תקשיבי, תמיד חלמתי להתחתן בשמלת הכלה של אמא שלי ז״ל, כדי להרגיש שהיא איתי ולכבד את הזיכרון שלה. השמלה הזו לא הייתה סתם בגד ישן שזרוק בארון, היא הייתה הקשר הכי מוחשי שנשאר לי ממנה. אמא שלי, שולה, נפטרה כשהייתי בת שש-עשרה, והשמלה נשמרה מאז אצל אבא שלי, רוני, עטופה בניילון לבן עם ריח לבנדר בבית שלהם בגבעתיים. כשהתארסתי עם יהונתן, היה לי ברור ישר שאני אתחתן בשמלה הזאת. אבא שלי מאוד התרגש מהרעיון, אבל חנה, אשתו השנייה, עשתה פרצוף כזה של נחמדות מזויפת ששום פעם לא משקרת אף אחד.
מאז שחנה נכנסה אלינו הביתה, כל מה שקשור לאמא שלי איכשהו עשה לה רע. לא דיברה על זה בגלוי, אבל תמיד ראו עליה בעיניים, במבטים, במבוכה כשהעלו סיפורים, ובזה שהיא ישר מסיטה נושא. אבל בחיים לא האמנתי עד כמה היא יכולה להיות קטנונית. בבוקר של החתונה, כשאני במספרה עם החברות, חנה החליטה “לסדר” את המחסן ככה היא קראה לזה. כאילו זה הרגע הכי מתאים להיפטר מכל מה שמיותר רגע לפני שכל האורחים באים.
כשחזרתי הביתה להתארגן, ישר שמתי לב שהניילון הלבן עם השמלה לא במקום שלו. נלחצתי, שאלתי בשקט כדי לא להיכנס להיסטריה, ואז חנה אמרה ברוגע מזלזל כזה שהיא תרמה “כמה בדים ישנים” לעמותה. מבחינתה, השמלה תופסת מקום סתם ו”מגיע לי בגד חדש, עכשווי, לא סחבות מהעבר”. האדמה נשמטה לי מתחת לרגליים, זו בכלל לא החלטה שלה.
מה שחנה לא ידעה, זה שאבא שלי הגיע מוקדם ועמד במסדרון, שמע כל מילה כל משפט מזלזל ומרושע שיצא לה מהפה. ראיתי את הפנים שלו משתנים, מהלם לכעס שמישהו מנסה להחזיק בפנים. הוא התקרב ובשקט שהוא יודע לעשות רק כשהוא ממש כועס, שאל אותה אם היא באמת זרקה את השמלה של שולה. פתאום נהיה שקט כזה שהכל מתכווץ בבטן, הרגשתי שעוד שנייה משהו יישבר לגמרי.
אבא שלי לא צעק. זה מה שהיה כל כך מטלטל. הוא דיבר בשקט, בסמכות של אבא לא כועס, אלא פגוע. הוא ביקש מחנה שתספר לו בדיוק לאן היא הביאה את השמלה. היא ניסתה להתחמק, ממלמלת משהו על “סדר”, “התחלה חדשה”, אבל כל תירוץ שלה היה ריק יותר מהקודם. אני ישבתי לידם, עם דופק בשמיים, מרגישה ששום דבר לא מגן עליי עכשיו וזיכרון של אמא שלי נעלם לנצח.
חנה בסוף הודתה היא שמה את השמלה על ערימת תרומות שיצאה כבר אל מרכז הקהילתי של השכונה. אבא בלי לחשוב פעמיים תפס מפתחות של האוטו, ביקש שאצטרף אליו. בדרך הוא התחיל לבכות. הוא סיפר לי כמה השמלה יקרה גם לו, הוא לא שוכח את הפנים של אמא שלי כשמדדה אותה בפעם הראשונה, כמה הייתה מלאה תקווה. פתאום בשיחה הזאת קלטתי שאני לא לבד, שגם לאבא שלי כואב.
הגענו למתנ״ס בריצה, ברוך השם העובדים שם עוד לא התחילו למיין תרומות. אבא הסביר בלב שלם, ממש מהלב, ואני בקושי נושמת. אחרי כמה דקות של חיפושים, שלפו לנו את הניילון הלבן בדיוק כמו שהיה. כשפתחתי וראיתי את השמלה, הרגשתי שאמא עומדת לידנו. בכיתי, אבל הפעם מרוב הקלה.
חזרנו הביתה, חנה מחכה לנו מתוחה. אבא ביקש לדבר איתה. הוא דיבר איתה על כבוד, על גבולות, על אהבה למשפחה. הבהיר בצורה הכי חד משמעית שעוד פעם אחת והוא לא נותן לה לגעת יותר בזיכרון של שולה או לקבל החלטות שלא קשורות אליה. זו הייתה שיחה קשה, אבל בלי להעליב. פעם ראשונה שראיתי את חנה שותקת ומסתכלת ברצפה.
הגעתי לחתונה קצת באיחור, אבל עם השמלה של אמא שלי, הלב שלי סוף סוף היה שלם. צעדתי לחופה שלווה וחזקה, יודעת שהצלחתי להגן לא רק על בגד, אלא על כל הסיפור המשפחתי שלי. החתונה הייתה פשוטה, אבל כל כך מרגשת. הרוב בכלל לא ידעו על הדרמה, כולם פשוט ציינו שהשמלה מושלמת, כאילו נתפרה לי במיוחד. אבא ליווה אותי, והיה בעיניים שלו את אותו חיוך שהיה לו ביום שהוא התחתן עם אמא הרגשתי שגם היא שם איתנו.
אחרי החתונה משהו עם חנה השתנה. זה לא היה מידי או דרמטי, אבל היא התנצלה לא רק על השמלה, גם על שנים של התנהגות לא נעימה. היא הודתה שהקנאה והחוסר ביטחון שלה גרמו לה לפעול בכזו אכזריות. אבא שם קו אדום אמר לה שסולחים, אבל לא שוכחים. ושאם רוצים להמשיך חייבים להתחיל מחדש באמת.
היום אני מבינה שלהגן על זיכרונות זה לא להיתקע בעבר, אלא לבחור לזכור את מי שאתה, כדי לבנות חיים אמיתיים ובריאים. שמלת הכלה של אמא שלי שמורה אצלי בארון לא כמו קודש, אלא כסמל לאהבה, לגבולות, ולמשפחה. יום אחד אספר לילדים שלי על זה, שיידעו מאיפה הם מגיעים.
כל החוויה הזו לימדה אותי שדווקא בימים החשובים, פתאום יכולים להתפוצץ קונפליקטים, ושאיך שאנחנו בוחרים להגיב זה מה שמגדיר אותנו. לפעמים כל מה שצריך זה שאבא אחד יעמוד לצדך, כדי לשנות את כל הסיפור.
אם עבר לך משהו דומה שמישהו חצה גבול בשביל “היגיון” או “לטובתך”, אשמח לקרוא. מה היית עושה במקומי? אולי זה יעזור לעוד מישהי לא להרגיש לבד.
