עדי קפצה לבקר את אמא שלה בראש השנה. היא רצתה להפתיע, אז כמובן שלא גילתה שהיא מגיעה. בשקט התקרבה אל הכניסה ודפקה בדלת. לא עברו עשר שניות וכבר רצה אליה לקראתה אחותה הקטנה, תמה! ככה בריצה ובחיבוקים, היום עבר להן בלי ששמו לב. בעודי חותכות ירקות לסלט, אמא כבר הכינה את המאכל האהוב על עדי בשר ברוטב רימונים, כי ראש השנה, איך לא.
אני הרגשתי שתבואי, אמרה אמא, אבל חשבתי שלא תבואי לבד. מאז אלעד לא דיברת על מישהו חדש?
לא, אמא בואי לא נפתח את זה, עדי גיחכה ונפנפה בידה.
ופתאום צלצל לה הטלפון. היא הציצה במסך והתרגשה כל כך שכמעט התיישבה מהפתעה.
ולפני שבוע
פעם אני אוהבת את ראש השנה, פעם פחות. כל הדוחות, הסיכומים, שטף הטפסים מחר סוף סוף היום האחרון ואז חופש אמיתי שבועיים, חשבה עדי בעודה מכרסמת עוגייה ליד הלפטופ בלילה.
המנהל כבר הודיע לה אם המפקח לא ימצא טעויות, היא עד ה-10 לחודש בבית. אז עדי בנתה על חופשה אמיתית, לראות את אמא ותמה, לנשום.
היא עוד צריכה להספיק לרוץ לסופר לקנות מתנה לאמא, לטמה כבר רכשה מבעוד מועד אייפון חדש. ועל הכרטיס לרכבת כבר מזמן דאגה מראש למטה, צמוד לחלון, שלא ייתפס לה הגב.
באותו לילה עדי חלמה חלום מוזר: ביער, פוגשת ילדה קטנה, לבד, יושבת על שורש עץ וקוראת ספר. היא מתקרבת אליה,
ילדה, את הלכת לאיבוד? איפה ההורים שלך?
לא, פשוט עוד לא נמצאתי. ואת קומי, אל תפספסי את הגורל שלך עוד ערב את תפגשי אותו. יאללה קפצי, יש לך דוח להגיש!
העיניים של עדי נפקחו מעצמן, היא קפצה בבהלה:
על מה אני חולמת, תראו מה זה, עוד רגע מאחרת! היום מוקדם יש ביקורת ברבע לתשע, הדוח לגמרי מוכן תודה לאל.
תוך חמש עשרה דקות עדי מתרוצצת בדירה, מתאפרת בקטנה, מדלגת על קפה (יש במשרד), זורקת צעיף, קופצת לרחוב.
איזה מזל שהעבודה חמש תחנות אוטובוס מהבית, ואפילו מקום פנוי שמר לה הגורל.
מתיישבת ומביטה באנשים ופתאום, מקדימה, רואה את הילדה מהחלום! הילדה זוקפת גבה ומקריצה לה, בדיוק כשהבחור מאחור מחכך לה רצועת תרמיל לתוך הראש.
היא מסובבת אליו מבט מלא גערה. הילדה, כמובן, נעלמה.
אין, זה בטח העייפות כבר מדברת, מלמלה לעצמה.
במשרד כבר כולם עמלים, עדי נשאבת לסחרור עד הצהריים. הדוח עבר בשלום, בלי הערות. המנהל גיל, שאצלו תמיד העסק רציני מסמן לה להיכנס לעשר דקות.
עדי, אמרתי מילה את עד 10 לחודש חופשית. הנה, שקית קטנה לשנה טובה, הוא מגיש לה מעטפה. תחגגי.
תודה, גיל, באמת תודה וחג שמח.
עדי מייד קונה לאמא צעיף צמר מפנק מתוצרת הארץ, לטמה מביאה בונוס חולצה חגיגית מהממת. ואיך לא, ממתקים, ומבעבע איכותי. ב-19:30 כבר נושפת, נסחבת עם השקיות, נכנסת לרכבת ובום! מועדת על תרמיל של מישהו ונמרחת על הרצפה.
הדמעות כמעט יוצאות, אבל מישהו עוזר לה בעדינות לקום.
אלופה, איך הצלחת? סליחה, אני פשוט בבלגן, בכלל פספסתי את זה
קול חם, חיוך ממיס.
לא נורא, באמת, עדי מסמיקה ומרכינה ראש.
