נועה חשדה בבעלה, תומר, כבר חודשים. יותר מדי “פגישות עבודה”, יותר מדי נסיעות ארוכות ל”מחסן הכלים”, ריחות משונים על הבגדים שאין להם הסבר. היא בלעה את החשדות, עקבה, חיכתה – עד שגייסה בלשית פרטית, יערה שמה, שהבטיחה לבדוק את העניין תוך יומיים.
בוקר אחד הגיעה הודעת ווטסאפ קצרה: כתובת, בלי הסברים. “סעי מיד. זה חשוב. את חייבת לראות בעצמך,” נכתב שם.
נועה נהגה בכבדות, הדרך מזיעה תחת כפות ידיה. הכנרת והמגדלים של טבריה נעלמו כבר מזמן מאחור, והאספלט הצפוף התחלף בשביל חצץ דחוס בין אורנים. ליבה דפק כאילו עומד לבקוע את לוח החזה, מכה בתוף הפנימי של המכונית.
היא דמיינה לעצמה שוב ושוב שהיא תראה שם בקתת עץ, מכוניתו של תומר, ואישה זרה שפותחת את הדלת בלבוש ביתי. הראש שלה הסתחרר מהמחשבות.
ועכשיו, שם בין העצים, ניצבה מולה סככת אבנים מתפוררת, דוממת כמו זיכרון ישן. לא מכוניות. אף אחד מסביב. רק פה ושם התעופף עורב.
נועה חנתה, נעלה נעלי הספורט ויצאה. הטלפון בכף ידה מוכן להתקשר ליערה או אולי למוקד המשטרה. הדלת הייתה פתוחה מעט, כאילו מישהו מיהר להיכנס רק לפני רגע.
בליבה בער פחד קפוא. היא דחפה את הדלת ביד רועדת; ציר מתכת חרק, מפר אותו דממה מתוחה כל כך. הריח בפנים היה של עיפוש ישן וברזל חלוד. על הרצפה פסולת וקליפות, קצה של רהיט שבור. ובהמשך לוח עץ שטוח מוטמע ברצפה. היא גיששה, הזיזה, ופתאום נפתחה דלת קטנה סמויה. שם, מאחור, חדרון אפל.
ובתוך החדר? על מזרון מטונף, שכבה אשה, רזה כמו צל, שרשרת כבדה סביב רגלה.
נועה קפאה. האישה בקושי הרימה ראש, עיניה מתמלאות דמעות.
“את את האישה?” היא לחשה, קולה נרעד. “אמר שהוא דאג שלא תדעי עליי אף פעם.”
“קקצת מי?” קולה של נועה נשבר.
האישה הסתובבה בקושי, המבט שלה כבוי.
“בעלך. תומר. הוא מחזיק אותי כאן כבר שבעה חודשים. אמר שהוא מחפש מי שתחליף אותי.”
ואז נועה ראתה את זה: מגש עם אוכל, קוסקוס וסלט ירקות, הקערה עדיין חמה. מישהו היה כאן לפני רגע.
פתאום, מאחוריה, נשמעו צעדים כבדים. סירנות משטרה פילחו את הרוח בחוץ; יערה קראה להם. נועה נעמדה בין פחד לזעזוע, העולם שלה התרסק בתוך הלילה הישראלי הדחוס.
