לא דמיינתי שמעולם יום החתונה שלי יהפוך לזיכרון הכי משפיל ובו זמנית, לרגע הכי משמעותי בחיים שלי. שמי מיקה לוי, ובאותו ערב ישבו 204 מוזמנים באולם של מלון בתל אביב, מוקפים בפרחים לבנים, כוסות זכוכית חיוך רשמי על הפנים. אמא שלי, אסנת, ישבה בשורה השלישית. לבשה שמלה כחולה פשוטה, ידיה שלובות בחיקה, גאה ומעט לחוצה. שלושים שנה היא ניקתה בתים רק כדי שאוכל ללמוד ולשמור על כבודנו. אני לא שוכחת את זה אף פעם. אבל המשפחה של החתן שלי, יונתן גולן, כאילו לא ראתה אותה בכלל.
כבר בזמן קבלת הפנים, חמותי העתידית, גילה, וחמי, אמיר, לא הפסיקו לזרוק הערות במסווה של בדיחות. “איזה שמלה מעניינת על אמא שלך,” אמרה גילה לדודה בקול רם מספיק שכולם ישמעו. נשכתי שפתיים, ניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר בלחץ שייעלם. טעיתי.
במהלך הארוחה, כשהמיקרופון עבר בין השולחנות לברכות, אמיר קם בלי שהוזמן, חייך והרימית את הכוס: “היום חוגגים שהבן שלנו מתחתן… גם אם לא כולנו באנו מאותו מקום.” צחוקים נבוכים בקהל. הרגשתי את הבטן מתהפכת. ואז גילה רכנה אל אורחת שכנה, וחשבה שלא שומעים אותה, ולחשה משפט שחילק לי את הלב:
זו לא אמא, זו טעות עם שמלה.
כמה אנשים שמעו. חלקם צחקו. אחרים הורידו את העיניים. חיפשתי את יונתן בעיניים הוא עמד לידי… וצחק. באמת צחק, לא במבוכה.
לא בכיתי. רק הרגשתי קור בכל הגוף. קמתי לאט, תפסתי את המיקרופון לפני שמישהו הספיק להגיב, ואמרתי בקול יציב:
החתונה הזו מתבטלת. עכשיו.
כל האולם שתק. יונתן אחז לי את היד ולחש שאני מגזימה. משכתי את ידי. הסתכלתי על אמא שלי, שהייתה חיוורת אך זקופה. ובלב הרגשתי לא רק שאני עוזבת. אני הולכת לעשות משהו שאף אחד מהם לא ישכח לעולם. כי מה שקרה באותו ערב היה רק ההתחלה. למחרת עולמם התחיל להתפרק.
יצאתי מהאולם בראש מורם. אמא קמה אחריי, לא אמרה כלום. מאחורינו נשמעו לחשים, צעדים מהירים, שמישהו קורא בשמי. לא הסתובבתי. באוטו שברה אסנת את השתיקה:
מיקה, לא היית חייבת לעשות את זה בשבילי.
הבטתי בה ועניתי:
עשיתי את זה גם בשבילי.
בלילה, בזמן שיונתן שלח לי הודעות מפוברקות, מתנצל וחוזר ומאשים, קיבלתי החלטות פרקטיות. הדירה בה היינו אמורים לגור הייתה על שמי אני חסכתי את ההון העצמי. בשתיים בלילה הזמנתי מנעולן והחלפתי צילינדר. את כל חפציו ארזתי והשארתי אצל ההורים שלו.
אבל זה לא הסוף. בשש לפנות בוקר שלחתי כמה מיילים: הראשון למלון, לבטל את החתונה ולבקש החזר חלקי לפי החוזה. השני לבנק, לסגור את החשבון המשותף שלנו. והשלישי, המורכב, נשלח לחברה בה עבד יונתן שהיא, אגב, שייכת לחלק מהמשפחה שלי.
כן, אמא שלי ניקתה משרדים, אבל הדוד שלי, עודד, הוא שותף בכיר בחברת בנייה גדולה. יונתן עבד שם כבר שנתיים בזכות המלצה שלי. אף פעם לא עשיתי בזה שימוש כדי לשלוט עד אותו לילה.
לא ביקשתי נקמה. ביקשתי בדיקה פנימית. אחר הצהריים, משאבי אנוש חזרו אליי: נמצאו אי-סדרים בכמה מהפרויקטים שיונתן ניהל. לא משהו פלילי, אבל בהחלט מספק לפתוח בחקירה ולהשעות אותו זמנית.
בינתיים, הסרטון בו אני עוצרת את החתונה התפשט בקבוצות. בן דוד תיעד הכול. התגובות לא איחרו תמיכה, ביקורת, דיונים. אבל המשפט של גילה דלף, והעדים חזרו עליו. דעת הקהל נגדה.
בלילה קיבלתי שיחה זועמת מאמיר. גילה בכתה מאחור. יונתן שתק.
את הרסת את המשפחה שלנו! צרח אמיר.
נשמתי עמוק ועניתי:
לא. אתם עשיתם את זה כשחשבתם שלצחוק על אמא שלי זה בידור.
ניסיתי לישון. לראשונה מזה שנים ישנתי שינה עמוקה. לא ידעתי מה עוד עתיד לבוא, אבל דבר אחד היה ברור: הם כבר לא שולטו עליי.
למחרת, ההשלכות הגיעו. החקירה התקדמה במהירות, ויונתן פוטר בשל “אובדן אמון”. ההורים שלו ניסו לפעול עם קשרים, אבל המוניטין שלהם נהרס. אף אחד לא רצה להזדהות עם משפחה שיצאה בהשפלה ציבורית. גילה הפסיקה להגיע לאירועים חברתיים. אמיר איבד עסקה גדולה בשל “פגיעה בתדמית”.
אני, לעומת זאת, חזרתי לבית של אמא לכמה שבועות. היינו מבשלות ביחד, מדברות עד מאוחר. יום אחד אמרה לי:
חשבתי שהיום ההוא לקח ממני את הבת שלי. אבל את החזרת לי את עצמי.
לא הכול היה קל. היו לילות של ספקות, תגובות אכזריות ברשתות, אנשים שטענו שאני מגזימה ו”משפחות זה ככה”. אבל כל פעם שחשבתי על זה, נזכרתי בצחוק של יונתן וזה עבר לי.
חודשים אחרי, מכרתי את הדירה ופתחתי סטודיו קטן לעיצוב. אסנת כבר לא מנקה בתים, לא כי אני מתביישת, אלא כי סוף סוף יש לה אפשרות לבחור לנוח. יונתן ניסה לפנות אליי פעם אחת אחרונה, לטעון שהשתנה. לא עניתי. שינוי אמיתי לא מתחנן הוא מוכיח את עצמו, והוא תמיד מגיע מאוחר מדי ברגע שכבוד בסיסי נאבד.
היום אני משתפת את הסיפור הזה לא מתוך נקמה, אלא מתוך החלטה. לפעמים לבטל חתונה זו לא כישלון, אלא אהבה עצמית. ואף אמא לא אמורה לחוות בושה על המקום שממנו הגיעה, במיוחד כשהיא נתנה הכול כדי שתגדל.
אם עברתם משהו דומה, אם גרמו לכם אי פעם להרגיש פחות שווים בגלל המשפחה שלכם או מאין שבאתםשתפו. אולי הסיפור שלכם יעזור למישהו אחר לקום. מה אתם הייתם עושים במקומי? אני כאן לקרוא.
