התפוקק בידה.
“איילה, עזבי, את מבינה הכול…”
“אני לא מבינה כלום!” היא הדפה אותו, הוא נחבט בגבו באדן החלון. “חמש שנים! חמש שנים האמנתי רק בך, ויתרתי על קידום בשבילך, טיפלתי באמא שלך אחרי הזיהום ההוא, ואתה…”
ידה הרימה כרית מהספה וזרקה עליו. הוא בקושי הספיק להתחמק.
“שכבת איתה במיטה שלנו! חסר מוסר שכמוך!”
“תירגעי,” מיכל קמה וסידרה את חולצתה. “מה הדרמה הזאת? אל תהיי ילדותית.”
איילה פנתה לאחותה, לקחה מסגרת תמונה מהמדף תמונה משפחתית מהחנוכה האחרון, מחובקים שלושתם, איילה צוחקת, בטוחה שהכל מושלם.
“גידלתי אותך!” התמונה עפה לחדר, המסגרת הכתה בקיר, זגוגית מתנפצת לקרעים. “עשיתי איתך שיעורים, הגנתי עלייך מהעבריינים בשכונה! ככה את מחזירה לי?”
“די, נמאס מכל הסיפורים שלך,” מיכל גלגלה עיניים. “תמיד רק את והקרבנות שלך. יוני תמיד רצה מישהי סוערת. אותך נשא רק מרחמים.”
“מרחמים? הבגידה שלך הייתה אמיצה?” איילה פרצה בצחוק יבש. הקול שלה קיפל אפילו את יוני. “בגידות שנה שלמה, זה נקרא יושר?”
היא לקחה מאפרה מזכוכית מתנה מהחמות לחנוכת הבית והניפה אותה.
“איילה, הניחי!” יוני התנפל לעצור אותה, אך הייתה מהירה.
המאפרה פגעה בוויטרינה. שברי כוסות נפלו לרצפה.
“זה עוד כלום,” איילה התנשפה, מצחה זולג זיעה. “ולא סיימתי.”
היא דחפה חפצים מהמדפים אלבומים, פסלונים, מזכרות מטיולים.
“איילה, תפסיקי!” יוני תפס בידה.
“אל תיגע בי! אף פעם יותר אל תתקרב אליי!”
מיכל נסוגה לעבר הדלת, לראשונה מופיעה דאגה בפניה.
“תשמעי, צריך לדבר. את חייבת לצאת. אנחנו צריכים את הדירה, את רואה, יש ילד בדרך. את לבד, אפשר להבין.”
“אני צריכה לעזוב?” איילה עמדה בין ההריסות וביטאה מבט שניקב את מיכל. “אני?”
ופתאום, מעבר לכל ההשפלה והכאב נהיה לה ברור, צלול, קר.
“שכחתם פרט קטן, עשיתם טעות בחישוב,” איילה סידרה תלתל סורר. “זו דירה שלי, קניתי אותה עוד לפני שהתחתנו, רשומה על שמי. יוני, לא סיפרת לה?”
מיכל הביטה ליוני. פניו הלבינו, מבטו נשמט.
“ומה זה קשור עכשיו?” מיכל ניסתה להתעקש. “יש לנו ילד בדרך, בית צריך אותנו.”
“משפחה? תבנו לכם אחת במקום אחר. עכשיו שניכם עפים מהדירה שלי.”
“את לא יכולה לזרוק אותנו! זה לא מוסרי, אני בהריון!”
“היית צריכה לחשוב על זה לפני ששכבת עם בעל של מישהי אחרת.” איילה פתחה את הדלת לרווחה. “לכו.”
יוני ניגש, ניסה לגעת בידה.
“איילה, בואי נדבר, אולי נסדר משהו? אין לי לאן ללכת, כל הרכוש שלי כאן… ואולי אני אתבע אותך!”
“זכותך,” ענתה בשקט. “הדירה שלי, לפני הנישואים אין לך מה להוכיח. את הדברים תאסוף אחרי שאראה לנכון.”
“אבל…”
“עוף מפה,” הפעם קולה היה נמוך, בטוח. יוני עצר. “לך ולחברה ההרה שלך מחוץ לביתי.”
מיכל תפסה את התיק וברחה, זורקת בדרכה:
“אני אגיד לאמא מה עשית לי! היא לא תסלח לך!”
“נראה אותך.”
איילה טרקה את הדלת בגבם וישבה סמוך אליה, בוהה, דמעות זולגות, כל גופה רעד.
… כעבור שלושה ימים, אמא התקשרה. איילה לקחה נשימה וציפתה לגרוע מכול.
“ילדה שלי,” הקול של אמא היה עייף. “מיכל סיפרה לי הכול בגרסה שלה, כמובן.”
“אמא, אני…”
“תני לי לסיים. שמעתי אותה. אמרתי לה שלא תעז להגיע אליי, עד שלא תבקש ממך סליחה. בברכיים.”
איילה נחנקה מהתרגשות.
“אז… את איתי?”
“ברור. מיכל ובעלך התנהגו ללא מוסר. תתגרשי מהאפס הזה, תתחילי מהתחלה. את לא לבד יש לך דירה, לו לא נשאר כלום. תחזיקי מעמד, את תעברי את זה.”
איילה התיישבה, נשמה עמוק ופרצה בבכי. סוף-סוף הרגישה, שגם בזמנים הכי קשים המשפחה האמתית תמיד תומכת. מי שבאמת אוהב אותנו, לא יפנה לנו עורף ברגעי משבר; ויש לנו תמיד את הכוח, אם רק נמצא אותו בעצמנו, לבחור מחדש את הדרך של חיינו.
