נתתי את הדירה שלי לבת שלי ולחתן שלי. עכשיו אני ישנה על מיטת שדה מתקפלת במטבח.
שכבתי שם על המיטה המתנדנדת, שומעת את הצחוקים מאחורי הקיר. הטלוויזיה עשתה רעש, כוסות נקשו – בטח פתחו שוב בקבוק יין. ואני במטבח, בין הסירים והריח של המרק מאתמול.
פחדתי אפילו להתהפך לצד השני, עדיף שלא אעשה שום רעש שיגידו לי שאני מפריעה. גם ככה ניסיתי להיות שקופה קמה מוקדם, יוצאת ליום שלם, חוזרת רק מאוחר בלילה. בערב הם היו בסלון, אבל כדי להגיע למטבח הייתי חייבת לעבור שם. תמיד הרגשתי שאני “לא במקום”.
אני בת שישים וארבע. כל חיי הייתי מורה. גידלתי את הבת שלי לבד אבא שלה עזב כשהייתה ילדה. את הדירה קיבלתי עוד כשתקציב הדיור היה מהמדינה, ואחר כך הפריטטתי אותה. שני חדרים, שכונה טובה, ליד תחנת רכבת קלה. זה היה הבית שלי. כל החיים שלי היו שם.
כשהבת שלי התחתנה, לא היה להם איפה לגור. לשכור דירה יקר, צפוף, שכנים רועשים. התלוננה שזה לא מקום להביא בו ילד. אז עשיתי מה שחשבתי שנכון.
נתתי להם את הדירה.
לא בצוואה, לא לתקופה, פשוט נתתי. עם חוזה, עם חתימה, מתוך אמונה שאנחנו משפחה. חשבתי שנחיה ביחד, שאוכל לעזור, להיות קרובה לנכדים שיבואו.
בהתחלה באמת היה טוב. אכלנו יחד, דיברנו, כמעט כמו משפחה.
אבל משהו השתנה, לא שמתי לב אפילו מתי.
יום אחד אמרו לי שהם צריכים את החדר שלי. שיהפוך לחדר עבודה, כי עובדים מהבית. ואני “זמנית” אשן במטבח.
ה”זמני” הזה נמשך כבר ארבעה חודשים.
ניסיתי לדבר, להסביר שכואב לי הגב, שקר לי, שאני לא ילדה. ענו לי רק: “תחזיקי עוד קצת”.
וה”קצת” הזה כבר הפך להרבה. בחדר שלי הופיעו רהיטים יקרים, מחשב, כורסה. ואני ספרתי בלילה כמה פעמים המיטה שלי חורקת כשאני מתהפכת.
התחלתי להרגיש מיותרת. לא בבית שלי אצלם. בדירה שפעם הייתה באמת שלי.
לילה אחד שמעתי אותם מדברים, לא שמו לב שאני שומעת. דיברו עליי. על זה שאני מפריעה, על זה ש”לא תכננו שאחיה איתם לתמיד”, על שכירות, פלטו אפילו “דיור מוגן”.
אז זה הכה בי.
גידלתי ילדה, נתתי לה הכול. והפכתי ל”מיותרת”.
יצאתי להליכה בלי מטרה, התהלכתי ברחוב, היה קר, חשבתי המון. חזרתי מאוחר, נשכבתי על מיטת השדה ולא אמרתי מילה.
למחרת ביקשתי לדבר. באמת לדבר.
אמרתי שאני לא דורשת הרבה רק חדר, רק מיטה, רק להרגיש אדם ולא עול. רק לחיות כמו שצריך.
הסברתי שנתתי את הבית שלי לא לאנשים זרים, אלא לבת שלי, ולא כדי לישון בין התנור למקרר.
ובפעם הראשונה באמת הקשיבו לי.
לא הכל הסתדר בין רגע. היה מתח, היו שתיקות. אבל החדר חזר להיות שלי. המיטה המתקפלת נעלמה. חזרתי לישון על מיטה אמיתית. הגב הפסיק לכאוב.
פתאום הבנתי משהו חשוב.
לעזור לילדים שלך זו אהבה.
לתת להם הכול זו התבטלות עצמית.
אסור לתת את כל מה שיש לך, אפילו לא בשביל אלה שאתה הכי אוהב. כי כשתישאר בלי כלום, אתה יכול להפוך מהר מאוד ל”מיותר”.
תגידו לדעתכם הורה צריך להקריב הכול בשביל הילד שלו, או שיש גבול שמעבר לו כבר אובדן של כבוד עצמי?
בניתי את ביתי על המגרש של חמותי בפתח תקווה.
החתול הביט בה בדממה. נוטלת אוויר ונאזרחת באומץ, נגה
