תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור שלא אשכח בחייםהיום שבו החתונה שלי הפכה לרגע הכי מביך, אבל גם הכי חשוב, שעברתי. קוראים לי נועה לוי, ותדמייני: 204 אורחים יושבים באולם מהמם בתל אביב, צנצנות עם פרחים לבנים, כוסות יין מנצנצות, כולם מחייכים בצורה מושלמת כאילו מצלמה עומדת מעליהם. אמא שלי, מרים, ישבה בשורה השלישית. היא לבשה שמלה כחולה פשוטה, עם הידיים שלובות, גאה בי וגם קצת לחוצהאחרי שלושים שנה של ניקיון בתים, היא עשתה בשבילי הכול, נתנה לי ללמוד ולבנות עתיד בכבוד. אני ידעתי את זה טוב מאוד. אבל המשפחה של החתן שלי, עמיחי ברק, לא ממש טרחו להסתיר מה הם חושבים עליה.
כבר בקבלת הפנים, ההורים שלו, יוסי ורונית, זרקו “הומור” שכלל רמיזות שלא השאירו מקום לספק. “איזו שמלה מיוחדת יש לאמא שלך,” רונית זרקה לדודה אחת, בקול מספיק רם כדי שאחרים ישמעו. התכווצתי. עוד קיוויתי שזה יעבור, סתם לחץ. כמה טעיתי.
במהלך הארוחה, כשהמיקרופון עבר מיד ליד בשביל הברכות, יוסי קפץ פתאום, בלי שביקשו ממנו. הוא הרים את הכוס וחייך, ואז אמר: “היום הבן שלנו מתחתן… למרות שלא כולנו הגענו מאותו מקום.” מין צחוקים עצבניים באוויר. אני הרגשתי צביטה בבטן. ואז רונית לחשה משהו לאחת האורחותחשבה שלא אשמע, אבל שמעתי מעולה:
זו לא אמא; זו טעות שעטפה את עצמה בשמלה.
היו שם אנשים ששמעו. חלק חייכו בצורה מעוותת, אחרים הביטו לרצפה מרוב מבוכה. חיפשתי את עמיחי במבטהוא היה לידי. והוא פשוט צחק. לא כי היה לו לא נעיםהוא ממש נהנה.
לא בכיתי. רק נהייתי קפואה. קמתי לאט, תפסתי את המיקרופון לפני שמישהו ינסה לעצור אותי, ואמרתי בקול שקט ויציב:
החתונה הזו מבוטלת. עכשיו.
האולם הפך לדממה. עמיחי תפס לי ביד, לחש “את מגזימה.” ניערתי את היד שלו. הסתכלתי על אמא שלי, שהייתה לבנה כמו סיד אבל ישרה. וידעתי שזה לא ייגמר רק ביציאה שליידעתי שאני הולכת לעשות משהו שמי שהיה שם לא ישכח לעולם. כי מה שקרה שם, זה היה רק ההתחלה, וביום שאחריו… כל העולם שלהם התחיל להתרסק.
יצאתי לאט מהאולם, זקופה. אמא שלי מיד קמה והלכה איתילא היה צורך במילים. מאחורינו נשמעו לחשושים, צעדים מהירים, ומישהו קרא לי בשם. לא הסתכלתי אחורה. באוטו, מרים סוף סוף שברה את השתיקה:
ילדה שלי, לא היית חייבת לעשות את זה בשבילי.
הבטתי בה ואמרתי:
לא עשיתי את זה רק בשבילך. עשיתי את זה בשבילי.
בלילה, כשהודעות הדמעות וההאשמות של עמיחי התחילו להגיע, הייתי ברורה לעצמי. הדירה שהיינו אמורים לעבור אליה? על שמי, אני שמתי את הכסף. אז בשתיים בלילה קראתי למנעולן, החלפתי מנעולים, ארזתי את כל הדברים שלו והנחתי אותם בארגזים אצל ההורים שלו.
