נישואין מתוך אינטרס
דוד רפאל, אפשר לדבר איתך רגע? בפתח המשרד הציצה ראשה הבלונדיני של עינת. הבחורה שתמיד הייתה דעתנית וקולנית מדי, הפעם נשמעה באופן מחשיד מנומסת ושקטה.
מה את רוצה? עניתי לה, מסיט את המבט מהמחשב ומביט אל החורגת שלי במבט חשדני.
יש לי אליך בקשה רצינית, עינת אפילו לא חיכתה שאזמין אותה פנימה. היא צעדה בביטחון, סגרה את הדלת והתיישבה מולי, ואני לא לגמרי הבנתי מה קורה.
אני לא מעלה לך את השכר! אמרתי בתקיפות, כאילו קראתי את מחשבותיה. אפילו לא תבקשי. את ממש לא עומדת בסטנדרטים שלך בעבודה. תמיד מאחרת, דוחה משימות, וגורמת לבעיות לי ולשאר הצוות. כבר שוחחנו על זה מספר פעמים. לא אהבתי שעינת רק עושה צרות, נכנסת לעימותים עם עובדים אחרים, וגם מתעסקת עם רכילויות מיותרות.
כבר חודשים שקלתי לפטר אותה, אבל פשוט לא היה לי את הלב. היא הבת של אהובת ליבי. את נועה הכרתי לפני חמש עשרה שנה; התחתנו וחיינו יחד באושר עד שמחלת הסרטן לקחה אותה ממני לשנתיים שעברו. מאז, ריחמתי על עינת, בעיקר כי היא הזכירה לי את אמא שלה בדרכה, גם חיצונית.
לגבי המשכורת, מזמן התייאשתי, עינת נאנחה בעצבנות. באתי בגלל משהו אחר לגמרי.
ומה העניין? הרמתי גבה והתקרבתי אל השולחן בסקרנות.
דוד רפאל, התחילה בקול מדוכדך, אתה יודע כמה היה לי קשה אחרי שאמא נפטרה. כל העולם בשבילי רק היא תמכה ואהבה אותי תמיד…
ולכן גרמת לה דאגות תמידיות? קטעתי אותה. זכרתי טוב איך נועה דאגה לה, כמה רצתה שיהיה לה טוב, ועינת רק טרטרה וכאב ראשה. בשביל מה כל ההקדמה הזאת? תרדי לעניין, יש לי מספיק עבודה.
דוד רפאל, עינת התחילה לזוז באי נוחות בכיסא, מתקשה להוציא את הבקשה: אולי תעזור לי כלכלית? אני רוצה להתחיל משהו עסקי, אבל צריכה כסף ללימודים.
לא, חתכתי מיד. עם הגישה שלך לעבודה, את אפילו לא תסיימי לימודים, שלא לדבר על עסק. כבר אמרתי לך מאה פעם: הגיע הזמן להתבגר, עינת! את נשארת ילדה בעייתית.
אני מבטיחה, אם תעזור לי עם הסטארט-אפ, אני אשתנה. נמאס לי כבר מאי הוודאות הזאת. אני רוצה לחיות כמו כולם לעבוד, לבנות קריירה, להינשא, להקים משפחה…
הממ, הרמתי את האף בחשדנות, בוחן אותה. יש מישהו ברקע? התחלת לצאת עם מישהו?
לא, נופפה בידה בביטול. אם היה לי זוגיות, לא היית רואה אותי כאן. הרי תמיד יותר קל לחיות בזוגיות.
בזה את צודקת… אבל לא תמיד הפרטנרים מתאימים, אמרתי, תופף באצבעותיי על השולחן, כאילו רציתי להוסיף עוד משהו.
תראי, יש לי הצעה, שאני חושב שתאפשר לך לחיות טוב.
הצעה? עינת נראתה מופתעת לגמרי. לא הבינה למה אני רומז.
אסכים לתת לך כסף, אבל רק בתנאי אחד, חייכתי אליה חיוך מסתורי ונשענתי לאחור.
מה התנאי? היא קפאה. אפילו בחלומות הכי מופרעים שלה לא חשבה על זה.
תינשאי לי, ואז תקבלי כל מה שרצית, אמרתי בקור רוח ושילבתי ידיים מול החזה.
