אני נשבעת שלא היה לי מושג שהחתונה שלי תהפוך לזירת ההשפלה הגדולה של חיי. קוראים לי נטע ישראלי. במשך שנים היחסים שלי עם אחותי הגדולה, תמר, היו מורכבים בערך כמו תקציב המדינה תמיד בגרעון. תמר תמיד השתדלה להראות שהיא מעל כולם: דירה ברמת השרון, בעל עם גיפ, וחופשות ביוון (בחודש ספטמבר, כי כולם טסים ביולי, זה להמונים). כשסיפרתי לה שאני מתחתנת עם אלישע, והוספתי שהוא עובד כמלצר במסעדה יוקרתית בתל אביב, אפילו לא ניסתה להסתיר את הזלזול. זה זמני, לא? אין לו שאיפות?, ככה את בונה משפחה ישראלית? היא שאלה, ואני רק חייכתי, כי הכרתי את אלישע האמיתי, וזו לא הייתה סוג שלה לקרוא לו מלצר זו הייתה בוטות.
והנה הגיע היום המאושר, החתונה. המקום אולם וינטאג באבן יהודה, יפהיפייה, יקר להחריד, שבוודאי לא היינו אמורים להרשות לעצמנו או כך לפחות חשבו כולם. תמר הופיעה כמובן בשמלה לבנה (יותר מדי לבנה), עם בעלה עומרי, איש עסקים עם ריח של כסף ורקורד של שמועות מהעבודה. כבר מהקבלת פנים התחילה בתמר הצגות: איזה קטע, לחגוג במקום שבו החתן גם מוזג את היין, הכריזה בקול ושיקשקה כוס לעבר אלישע שטרח לעזור לצוות. קולות של צחוק מביכים התפזרו באוויר, ואני הרגשתי נבוכה, כועסת ועצובה, אבל אלישע לחץ לי את היד וביקש להירגע.
זה לא עזר. תמר המשיכה בשלב מסוים חטפה את המיקרופון בלי רשות והכריזה: מחיאות כפיים לאלישע, המלצר היחיד שמתחתן ועובד באותו ערב!. חלק מהאנשים גיחכו, וחלק פשוט קיוו להימלט מהסיטואציה מתישהו. אלישע שמר על איפוק, חיוך של שליו שלא נראה לי הגיוני.
ואז, פתאום, המנהל של האולם ניגש אליו עם פתק מלשש, לוחש משהו באוזן. אלישע מהנהן. תמר ראתה וקפצה על המציאה: נו, מה העניינים שם? עונשים אותך כי לא מזגת יין?, ליגלגה. אז קם אלישע, הסתכל על כולם ואמר: בעוד כמה דקות, הערב הזה יקבל תפנית לא צפויה. אני מבקש מכולם להישאר. פתאום דממה. ליבי דפק מהר. תמר חייכה בסיפוק, בלי שמץ של מושג מה יקרה.
אלישע, בשלווה של ברווז בכנרת, ניגש לבמה, נטל את המיקרופון ואמר: רגע לפני שממשיכים, צריך להבהיר משהו קטן אני לא מלצר כאן. אני בעל האולם. דממה טוטאלית. תמר שיחקה אותה נכנסת להלם, אפילו עומרי נראה כאילו הרגע ביקשו ממנו להחזיר למילקי את המיליון. ואז, אלישע סימן למנהל, שהקרין על המסך חוזים, רישומים, שם מלא הכל. הרחשים הפכו לזעזוע. הוא הסביר שבחר לעבוד בשטח, לא כי חייב כי רצה. הוא השקיע שנים, והאולם הוא רק קצה הקרחון. בכיתי, לא מכסף, אלא מהכבוד והאורך רוח שאלישע הפגין מול כל ההשפלות.
אבל כאן זה לא נגמר. אלישע נשם עמוק והוסיף: כמו שנאמר, המקום גם מצויד במצלמות ובמערכת רישום כספיים מתקדמת. חלק מהמידע הזה, במקרה או לא, קשור לעומרי. תמר נהייתה לבנה כמו גביע לבן. עומרי קם לנסות להשתלט על המצב כששני שוטרים, שבילו בנחת כאורחים, נעמדו ליד הבמה.
אלישע הסביר עומרי השתמש בחברות קש להעלים מס ולהלבין כסף. תמר? חתמה בעצמה על מסמכים. הכל מוקלט, מגובה, וכבר עבר לטיפול המשטרה. אני בעצמי לא ידעתי מזה אלישע הגן עליי עד הרגע האחרון. תמר התחילה לצרוח, לדבר על נקמה ועל קנוניה, אבל אז השוטרים הניפו צווים.
קהל האורחים התבונן בעומרי כשהוא מקבל אזיקים. תמר התמוטטה על הברכיים, הפכה ליונה של יום כיפור, התחננה על חייה, דמעות וזיעה מעורבבים. בי התערבבו כאב ושחרור. לא הייתה בי שמחה לאיד, רק הבנה היא הביאה את זה על עצמה. אלישע חזר אליי ולחש: לא רציתי להשפיל, רק לסיים את השקר. ברגע הזה, ידעתי שבחרתי נכון. לא בגלל הנדלן, אלא בזכות האופי.
האירוע המשיך, אבל עם תחושת כאוס שלא נגמרה עוד הרבה זמן. אורחים חמקו כמו אחרי קוסקוס לא מוצלח, אחרים נשארו מוקסמים מהפרשייה. אני יצאתי לנשום אוויר בגינה, עם הזיכרון של אחותי, הבגידה והסוד של אלישע המשפחה שלי מתפרקת על הבופה.
אלישע התיישב לידי, פתאום קצת חלש. סיפר לי שחשד בעומרי לפני חודשים, כשראה השקעה לא ברורה. המשיך לבדוק וגילה את העבירות. לא תכנן את הדרמה, אבל כשהשפלות של תמר הגיעו לשיא, הבין שאי אפשר להמשיך לשתוק. אני הודיתי לו, ובפעם הראשונה גם התנצלתי על זה שלא הצבתי גבולות לאחותי הרבה קודם.
בסוף, למדתי שההרס של תמר זה לא הכלא או הבושות, אלא הצורך התמידי להרגיש מעל כולם. היא איבדה את עומרי, את השם שלה, וגם אותי להרבה זמן. אחרי כמה שנים, קיבלתי ממנה גלויה מהכלא. לא כסף, לא טובות, רק סליחה. אני עדיין עובדת על לסלוח.
היום, אלישע ואני יחד. הנישואים שלנו עומדים על אמון, לא מסכות. לפעמים אני נזכרת בלילה ההוא ותוהה כמה אנשים שופטים בלי לדעת? כמה משפילים כי מבוהלים בעצמם?
סקרנית הייתם סולחים לבן משפחה על בגידה כזו? האם השפלה פומבית מוצדקת לפעמים? אשמח לשמוע בתגובות, אולי יש לי עוד מה ללמוד.
