דליה חזרה הביתה מהמכולת, התיישבה לפרוק את הקניות, וברקע שמעה פתאום רעשים מוזרים מחדר של הבן והכלה. היא מיד קמה לראות במה מדובר.
מיכל, לאן את מתכוונת להיעלם? הופתעה דליה כשקלטה את הכלה אורזת מזוודות.
אני עוזבת אתכם! אמרה מיכל כשהיא חנוקה מדמעות.
עוזבת? לאן? מה קרה? שאלה דליה נדהמת.
הנה, תקראי, מיכל הגישה לה בשקט פתק. דליה קראה וקפאה במקום.
אורי הביא את הכלה, מיכל, למושב שבו גדל, לבית של ההורים. אמא דליה שמחה מאוד סוף סוף, אחרי יותר משלושים שנה, הבן שלה החליט להתמסד. הספיק לו לרוץ, עכשיו יחזור לעזור לה ולמשק כשתזדקן.
הבית תמיד מלא כל טוב, אמא דליה שולטת ביד רמה בכל. אבא זל השאיר בית גדול ומשק חקלאי לתפארת. היה עובד קשה בשביל המשפחה. ילד אחד בלבד זה מה שדליה הצליחה להביא; לא היה לה יותר כוח אחרי ההריון הראשון, ובסוף גם הרופאים אמרו שלא תוכל יותר. החיים במושב זה לא פיקניק פרות, עופות, שדה אין חופש ואין שבתון. בסוף גם דליה נשארה לטפל בבעלה שלוש שנים, עד שהלך לעולמו. בינתיים הספיקה ללמוד לנהוג בטרקטור וגם בגינה הפכה לאלופה.
מיכל הייתה צעירה בעשר שנים מאורי, העריכה דליה. עדינה, שברירית ממש מזכירה לה את עצמה בימים שפרשה למושב עם מזוודה קטנה וכמה בגדים. גם orphan אולי זה דווקא יתרון.
כל הבנות במושב קינאו במיכל. תפסה בחור נאה, מוצלח, עם משק ונדלן. כל שבת השכנות מדברות על אורי של מיכל, שנעול עליה לגמרי וחוזר ישר מהעבודה הביתה לילדים. מיכל ילדה שני בנים ובת.
כשהקטנה הגיעה לגיל חמש, והגדול כבר היה בן עשר, החליט אורי, יחד עם חבר, לנסות מזלם בעיר, לעשות כסף.
מה חסר לך? יש לנו את כל מה שצריך: אוכל, שכר של שניכם, קצבת זקנה שלי, ניסתה דליה לשכנע אותו, ומה יהיה עם המשק? אני כבר לא יכולה הכל.
נמאס לי מהמשק הזה, אמא. נמצא עבודה בעיר, אעביר אתכם לשם לילדים מגיע חינוך בעיר. הגיע הזמן למכור. את תבואי איתנו.
אורי, יש כאן בית ספר ניסתה מיכל לשכנע.
את הרי “עירונית”! קדימה, נעבור לעיר.
אם לגדול בבית ילדים נקרא עירונית, אז כנראה שכן. אני לא זוכרת כלום. הייתי קטנה מדי. ומה עם אמא שלך? היא צריכה עזרה עכשיו. ואנחנו שלושה ילדים, איך נסתדר שם? מיכל מחתה דמעה בשקט.
זהו! לא מתווכחים. ותסדרי את עצמך קצת, קשה לי להסתכל. את עייפה, מותשת.
למרות הכל, דליה ומיכל הסתדרו נהדר. דליה ראתה בעצמה את מיכל הצעירה, ורק חיפשה איך לעזור. במיוחד כשהילדים גדלו, דליה שמרה עליהם כמו על בבת עינה. לא פלא שמיכל קראה לה “אמא” כמעט מהיום הראשון.
מיכל בכתה.
תסע, תסע! אנחנו נסתדר, אמרה דליה.
אורי נסע. שלח מכתבים מדי פעם (פלאפונים עוד לא היו), חזר פעם בחצי שנה, הביא מתנות, השאיר קצת שקלים, והלך שוב לעוד חצי שנה. החבר של אורי חזר ראשון. אשתו סיפרה לדליה שאורי בכלל חי אצל אשה עשירה בעיר, וממש לא עובד. דליה החליטה לא לשתף את מיכל, אולי זה רק שמועה, אבל ברור שהיה ריח של משהו רע. איכשהו, יום אחד חזרה מיכל לבית, מיואשת, התחילה לארוז.
