כשהייתי בן שתים-עשרה, ידעתי כבר מהי תחושת רעב, איך זה לספוג מבטים זרים, ואיך לחדול מלבקש עזרה מאחרים. גדלתי עם סבתי דינה בשכונה קטנה בפאתי באר שבע. באותו בוקר, עליתי לראשונה בחיי על מטוס, הודות למיזם מיוחד שלקח ילדים מעוטי יכולת לסיורים במוזיאונים בתל אביב. הייתי הילד היחיד מבין כולם שצבע עורו כהה, וגם השקט ביותר בחבורה. התיישבתי ליד החלון, מחבק את התיק הישן שלי כאילו היה מגן.
במושב שלצידי התיישב גבר לבוש בחליפה יוקרתית, בשנות החמישים לחייו, עם שעון יקר במיוחד שמו היה רועי לוין, למרות שזהות זו הייתה עבורי בגדר חידה. רועי היה איש עסקים עשיר, הורגל תמיד במחלקה ראשונה, לא במושב הצפוף שאליו שובץ בטעות. הוא לא התייחס אליי בסך הכל הייתי עוד ילד מבחינתו.
שניות אחרי ההמראה, הבחנתי שרועי מזיע, נשימתו מואצת, הוא אחז בחזהו ועצם עיניים בחוזקה. נזכרתי במה שסבתא דינה, שעבדה כמנקה בבית חולים, תמיד אמרה: “אם מישהו חווה קושי בנשימה תתערב, אל תפנה מבט.” בלי לחשוב, לחצתי על כפתור הקריאה ונעמדתי ממקומי.
“אדוני, אתה בסדר?” שאלתי בקול רועד.
רועי ניסה לענות אך מילותיו נחנקו. צעקתי לעזרה, תיארתי לצוות מה קורה, ובעזרת קור רוח מפתיע, עזרתי לו להישען קדימה, שחררתי לו את העניבה ופעלתי לפי הוראות הדיילת עד שאחד הרופאים בטיסה ניגש. הכל התרחש מהר, אך עבורי זה הרגיש כמו נצח.
בסופו של דבר, רועי חזר לעצמו לקול תשואות הנוסעים. הדיילת בירכה אותי על תושיתי. רועי הביט בי לראשונה מופתע, מבויש כמעט. כשההמולה שככה, הוא התכופף ולחש באוזני כמה מילים.
המילים הללו היו כה בלתי צפויות, ישירות ומטלטלות, שדמעות הציפו את עיניי. פרצתי בבכי רם, מבלבל את כל הסובבים במטוס שהמשיך בדרכו.
לא מיד הבנתי מדוע אני בוכה לא רק בגלל מה שרועי אמר, אלא בגלל כל מה שהדברים שלו עוררו בי. הוא לחש לי: “אף ילד לא אמור לעבור את מה שאתה עובר. הזכרת לי מישהו שאיבדתי מפני שלא הבחנתי בזמן.” זו לא הייתה אמירה אכזרית, אלא חץ ישיר ללב, כי התרגלתי לכך שאיש לא באמת מסתכל עליי.
רועי נותר שקט, מזועזע מתגובתי. הוא ניסה להתנצל, ואני רק הנדתי בראשי. לא כעסתי. הייתי עצוב, עייף, מוצף. הדיילת הציעה לי מים ועודדה אותי להרגע. כששבתי למקום, רועי כבר לא נראה אותו אדם. הוא הניח את הטלפון, חדל לעבוד והחל לשוחח איתי.
שיתפתי אותו בסבתי, איך לפעמים אנחנו אוכלים בערב רק לחם עם חלב, איך בבית הספר יש שמציקים לי בגלל הצבע שלי או הבגדים. דיברתי בלי קורבנות, פשוט קיבלתי את חיי. רועי הקשיב באמת דבר נדיר בעולמו העמוס. הוא סיפר שגם הוא גדל במשפחה ענייה, אך הכסף הרחיק אותו מכולם, אפילו מבתו שאיתה לא דיבר שנים.
כשהמטוס נחת, רועי ניגש למנהלי הקבוצה. הוא לא הבטיח דבר בנוכחותי, רק ביקש את מספר הטלפון של סבתא דינה בנימוס וללא התנשאות. לפני שנפרד ממני, התכופף לגובה עיניי.
“תודה שהצלת את חיי,” אמר בכנות. “וסליחה אם פגעתי בך במילים שלי.”
הנהנתי. לא ציפיתי לדבר נוסף. עבורי, לעזור זה טבעי. חזרתי לאוטובוס וחשבתי שרועי ייעלם מחיי כמו יתר הנוסעים הזמניים. אך שבועיים אחר כך, בשעת ערב בבית הפשוט שלנו, נקש מישהו על הדלת. לא גבאי ולא שכן זה היה רועי לוין, עם תיקיית מסמכים ומבט נחוש.
הגעתו של רועי שינתה הרבה אבל לא כמו באגדות. הוא לא הופיע עם צ’קים ולא חיפש נאומים. הוא בא עם מעשים. עזר לדינה להסדיר את זכויותיה, סידר לי מלגה מלאה ללימודים בבית ספר טוב, ומימן טיפול רפואי שדינה דחתה במשך שנים. הכל נעשה בברור ובשקיפות.
אבל מה שהיה חשוב מכל שהוא לא נעלם. רועי שמר על קשר, התעניין בציונים שלי, הגיע לאירועים כשיכול היה. בהדרגה הפסקתי לראות בו את “האיש מהמטוס” והתחלתי לבטוח בו. רועי, מצידו, שיקם את יחסיו עם בתו כשהבין מה הפסיד בעודו חי רק בשביל המספרים.
בגרתי בידיעה שהערך שלי אינו תלוי בחסד, אלא באנושיות ובאומץ שלי. לעולם לא אשכח שביום ההוא במטוס לא הצלחתי איש עשיר, אלא פשוט בן אדם ושמילים יכולות לכאוב, אבל גם להצית שינוי עמוק.
שנים אחר כך, כשסיפרתי את הסיפור הזה לתלמידים, סיימתי ואמרתי: “לא עזרתי כדי לקבל משהו. למדתי שכשעושים את הנכון לפעמים משנים יותר מחיים אחד.” האולם נותר דומם.
עכשיו תורך האם אתה מאמין שמעשה קטן יכול לחולל שינוי אמיתי? האם גם אתה פגשת באדם זר ששינה את חייך לעד? אם הסיפור הזה גרם לך לחשוב או להרגיש משהו שתף אותנו והשאר תגובה. אולי הסיפור שלך יעורר השראה גם אצל אחרים.
