מעולם לא יכולתי לדמיין שהיום של החתונה שלי יהפוך לחלום מוזר שמוקדש כולו לבושה. שמי רחלי בלוך, ותמיד הייתי מסובכת עם אחותי הגדולה, תמר. תמר תמיד התהלכה באוויר של עליונות, עם דירה יוקרתית בצפון תל אביב, בעל עורך דין מצליח בשם דניאל, ומנויים כפולים ל”אופרה”. כשהודעתי לה שאני עומדת להינשא ליוחאי, היא חייכה נבוך ונשכה את לחיה, כי ידעה שהוא עובד כמלצר במסעדה היוקרתית במרכז העיר. “זה זמני, נכון?” היא ניסתה להתעניין, “יהיה לו שאיפות בעתיד?” שמעתי את ההקנטה ולא הגבתי. אהבתי את יוחאי, וידעתי שיש בו עומק שלא האחים שלי יוכלו להבין.
ביום החתונה, במרכז האירועים העתיק ביפו כזה שבחיים לא היינו יכולים להרשות לעצמנו (או כך כולם האמינו) הילך קסם מוזר בין הפרחים לתקרה הגבוהה. תמר נכנסה דרמטית, שמלתה הלבנה מסנוורת, בזרועות דניאל, גבר עם עיניים מטושטשות ודיבור מתנשא. מהמזלג הראשון כבר צחקה בקול: “איזה מרגש להתחתן במקום שבו החתן שלך מושך מגשים, אה?” היא תפסה עיניי, ולרגע כמעט נמסתי מהשפלה. יוחאי אחז בידי ברכות ולחש “עזבי, בסוף כולם ירקדו איתנו.” אבל תמר, כחולמת שלא מצליחה להתעורר, רק קיבלה יותר מרץ.
פתאום חטפה את המיקרופון מהדי.ג’יי: “מחיאות כפיים ליוחאי, שלא רק מתחתן אלא גם יסדר פה אחרי הקהל על חשבונו!”, הצהירה, כולם נעשו קטנים על הכיסאות. יוחאי עמד זקוף, כאילו מחכה למשהו מופלא.
ואז, בבת אחת, התקרב מנהל האירוע וחיבר מבט עם יוחאי לחישה קצרה תמר הרימה גבה, “מה קרה? זה קנס על מנות שלא יצאו בזמן?” יוחאי חייך ורכן לעבר כל הנוכחים: “בעוד כמה דקות, כל מה שחשבתם ישתנה. אל תעזבו.” האולם נדם בסקרנות. תמר ליקקה שפתיים בחיוך של ניצחון ישן, לא יודעת שהחלום עומד להתהפך.
יוחאי ניגש אל קדמת הבמה ברוגע, תופס את המיקרופון, אומר: “רגע לפני שנמשיך, עליי ליישר הדורים. לא עבדתי כמלצר אני הבעלים של המקום הזה.” המבטים התפזרו, וקיפאון עובר בכל האולם. תמר פלטה צחוק לא אמיתי, דניאל צימצם עיניים. מנהל המקום הקרין מסמכי בעלות, הסכמים ותעודות שמו של יוחאי מתנוסס בכל מקום. “אני בחרתי לעבוד כאן בצניעות לא מתוך עוני, אלא מתוך בחירה.” לחש. “תודה על הסבלנות.” עיניי דמעו, לא בגלל הכסף, אלא בשביל הכבוד.
אבל הסחרור האמיתי רק החל. יוחאי נשם עמוק והמשיך: “יש כאן גם מצלמות נסתרות וחשבונות בנק. רבים מהם קשורים לדניאל.” תמר חיוורה, דניאל זע במבוכה, ושני שוטרים בחליפות שהיו כל הערב בין האורחים קמו אל קדמת הבמה.
יוחאי הסביר כיצד דניאל השתמש בתאגידים פיקטיביים להלבנת כספים, עם חתימותיה של תמר על החוזים. הכל מצולם, מגובה בטפסים, והוגש למשטרה עם צוים מסודרים. הנוכחים אפילו לא נשמו. תמר מצאה את עצמה צורחת “הכול שקר! זה מזימה!” והשוטרים שלפו את הצווים מן התיק. דניאל נלקח באזיקים, תמר התמוטטה לרגלי כולם, בוכיה, מחפשת רחמים, אך איש לא קם לתמוך בה.
בליבי נבקע משהו: לא שמחתי על החורבן שלה, אבל הבנתי שכל אדם מביא את עצמו אל הגורל שלו. יוחאי התקרב ולחש: “לא בשביל השיימינג, רק כדי לעצור את השקרים.” הרגשתי שלראשונה הבנתי כמה צדק ומהותי האיש שלצידי.
האירוע המשיך, באופן אחר. אורחים נעלמו בטפטוף, אחרים נותרו והשקיפו באופן מוזר על ההתרחשויות. הרצתי אל גינת הבית, והשתתקתי, מדמיינת הכול אחותי, האמת, הפירוק. יוחאי בא אחרי, ועיניו פגיעות. הוא לחש שבדק את דניאל אחרי עסקה תמוהה, וחשף את הפשעים. לא תכנן פומביות, אבל כשתמר חצתה כל גבול לא יכול היה עוד לשתוק. הוקל לי, ולראשונה, ביקשתי ממנו סליחה על שלא שרטטתי גבולות.
עם הזמן הבנתי הנפילה של תמר היא לא רק בכלא או בקלון אלא בריק עקשתה להוכיח שאינה נחוצה לאיש. היא איבדה בן זוג, מוניטין, וגם אותי. שנים אחר כך הגיעה אליי אגרת מהכלא. לא הייתה שם דרישה, רק תחינה אמיתי לסליחה. הלימוד לסלוח, עדיין איתי.
היום אני ויוחאי איתנים בלי סודות ובלי צביעות, אלא בהדדיות. לפעמים אני משייטת בחלום ההוא, ושואלת כמה אנשים שופטים מבלי לדעת, כמה מבזים כדי להסתיר פחדיהם שלהם.
אם הסיפור הזה נתן לך מחשבה מה איתך? האומנם מוצדק הביזוי? והיית סולח/ת לבן משפחה שבגד ככה? אשמח לקרוא את דעתך וחווייתך.
