המראה של הבית ברחוב שדרות הציונות בתל אביב היה רגוע מבחוץ, חלונותיו הגבוהים הפיצו אור חם עם השקיעה מעל העיר. אבל כשעמדתי על המדרגות, רעד חזק חלף בי. האוויר הרגיש טעון; הלב שלי החל לפעום בקצב מסוכן. ידעתי שאני נכנס היישר לתוך סערה.
פתחתי את הדלת, והאשליה נעלמה ברגע. קול ילדה קטן, מרוסק, מלא פחד הדהד במסדרון: “אמא, בבקשה אני מצטערת תפסיקי אני מתחננת”
הכעס של יעל
זה היה קולה של בתי. נועה עמדה צמודה לקיר, כתפיה רעדו וידיה מגינות על ראשה. הדמעות זלגו על פניה, נטפות על הרצפה השטופה. מעליה, בפנים מעוותות מזעם, עמדה אשתי, יעל. ידה הורמה כאיום. “את חושבת שאבא שלך יציל אותך?”, ירקה יעל. “הוא אף פעם לא כאן. הוא לא יעזור לך כרגע.”
יעל אחזה בפרק היד הקטן שלה, ונועה התפתלה בכאב. באותו רגע, הדלת נסגרה מאחוריי בקליק מתכתי. שתיהן קפאו במקום. יעל הלבינה. היא זיהתה את הצעדים שלי. היא זיהתה את הזעם השקט שמילא את החדר יותר מכל צווחה.
“אבא” לחשה נועה, בקול דק שנשבר בקלות.
הגנת אבא
“בואי אליי, נסיכה,” אמרתי ברכות. נועה רצה אליי, טמנה את פניה במעיל שלי. כרעתי ליד ורוממתי באדינות את הסנטר שלה. סימנים אדומים היו על לחיה וחבלות על פרק היד. “מה קרה?” שאלתי בעדינות. “לא רציתי לשבור את האגרטל אמרה שאני הורסת הכול. שאף אחד לא יוכל לאהוב אותי אפילו לא אתה.”
העולם הצטמצם לנקודה אחת. יעל התחילה לדקלם במהירות, רועדת: “דניאל, היא מגזימה היא הייתה בלתי נסבלת היום איבדתי סבלנות” “די,” אמרתי. מילה אחת. החלטית.
אמרתי לנועה להיכנס לחדר שלה, לנעול את הדלת ולשים אוזניות. רק אחרי ששמעתי את הקליק של המנעול בקומה למעלה, הפניתי פני ליעל. “השארת חבלות על הבת שלי. גרמת לה לפחד בבית שלה.” “היא בכלל לא הבת שלך, דניאל!” התפרצה יעל בפאניקה. “למה אתה בוחר דווקא אותה? היא לא דם שלך!”
ההשלכות
הוצאתי את הטלפון. “אלי,” אמרתי בשקט. “אני צריך אותך בבית. תביא את הצוות. דחוף.” יעל התמוטטה. אלי לא נקרא לדיונים. הוא נקרא כשהקו נחצה ואין דרך חזרה.
“אמרת שהיא לא הדם שלי,” אמרתי לאט. “אבל נועה הפכה לבת שלי ביום בו ההורים שלה החברים הכי טובים שלי נהרגו בכביש החוף. הבטחתי להם. נשבעתי לשמור עליה.”
כשאלי הגיע, נתתי הוראה: “היא עוזבת. עזרו לה לארוז. יש לה חצי שעה. אז היא נעלמת. לתמיד.” “אין לי כלום בלעדיך! אתה הורס לי את החיים!” היא צווחה תוך כדי ליווי אל הדלת. “לא,” תיקנתי אותה. “הרסתי את החיים שלך בעצמך, ברגע שהרמת יד על הילדה שלי.”
עליתי למעלה והקשתתי על הדלת של נועה. “היא הלכה?” שאלה בבכי. “היא לא תחזור. את בטוחה.”
היא שאלה אם זה קרה שוב בעבר. נועה הנהנה. יעל אמרה לה שההורים הטבעיים שלה נהרגו בגללה, כי הייתה “רעה”. הלב שלי נשבר. חיבקתי אותה חזק והבטחתי שתמיד אהיה שם.
מאוחר יותר, בזמן שנועה נרדמה תחת הכוכבים המדביקים שעל התקרה שלה, שלחתי הודעה לעורך הדין שלי. רציתי לסדר את האימוץ. רציתי שיהיה רשום שחור על גבי לבן: נועה היא שלי.
הטלפון זמזם. אלי כתב: “סיימנו, דני. היא על אוטובוס לדרום. לא חוזרת.” הסתכלתי על הדלת הוורודה של הבת שלי. שנים חשבתי שהכוח מגיע משליטה ופחד. אבל האמת הייתה שונה: הכוח האמיתי שלי ישן למעלה. לא אתן לעולם לאף אחד לפגוע בה שוב.