להתחתן איתך?! עינת נראתה המומה לגמרי, ואז צחקה בקול. מה זה, דוד רפאל? ככה מתבדחים עם בת חורגת?
מי אמר שאני מתלוצץ? עניתי לה במבט רציני, שמיד הבהיר לה שאני לא מתבדח. אומנם יש פער גילאים, אבל שנינו מבוגרים, ואף אחד לא מונע מאיתנו להיות מאושרים.
מאושרים?! אתה בגיל של אבא שלי! למה דווקא אני?! התלהטה עינת. אני כבר בן ארבעים וחמש, אמנם נראיתי צעיר ומטופח, אבל ההצעה כנראה הייתה לה חריגה לגמרי. היא גם לא הבינה מה פתאום אני רוצה להתחתן איתה, כשסביבי לא חסרות נשים ראויות.
את בטח יודעת שאני בונה להרחיב את העסק ולהחתים חוזה עם חברה ענקית, אמרתי לה. בתנאים שלהם, אני חייב להיות נשוי. זה נהוג אצלם, משפחה זה סמל רצינות ואמינות עבורם.
ולמה דווקא אותי? מה, אין לך אף אחת אחרת?
קודם כל, אנחנו מכירים כבר שנים, ואת יודעת בדיוק איך אהבתי את אמא שלך. שנית, אני בוטח שלא תספרי על הנישואים הפיקטיביים לכל העולם. שלישית, את צריכה כסף ואני מציע לך אותו, יחד עם עסק משלך, הסברתי לה בשיא הענייניות.
אתה מציע נישואים פיקטיביים? בלי רגשות?!
רק פיקטיבי, נטו עסקים. אז מה את אומרת? אמרתי בנחישות.
אני צריכה לחשוב על זה.
תחשבי, עניתי והחוויתי לה לצאת.
כשסגרתי אחריה את הדלת, לרגע הצטערתי על כל ההרפתקה הזאת. ידעתי בדיוק עד כמה עינת עקשנית, והיא בהחלט עלולה להסכים ואז להתחרט ולברוח רגע לפני החופה. אבל החלטתי, אין דרך חזרה.
מעולם לא חשבתי עליה כעל בת, אבל גם כעל אבא לא ראיתי עצמי ביחסה. לא אימצתי אותה רשמית; היחסים תמיד היו מנוכרים.
הפעם משהו השתנה. עינת התחילה להביט בי אחרת. פתאום ראיתי ניצוץ עניין. הרי אני גבר מושך, יש לי כריזמה, והכי חשוב עושר.
לבסוף, עינת קיבלה את ההצעה שלי. קבענו שנחתום במשרד הפנים, אבל נחיה בנפרד.
אחרי החתונה מילאתי מיד את הצד שלי בעסקה: קניתי לה דירה יפהפה בתל אביב, נתתי לה כסף להשקעה ראשונית, שילמתי לה על לימודים, ומימנתי לה את הכל.
גם עינת עמדה בהתחייבות והצטרפה אליי לכל ישיבה עסקית, מציגה אותנו כזוג מאושר.
מאז שהתחתנה שכחה מעצמה הפרועה. התבגרה, החלה לראות בי אדם חכם, נדיב ואכפתי והנסיעות המשותפות קירבו אותנו. הבנתי למה אמה אהבה אותי כל כך.
בשנה שעברה לא הצטערה רגע על הבחירה.
חלפה שנה, ועדיין כל אחד חי בדירה נפרדת. כשהגיעה השעה והעסק שלי הושלם נכון, החלטנו להתגרש. העסקה בוצעה, וכבר לא הייתי צריך להעמיד פני בעל למופת. ובכל זאת, הדברים השתנו. עינת התחילה להעריך אותי, ואני התחלתי לראות בה משהו אחר.
תודה, אני בטוח שתסתדרי מכאן לבד, אמרתי לה סמוך ללשכת הרישום.
אתה בטוח שאתה רוצה שניפרד? היא שאלה, עיניה מלאות חרטה.
את לא? שאלתי, מביט לה בעיניים.
לא רוצה, השיבה בכנות.
גם אני לא, חייכתי, משכתי אותה אליי והבטתי ברצינות. אבל אם תישארי אשתי, רק באמת.
מסכימה.
ובסוף בכלל לא נכנסנו ללשכה. נשארנו יחד, באמת.
