בערב חנוכה ערכתי שולחן לשניים, למרות שידעתי שאשב לבד.
הוצאתי משקית הבד את שתי כוסות הזכוכית. הנחתי אותן בעדינות, מרפרף מהצד לבדוק שכל דבר במקומו.
שני סטים של סכו”ם.
שתי צלחות.
שתי מפיות, מקופלות ומגוהצות בקפידה.
כאילו בכל רגע הוא ייכנס בדלת ויגיד שהגיע הזמן לשבת, שהחוץ קריר, ושחנוכה לא מחכה לאף אחד.
אבל הוא כבר לא ייכנס.
כבר שנה שהוא איננו.
הטלפון שקט.
הבת שלי לא תבוא.
הנכדים לא יתקשרו.
העברתי יד על המפה הלבנה, הרקומה בפרחים. תפרתי אותה בעצמי כשהייתי צעיר. הוא אהב אותה. תמיד אמר שהיא מזכירה לו את המבט בעיניים שלי, אז, לפני הרבה שנים.
חייכתי לרגע אולי לראשונה באותו יום.
בישלתי את המאכלים שהוא אהב. לא מפני שמישהו עתיד להגיע, אלא כי כך אני רגיל; כי ליבי עדיין לא מקבל שמול פניי יישאר הכיסא ריק.
התיישבתי, הביטתי על השולחן הערוך. יפה היה, כמו תמיד בחנוכה.
נזכרתי בחנוכה האחרון שלנו ביחד. הוא כבר היה חלש, אבל ישב מולי, חייך וביקש ממני שלא אתכנס בתוכי כשיהיה לי ברור שהוא לא יחזור. שאמשיך לחיות, שלא אוותר לעצמי.
אז הבטחתי.
השעון תיקתק. אורות דלקו מחוץ לחלון, צחוק ברחובות, ילדים התרוצצו בין טיפות הגשם. בכל מקום חג חוץ מהחדר הדומם הזה.
מאוחר בלילה הטלפון סוף סוף צלצל. שיחה קצרה, קול חגיגי, חפוז. בלי שאלות. בלי זמן.
ואחר כך שוב דממה.
הרמתי את הכוס מהמקום שמול פניי, הרמתי אותה בשקט ולחשתי תודה על השנים, על האהבה, על כך שהייתי שייך למישהו.
לאחר מכן התחלתי לפנות את השולחן. באיטיות. בשקט. כמו שפונים משהו שיודעים שלא יחזור.
התיישבתי ליד החלון בחשכה. בחוץ החג המשיך. בפנים נשאר רק הזיכרון.
השולחן לשניים הוכן.
אבל כיסא אחד נותר ריק.
האם יצא לכם פעם לערוך למישהו שכבר לא יבוא? לא משום שאתם מחכים, אלא כי הלב אינו יודע לשחרר?
Полу-живая כלבה חיממה בגופה את הגור הקטן שלה, בעוד
הלכתי לרופא רק כשכבר לא יכולתי יותר לסבול את הכאב.
באותו ערב לא טרחתי לנקות את שאריות החמין.
Кардиולוג Бар-Ори зашёл в санаторий в Нетании отдохнуть