וזה לא הכול. בשש בבוקר שלחתי כמה מיילים. קודם כל, לאולםביטול האירוע, בקשת החזר בהתאם לחוזה. הבא היה לבנק: חשבון החיסכון שפתחנו ל”עתיד” קופא באופן מיידי. המייל הכי מסובך היה לעסק שבו עמיחי עבד… העסק של המשפחה שלי.
כן, לא כולם ידעו, אבל דוד שלי, דני, שותף בכיר בחברת בניה גדולה. את עמיחי הכנסתי לשם בזכות קשרים. אף פעם לא השתמשתי בזה כקלף, עד הרגע הזה.
לא ביקשתי שיעיפו אותו, רק בקשתי בדיקת נהלים. בצהריים כבר חזרו אליי ממחלקת משאבי אנוש: היו כל מיני אי סדרים בפרויקטים שעמיחי ניהל. לא עברה שעה והוא הושעה עד להודעה חדשה.
בינתיים, הסרטון שבו ביטלתי את החתונה כבר הסתובב בקבוצות. בן דוד שלי צילם. התגובות לא איחרו לבואחלק עודדו, חלק פירקו אותי. אבל הדברים של רונית? כשהתחילו לעבור מאחד לאחד, אף אחד לא ריחם עליהם.
בלילה, יוסי התקשר, עצבני ברמות. שמעתי את רונית מייבבת בצד, עמיחי שותק.
החרבת לנו את החיים, הוא צעק.
נשפתי עמוק ועניתי:
לא. אתם הרסתם אותם לעצמכם כשחשבתם שלהשפיל את אמא שלי זה מצחיק.
ניתקתי. סוף סוף, אחרי שנים, ישנתי שקטה. עוד לא ידעתי כמה הלם הולך לנחות עליהם, אבל דבר אחד היה ברור: הם כבר לא מנהלים לי את החיים.
למחרת, התוצאות לא איחרו לבוא. המשבר בעבודה צץ, עמיחי פוטר “מחוסר אמון”. ההורים ניסו להזיז קשרים, אבל כולם כבר ידעואף אחד לא רוצה לעבוד עם משפחה שעומדת למבחן על כזה זלזול. רונית נעלמה מהחוג החברתי שלה, יוסי איבד עסקה שווה כי לא רצו אותם על תקן “פנים החברה”.
אני? חזרתי לגור עם אמא לכמה שבועות. היינו מבשלות יחד, מדברות עד הלילה. יום אחד היא אמרה לי משהו שלא אשכח:
חשבתי שהיום הזה איבדתי אותך, אבל קיבלתי הכל בחזרה.
לא הכול הלך חלק. היו ערביות של ספק, תגובות מרושעות ברשת, אנשים שאמרו ש”הגזמתי” ו “ככה זה משפחות”. אבל כל פעם שנזכרתי בצחוק של עמיחי, זה עבר.
אחרי כמה חודשים מכרתי את הדירה, והתחלתי סטודיו קטן לעיצוב גרפי. מרים כבר לא מנקה בתיםnot כי מתביישים, אלא כי עכשיו, סוף סוף, מגיע לה לנוח. עמיחי ניסה לשלוח הודעה אחרונה, לטעון ששינה את דרכיו. לא טרחתי לענות. שינוי אמיתי מוכיחים במעשים, והוא בא מאוחר מדי כשמאבדים כבוד.
אני מספרת לך את זה, לא כנקמה, אלא כהחלטה. לפעמים לבטל חתונה זה לא כישלוןזו אהבה עצמית. ואמא? אף אחת לא צריכה לסבול זלזול על זה שמסרה את כל כוחה כדי שנצמח.
אם עברת משהו כזה, אם ניסו לדרוך עליך בגלל המשפחה או המוצאתזכרי שאת לא לבד. שתפי, תספרי, זה נותן כח. ומה את היית עושה במקומי? מחכה לשמוע ממך.
