הלילה שבו אב חזר הביתה… ונישואין התפרקו בגלל אמת שנאמרה בלחישה
הבית ברחוב בצפון תל אביב נראה שלו מבחוץ, החלונות הגבוהים שלו הפיצו אור חמים בשעות הדמדומים של העיר. אך ברגע שהנחתי את רגלי על המדרגה, רעד עבר בי. האוויר היה מלא מתיחות עבה, ליבי החל לפעום בחוזקה. תחושתי אמרה לי שאני נכנס הישר לסערה.
פתחתי את הדלת, והאשליה התפוגגה מיד. קול ילדה קטן, שבור, מפוחד הדהד במסדרון: “אמא, בבקשה… סליחה… תפסיקי…”
הזעם של חנה
זו הייתה קולה של בתי. נעמה עמדה צמודה לקיר, כתפיה רועדות וידיה מגנות על ראשה. הדמעות זרמו על פניה וטפטפו על הרצפה המבריקה. מעליה עמדה אשתי, חנה, פניה מעוותות מכעס. ידה מורמת כמו נשק. “את חושבת שאבא שלך יציל אותך?”, חנה העיפה לעבר נעמה. “הוא אף פעם לא פה. עכשיו הוא גם לא יעזור לך.”
חנה אחזה בשורש כף ידה הקטנה, ונעמה הסתובבה בכאב. באותו רגע, הדלת נסגרה מאחוריי בקול מתכת. שתיהן קפאו. חנה החווירה. היא זיהתה את ההליכה שלי. את הזעם השקט שממלא את החדר, קשה מכל צעקה.
“אבא…”, נעמה לחשה, בקול דק שעמד להתפצל.
הגנתו של אב
“בואי אלי, נסיכה”, לחשתי. נעמה רצה אליי, קברה את פניה במעילי. ירדתי על ברכי והרמתי בעדינות את סנטרה. היו לה סימנים אדומים על הלחי וחבורות על שורש כף היד. “מה קרה?”, שאלתי ברכות. “לא התכוונתי לשבור את האגרטל… היא אמרה לי שאני הורסת הכול. שאף אחד לא יכול לאהוב אותי… אפילו לא אתה.”
העולם הצטמצם לנקודה אחת. חנה החלה להתנצל, רעדה: “דניאל, היא מגזימה… הייתה בלתי נסבלת היום… איבדתי סבלנות…” “די”, אמרתי. מילה אחת. מוחלטת.
אמרתי לנעמה ללכת לחדרה, לנעול את הדלת ולשים אוזניות. רק אחרי ששמעתי את נקישת המנעול למעלה, פניתי לחנה. “השארת חבורות על הבת שלי. גרמת לה לפחד בבית שלה.” “היא בכלל לא הבת שלך, דניאל!”, חנה זעקה בפאניקה. “למה אתה תמיד בוחר בה? היא לא מהדם שלך!”
השלכות המעשה
הוצאתי את הטלפון. “שלומי”, אמרתי בשקט. “אני צריך אותך בבית. תביא את הצוות. זה דחוף.” חנה התפוררה. שלומי לא נקרא בשביל שיחה. הוא נקרא כשחוצים קו שאין ממנו חזרה.
“אמרת שהיא לא מהדם שלי,” אמרתי לאט. “אבל נעמה הפכה לבת שלי ביום שההורים שלה החברים הכי טובים שלי נהרגו בכביש החוף. הבטחתי להם. נשבעתי להגן עליה.”
כששלומי הגיע, נתתי פקודה: “היא עוזבת. עזרו לה לארוז. יש לה חצי שעה. אחר כך היא נעלמת מהחיים שלנו לצמיתות.” “אין לי כלום בלעדיך! אתה הורס לי את החיים!”, היא צרחה כשהעבירו אותה לדלת. “לא”, תיקנתי. “הרסתי את חייך ברגע שבו הרמת יד על הבת שלי.”
עליתי למעלה ודפקתי על דלת נעמה. “היא הלכה?”, היא שאלה בין דמעות. “היא לא תחזור. את בטוחה עכשיו.”
נעמה שאלה אם זה קרה פעם בעבר. היא הנהנה. חנה אמרה לה שהוריה האמיתיים נהרגו כי הייתה “ילדה רעה”. לבי נשבר. חיבקתי אותה והבטחתי להיות לצידה תמיד.
מאוחר יותר, כשנעמה ישנה תחת מדבקות כוכבים זוהרות, שלחתי הודעה לעורך דין שלי. רציתי למסד את האימוץ. שרשום שחור על גבי לבן: נעמה שלי.
הטלפון רטט. זו הייתה הודעה משלומי: “העניין סודר, דני. היא באוטובוס לחיפה, לא חוזרת.” הסתכלתי על דלת החדר הוורודה של נעמה. שנים חשבתי שכוח מגיע משליטה ופחד. אבל האמת היא שדרך הכוח האמיתי קיימת בהגנה ובאהבה. נכונות לאהוב ולשמור על מישהו מכל הלב, זו המתנה האמיתית וזו לא דורשת דם, אלא נשמה.