מסתבר שאותו בחור יושב איתה בקרון. גבוה, עיניים טובות, חיוך שובה לב.
פתאום נזכרת עדי במה שאמרה הילדה בחלום: “בערב תפגשי את גורלך”.
אולי זה הוא לא הייתי מתנגדת לגורל כזה.
הוא מיד עוזר, מסדר לה את התיק, מדבר בנועם. קוראים לו תומר, בדרכו לעיר של אמא של עדי לפגישה עסקית. כנראה יטלטל בלילה ברכבת, מחר כבר יחזור, כדי להספיק לסעודת ראש השנה.
ומה איתך? אם מותר לשאול
אמא ואחותי, חופשה מהעבודה. הראש השנה איתן, ענתה.
ובעל, חבר?
אין לי, לא מצאתי מישהו לרצות להשתקע. ואתה שלך ממתינה?
אין גם מחפש. רוצה כבר לפגוש את זו שאיתה אשאר.
אני גורלך, הילדה אמרה כמעט התפלק לה בקול פתאום, מתמלאת סומק.
את כזו מתוקה כשאת מסמיקה, הלחיים שלך כמו תפוח עץ פשוט קשה להפסיק להסתכל, הוא אומר בחיוך.
אל תחמיא לי, אני מתביישת ישר. ככה תמיד מול זרים אני מיד נבוכה
אז די, קחי תה. אמא שלי עשתה לי פאי תפוחים, אמרה לשתף שכנים. בואי נאכל יחד.
דווקא אז נכנסה שכנה לקרון עם נכד מתוק והם מפנים מקום, נותנים להם להסתדר.
אחר כך שותים כבר יחד תה, אוכלים מעוגת סבתא ונשנושים מהבית.
מאוחר יותר שעמדו יחד במעבר, הסתכלו דרך החלון על קישוטי העיר, והוא חצי בחשש:
אפשר את המספר שלך? אם לא אכפת לך.
למה לא, עדי חייכה, בשמחה.
ומתי את חוזרת?
ב-10, רק אז
אז יש לך זמן האמת, אני מרגיש אתך כאילו אנחנו חברים כבר שנים. קל כל כך.
גם לי קל, אבל זה בטח בקטע של “רכבת. דיבורי לילה. זרים ברכבת פותחים לב ונעלמים”
אולי. יאללה נישן?
הבוקר הגיע, עדי ירדה ברמת גן, לא סיפרה לאף אחד שמגיעה היא הרי חיה בשביל הפתעות.
היא זוכרת איפה מפתחות הספייר מוחבאים לשעת חירום.
ביציאה מהתחנה תומר עוצר מונית, הם נפרדים, מאחלים אחד לשני דברים טובים.
הלוואי שתפגשי בערב ההוא את האיש שתרצי לידך תמיד, הוא אומר.
ולך, תמצא את זו שמלווה אותך לכל החיים, שתחמם לך את הלב.
כל אחד פנה לדרכו, עדי מרגישה פרפרים אבל לא מנדנדת היא אף פעם לא רודפת אחרי גברים, גם אם ממש מתחשק לה.
ובדרך הביתה העיפה לראש מחשבות כמו זבוב טורדני, כבר מתרקמת לה הפתעה לאמא ולתמה.
עדי עומדת בפתח הדלת, דופקת. אחותה תמה, כמובן פותחת, רצה בזרועות פתוחות. היום טס בין סלטים, צחוקים, סיפורים ואהבה. אמא סיימה להכין את הדג המרוקאי ועדי עוזרת בקינוחים.
ידעתי שתבואי, היה לי רחש בלב, קניתי עוד מגש של ביצים, חשבתי שאולי תבואי עם מישהו אבל מאז אלעד לא מדברת
עזבי, אמא, הכל בסדר.
ופתאום, הטלפון מזמזם ותמונה של תומר על המסך.
חזרת כבר? עדי עונה לו.
את האמת? לא. טכנית אין לי איפה להיות. לא רוצה לאכול לבד אתן מזמינות עובר אורח עייף לארוחה?
עדי לא מצליחה למחוק את החיוך:
שנייה שואלת את אמא אמא, תומר יכול להצטרף?
בואי, יש לי מלא אוכל. גם ככה רק בנות כאן. שישמח אותנו.
אז זהו, תומר, כותבת לך כתובת. נתראה עוד מעט!
הילדה מהחלום צדקה. עדי הגישה את הדוח, ואז בערב באמת פגשה את גורלה. ראש שנה שמח!
