בחינה למבוגרים
נועה, למה את לא מצטרפת אלינו לחגוג את סיום הפרויקט? חייך אליה דניאל, וגם קרץ קלות.
כי, חברי היקר, יש לי עכשיו דייט, ענתה נועה במבוכה קטנה.
זה באמת הפתעה! דניאל היה מופתע. הוא הכיר את נועה כבר חמש שנים, תמיד הייתה אם חד-הורית, ונדמה היה שלא חיפשה לעצמה בן זוג… מוזר. אולי כן חיפשה והוא פשוט לא שם לב. טוב, אז לא נעכב אותך. שיהיה במזל, הפנה את פניו לשאר העובדים. יאללה, מוכנים?
כן.
בואו נזוז כבר!
ברור! נזרק מסביב, וכולם יצאו יחד לבית הקפה.
דניאל הלך איתם, חייך, אך הרגיש עקיצה של קנאה. מה פתאום? הרי ביניהם לבין נועה לא היה כלום, חוץ מהקשר המקצועי והידידותי.
“משונה כל העניין,” חשב לעצמו.
***
באותו ערב חזר הביתה מאוחר מהרגיל הרבה יותר. ילדיו קפצו עליו ברעש: “אבא הגיע, אבא הגיע!”. אחריהם הופיעה אשתו.
דני, סוף סוף!
חיבקה אותו ונשקה לו.
הספקנו לטייל ובנינו ספינה מדהימה. ואתה כל הזמן בעבודה, אחינועם חייכה.
אני, להזכירך, מפרנס את הבית, נהם דניאל. וזכותי להישאר בעבודה עד מתי שארצה!
נכון, הנהנה אחינועם.
ואין צורך בחקירות, המשיך בקול כועס.
לו שאלו את דניאל למה הוא עונה כך, לא היה יודע לומר. הוא בעצמו לא הבין.
דני, מישהו הכעיס אותך? שאלה אחינועם בחיוך שלו.
ואז הבין דניאל מה הוא עושה: מנסה להעלים ממנה את החיוך כדי שתרגיש רע כמו שהוא.
לא. פשוט עייף. תחממי בבקשה את האוכל, אמר בטון רגיל ככל שיכול, וכשאחינועם המשיכה למטבח, התיישב ונשם עמוק.
“איך הידרדרתי…?” חשב בבהלה.
***
אחרי כמה ימים התחיל להירגע. חשב שכל מה שקרה אז נבע בעצם מאכזבה שנועה לא הצטרפה לחגיגה של סיום הפרויקט.
עכשיו כבר היה להם פרויקט חדש, והוא היה שקוע בו עד מעל לראש.
***
נועה, כנראה תצטרכי להישאר כאן היום, אמר לה יום אחד. אני צריך את החישובים.
מצטערת, היום אני נוסעת לאמא, ענתה נועה. זה חשוב לי. מחר אבוא מוקדם ואתן הכל מוכן.
בסדר, הסכים דניאל.
בעצם, היה עצבני. יש פרויקט! מה יותר חשוב?
מה, אמא שלך חולה? שאל.
כן, יש משהו, ענתה במבט מושפל.
הבנתי, קיבל. אם לאמא חולה מוצדק.
אבל לא עבר זמן רב, והסתבר שהאמא בריאה. שנועה סתם המציאה תירוץ שלא ייכפה עליה להישאר.
מה?! למה היא לא נוסעת לאמא שלה? נדהם כששמע זאת מקולגות.
היא נוסעת! הסבירה יעל. רק לא לבד, עם בן-זוג שלה. יעל קראה לדניאל לחלון. תראה…
עמד איתה, וראה את נועה יוצאת מן המשרד, פוגשת גבר צעיר, מחזיקים ידיים, ניגשים למכונית ונוסעים.
באותו רגע שוב הרגיש דניאל קנאה הפעם לא עקיצה, אלא ישר בעורק הראשי.
“אלוהים! אז זה אמיתי. היא באמת מצאה מישהו”, חלפה המחשבה.
טוב… ניסה להשאיר את קולו אדיש. סיימנו בשש, כולם חופשיים ללכת לענייניהם.