לאן את הולכת? שאלה דליה.
מיכל הגישה לה פתק, שממש הרגיש כמו הודעה קרה ומנוכרת:
“מיכל, מצטער, אבל אני במקום אחר. הבית עובר אליי אחרי שאמא שלי תלך. אין מה להתעכב. קחי את הילדים, את תסתדרי. הנה קצת כסף עליי. מעכשיו את דואגת לעצמך. אורי.”
שיהיה לו לבריאות. את והילדים נשארים כאן. אין סיבה לשקשק, לא תסתובבי עם הילדים משלך. גם אני לא יכולה בלעדיכם. אין מצב שמישהו יפנה אתכם. רק על גופתי.
ואז, פתאום אורי חזר עם אשתו החדשה, על ג’יפ נוצץ. הוא לא ציפה לראות בבית אמא שלו את שלושת ילדיו. לא ידע, כי דליה אפילו לא טרחה לידע אותו. הבת, בת 12, רצה אליו בוכה. הבן הגדול ניגש, אורי ניסה לחבק אבל הבן תפס את אחותו, ויצא מהחדר. האמצעי עקב אחריהם.
הוא לא אבא, רק בוגד. יאללה, יש עבודה, נשמע קולו של הבן.
אורי הביט עליהם נוסעים בטרקטור לשדה תפוחי האדמה. האח האמצעי והבת האכילו את הארנבים בחצר. מסתבר שהעסק רק גדל אף פעם לא היו להם ארנבים ומסתבר שעכשיו כן. הילדים גדלו, והוא בכלל לא שם לב
ואיפה אמא שלהם? השאירה אותך לבד עם כולם? שאל את אמא שלו.
אל תשפוט לפי עצמך. מיכל חיה כאן, עדיין. אולי שכחת? עוד רגע תחזור מהעבודה. מה, לא תיכנסו לקפה, אתה והגברת החדשה?
יש לנו עניין לדבר איתך.
בבקשה, תגיד ותלך, עד שמיכל תשוב.
באנו לקחת אותך לעיר.
חשבתי לעצמי, באתם לקחת את הילדים
לילדים יש אמא. הגיע הזמן שגם את תהיי ליד הבן שלך. תמכרי את החצר, תרוויחי יפה. נקנה לך דירה לידנו לא תחסרי כלום.
ומה עם הילדים?
שמיכל תגור בעיר. תשכיר דירה. יהיה להם יותר עתיד.
אולי עתיד רצון אין. אחרת היו עוזבים מזמן.
הודענו לך. יש קונה כבר. תחליטי מהר.
אין לי מה להחליט. אף פעם לא הייתי בעסק הזה באמת.
מה את אומרת, אמא?
בדיוק נכנסה מיכל הביתה.
איזה הפתעה, אמרה מיכל.
מיכל, אחרי כל השנים של אורי בעיר, רק השתפרה לבושה בשיק, עגילים של חמותה (“כתר משפחתי” עתיק), תספורת מדויקת. נראית מיליון דולר. האשה החדשה של אורי פשוט החווירה לידה. אורי כבר הודה בזה כשהאשה החדשה צבטה אותו בבושת פנים.
אז למה אמא לא מסדרת שולחן לאורח? יש פה “אורח חשוב”, קרצה מיכל.
האורח כבר לוקח את העניינים ויוצא. תודה שביקרת, בן יקר. את, גברת, כל טוב, מקווה שלא ניפגש שוב, אמרה דליה ונתנה מבט אחרון.
הנה, אמא, טלפון. תחשבי ותחזרי אליי. אורי הניח דף עם מספר ויצא.
אורי חזר רק לפרידה. מיכל התקשרה בכל זאת, בן. הילדים כבר היו גדולים. לבכור כבר יש ילדים בעצמו. היחס היה ענייני, יבשוש. הבת בכלל לא הסתכלה עליו.
מיכל, הילדים גדלו. הבית שלי. אני רוצה לחזור לגור פה. התגרשתי, עובר חזרה רוצה, תישארי. לא תעשי מה שבא לך.
מיכל הוציאה בשקט ניירות מהמגירה. הבית על שמה. דליה רשמה לה כשהגיעה ההודעה מאורי. אורי הלך בלי מילה. למיכל לא היה אכפת. שום דבר כבר לא מחבר ביניהם. יש לה ילדים ונכדים ומה עוד אפשר לבקש?
