בליל חג המולד ערכתי שולחן לשניים, למרות שידעתי שאשב לבד. הוצאתי מארון הכלים את שתי כוסות הקריסטל והנחתי אותן בזהירות על השולחן. שני סטים של סכו”ם. שתי צלחות. שתי מפיות, מגוהצות עד פריכות. כאילו ברגע כלשהו הוא ייכנס ויגיד שהגיע הזמן לשבת. שבחוץ קר. שחג המולד לא מחכה לאף אחד. אבל הוא לא ייכנס. כבר שנה שהוא איננו. הטלפון דומם. בתי לא תבוא. הנכדים לא יתקשרו. העברתי יד על המפה הלבנה עם הרקמה – זו שתפרתי בעצמי כשהייתי צעירה. הוא אהב אותה. היה אומר שהיא מזכירה לו את העיניים שלי לפני שנים. חייכתי לרגע – לראשונה באותו יום. בישלתי את המנות שהוא הכי אהב. לא כי מישהו עתיד להגיע, אלא כי כך חייתי תמיד. כי הלב שלי עדיין לא מוכן להכיר בכך שהמקום מולנו יישאר ריק. התיישבתי והסתכלתי על השולחן. הוא היה יפה. כמו שתמיד היה בחג המולד. נזכרתי בחג המולד האחרון שלנו יחד. הוא היה חלש, אבל התיישב מולי, חייך וביקש שלא אסגור את עצמי אל תוך הלב כשהוא כבר לא יהיה כאן. שאמשיך לחיות. שלא אוותר. אז הבטחתי. השעון תקתק. בחוץ נצנצו אורות, אנשים צחקו, ילדים התרוצצו בשלג. איפשהו היה חג. אבל לא בחדר השקט הזה. מאוחר בערב הטלפון סוף סוף צלצל. שיחה קצרה. קול חגיגי. בחיפזון. ללא שאלות. ללא זמן. ושוב – דממה. הרמתי את הכוס שמול הכיסא הריק, הרמתי אותה בעדינות ולחשתי תודה – על השנים, על האהבה, על כך שהייתי למישהי של מישהו. לאחר מכן התחלתי לסדר את השולחן. לאט. בשקט. כמו שמסדרים משהו שיודעים שלא ישוב. התיישבתי ליד החלון בחושך. בחוץ חג המולד המשיך. ובפנים נותר רק הזיכרון. השולחן לערב היה ערוך לשניים. אבל מקום אחד נשאר ריק. קרה לכם שאי פעם ערכתם מקום למישהו שכבר איננו – לא כי אתם באמת מצפים שיבוא, אלא כי הלב עדיין לא מוכן לשחרר אותו?

Life Lessons

בערב חנוכה ערכתי שולחן לשניים, למרות שידעתי שאשב לבד.
הוצאתי משקית הבד את שתי כוסות הזכוכית. הנחתי אותן בעדינות, מרפרף מהצד לבדוק שכל דבר במקומו.
שני סטים של סכו”ם.
שתי צלחות.
שתי מפיות, מקופלות ומגוהצות בקפידה.
כאילו בכל רגע הוא ייכנס בדלת ויגיד שהגיע הזמן לשבת, שהחוץ קריר, ושחנוכה לא מחכה לאף אחד.
אבל הוא כבר לא ייכנס.
כבר שנה שהוא איננו.
הטלפון שקט.
הבת שלי לא תבוא.
הנכדים לא יתקשרו.
העברתי יד על המפה הלבנה, הרקומה בפרחים. תפרתי אותה בעצמי כשהייתי צעיר. הוא אהב אותה. תמיד אמר שהיא מזכירה לו את המבט בעיניים שלי, אז, לפני הרבה שנים.
חייכתי לרגע אולי לראשונה באותו יום.
בישלתי את המאכלים שהוא אהב. לא מפני שמישהו עתיד להגיע, אלא כי כך אני רגיל; כי ליבי עדיין לא מקבל שמול פניי יישאר הכיסא ריק.
התיישבתי, הביטתי על השולחן הערוך. יפה היה, כמו תמיד בחנוכה.
נזכרתי בחנוכה האחרון שלנו ביחד. הוא כבר היה חלש, אבל ישב מולי, חייך וביקש ממני שלא אתכנס בתוכי כשיהיה לי ברור שהוא לא יחזור. שאמשיך לחיות, שלא אוותר לעצמי.
אז הבטחתי.
השעון תיקתק. אורות דלקו מחוץ לחלון, צחוק ברחובות, ילדים התרוצצו בין טיפות הגשם. בכל מקום חג חוץ מהחדר הדומם הזה.
מאוחר בלילה הטלפון סוף סוף צלצל. שיחה קצרה, קול חגיגי, חפוז. בלי שאלות. בלי זמן.
ואחר כך שוב דממה.
הרמתי את הכוס מהמקום שמול פניי, הרמתי אותה בשקט ולחשתי תודה על השנים, על האהבה, על כך שהייתי שייך למישהו.
לאחר מכן התחלתי לפנות את השולחן. באיטיות. בשקט. כמו שפונים משהו שיודעים שלא יחזור.
התיישבתי ליד החלון בחשכה. בחוץ החג המשיך. בפנים נשאר רק הזיכרון.
השולחן לשניים הוכן.
אבל כיסא אחד נותר ריק.
האם יצא לכם פעם לערוך למישהו שכבר לא יבוא? לא משום שאתם מחכים, אלא כי הלב אינו יודע לשחרר?

Rate article
Add a comment

5 − three =