שב לעמדתו, ניסה להתרכז כמובן, לא הצליח.
***
הימים עברו, ודניאל רק הלך ונעשה מתוח יותר. לא הבין מה עובר עליו.
בהתחלה זו הייתה אי-נוחות קלה כל פעם ששמע את קולה של נועה, או ראה ממנה הודעה בווטסאפ, ליבו פעם מהר יותר. ממש כמו כשהכיר לראשונה את אחינועם.
“מה, התאהבתי?!” תהה. זה הצחיק והפחיד אותו. ניסה להתעלם מהתחושה, הרי הוא אדם מבוגר, בדיוק השלים ארבעים. יש לו משפחה, ואוהב את אשתו. בעצם… לא בדיוק עכשיו כבר לא. עכשיו הוא מעריך, סומך, חש הכרת תודה. האהבה התשוקה ההיא, המטורפת, המרגשת היא עברה. כנראה אצל כולם.
האי-נוחות גדלה. התחיל לשים לב שהוא מזדקף כשנועה נכנסת, כאילו רוצה שתבחין בו. דיבר איתה יותר, שאל לדעתה, ואז, אחרי השיחות, שיחזר כל מילה, כל מבט, מחפש רמזים.
לפתע חדרה אליו מחשבה:
“ומה אם הייתי פוגש אותה מזמן, לפני הילדים?”
ושם קיבל זעזוע. כי ידע כן! היה עוזב. לא מייד, אבל היה מוצא הסבר, תירוץ, והולך. משאיר הכול בית, חיים קבועים רק כדי לזכות בנסיון להיות איתה.
ואחריה באה אשמה. שטפה אותו כמו גל מוחץ.
הביט בתמונת משפחתו על שולחנו אחינועם, הילדים, חופשה בכנרת. כולם מחייכים. הכול נראה טוב. אז למה הוא מרגיש שהוא חי חיים לא שלו?
לא הצליח להסביר לעצמו למה הוא עובר את זה. למה דווקא נועה? הרי כבר שלוש שנים עובדים יחד, והוא לא שם לב אליה. למה עכשיו הוא לא מצליח להעיף את המחשבות או להפסיק להרגיש?
הוא הרגיש איך העולם הערכי שלו מתפורר. לא רוצה לבגוד. לא לאבד את המשפחה. לא להרוס את כל מה שבנה. אבל לא מצליח להפסיק להרגיש מה שהוא מרגיש.
***
אותו בוקר התעורר מוקדם. החדר עוד חשוך, רק קו אור רך חודר מהוילון.
שכב ובהה בתקרה.
נועה לא יצאה לו מהראש. אפילו כאן, ברגע הכי משפחתי ושקט שלו, היא בתוכו. כמו קוץ עמוק.
נזכר אתמול שוב הלכה מוקדם. שוב עם הבחור ההוא. וכל פעם מחדש הרגיש שמשהו בו נקרע.
“אני מאבד את עצמי,” חשב. “אם לא אעצור, אאבד הכול. לא מיד, אט אט. אגווע, אהיה קר, מרוחק מהילדים, מנוכּר לאחינועם, מנוכּר לעצמי. אתעב את מי שאהפוך בו. ואז יהיה מאוחר.”
קם, התלבש, הכין לעצמו קפה, עמד מול החלון ובהה החוצה הרחוב ריק, היום סגרירי. והחליט.
***
מה? אתה עובר למחלקה אחרת? צוות העובדים התגודד סביב דניאל, ואף נועה הייתה שם.
יצא ככה. קיים קושי במחלקה השנייה, ביקשו ממני לטפל, הסביר.
זה זמני, נכון?
בטח, זמני, הנהן, כשליבו כבר ידע שאין קבוע כזמני.
בהתחלה רצה פשוט להתפטר, אבל הבין שזה לא הגיוני: הוא מוערך, השכר טוב, ויש אופק קדימה.
אז ביקש להעביר אותו מחלקה. אפילו לזמן קצר, רק כדי שלא יסתחרר במעגל הלא נגמר של תשוקה לכל מילה או מבט של נועה.
לא רצה להיות הטרגי שמאבד הכול בגלל רגש חולף. לא רצה לומר: “אני רק בנאדם…” הוא ידע זה יעבור. יהיה קשה, אבל אחר-כך יסתיים.
בערב אמר לאחינועם:
אני רוצה להיות יותר בבית, איתך ועם הילדים. לא רוצה להיעלם כל הזמן לעבודה.
אחינועם הביטה בו מופתעת.
באמת?
כן. אני מרגיש שאני מפספס הרבה איתם איתך.
היא לא אמרה דבר, רק חייכה אליו חיוך קרוב ומבין, והלב שלו התכווץ.
הוא התחיל לקחת את הילדים לפארק, מביא אותם מהגן, משתתף בארועים בבית הספר, מגלה עניין ביומיום.
דיבר עם אחינועם לא רק על מטלות הבית, אלא באמת: איך היה יומו, מה מטריד אותו, במה הוא חושב. התעניין גם בה.
לפעמים תהה: “למה לא עשיתי כל זה לפני? למה ראיתי בזה מטלה ולא הזדמנות להיות עם האדם הכי קרוב לי?”
הוא לא הפסיק לחשוב על נועה. המחשבות נותרו, אך כעת היו נדירות. לפעמים ראה אותה במשרד, הרגיש דקירה קטנה. אך לא כאב ולא קנאה. תזכורת: הנה, זו שיכולתי להיות איתה, ובחרתי במשפחתי ואני מודה לעצמי.
***
דני! דניאל!
דניאל הלך בקניון לכיוון חנות הצעצועים כשלפתע שמע את שמו. הסתובב וראה את נועה.
דני! נעלמת, כולנו חיכינו שתחזור אלינו. מה, שכחת אותנו? כבר שנה!
דניאל חייך; שמח לראותה, אך פנימית שקט.
שלום, נועה. שמח לראות אותך!
מה איתך? שאלה.
בסדר… בעצם יותר מזה ממש טוב, אמר והרגיש שהוא דובר אמת.
ולמה לא חזרת אלינו? היית המנהל הכי טוב!
רציתי שינוי, ענה בקצרה. ואת?
אני? חייכה. התחתנתי. הוא בן-אדם נהדר, אמיתי. גם הבת שלי אוהבת אותו.
דניאל הנהן. לא קנאה. רק הפתעה קלה כמו לפגוש חבר ותיק ששב שונה לגמרי.
שמח בשבילך, אמר בכנות.
עמדו קצת, דיברו על איך החברה השתנתה, מה קורה עם מכרים משותפים. אף אחד מהם לא הציע לשתות קפה יחד. שניהם הבינו: זה הסוף, או אולי התחלה חדשה אבל לא להם יחד.
נפרדו, ודניאל המשיך. קנה מתנה, יצא, נכנס לאוטו ורק אז קלט: כבר לא מרגיש אליה כלום. לא כאב, לא התרגשות, לא שאיפה לברוח ולהתחיל מהתחלה איתה.
הביט קדימה. ברמזור. באנשים שחוצים, בילדים שמובילים. ולראשונה מזה זמן רב, חש שהוא במקום הנכון.
לא באיזו אגדה מתוקתקת. לא בחיים מושלמים. אלא בחייו שלו האמיתיים, המורכבים. והאהובים.
***
נועה ואחינועם עמדו יחד ליד המסילה בהליכון. כבר מזמן היו באותו מועדון, פוגשות זו את זו הרבה פעמים.
אז איך הייתה הפגישה? שאלה אחינועם.
נועה משכה כתפיים.
בקושי קרה משהו. הוא איחל לי אושר ותו לא… אז את ניצחת, אמרה. בעלך איש מופלא, הוסיפה.
אני יודעת, ענתה אחינועם וחייכה, שלחה לקריצה מחויכת.
***
החיים לימדו אותי שיש תחושות וקשרים שאסור להם לחרב את מה שבנינו ביגיעה ובאהבה. לפעמים כדאי להתרחק בשביל להתקרב באמיתי, לזה שיש לנו ולמי שאיתנו. הבחירה היא לא תמיד קלה, אבל היא זו שבונה אותנו.







