גורלן של נשים: מריאנה כשסבתא אסתר הלכה לעולמה, העולם נהיה למריאנה קודר עוד יותר. החמות שלה, דבורה, לא קיבלה אותה אף פעם, אמרה שהיא רזה מידי, לא עובדת מספיק, וגם מי יודע אם תצליח בכלל ללדת ילדים עם כזה ראש בעננים. מריאנה שתקה, התמודדה, ובימים הכי קשים הייתה רצה לסבתא שלה. סבתא אסתר הייתה למריאנה האדם היקר בעולם — גם סבתא וגם כאילו אימא במקום שהאמא מתה שנים קודם. אם תשאלו איך דניאל, בעלה, ראה לנכון לקחת לו אישה יתומה, רק אלוהים יודע. יפה, חזק, יש לו הכל, ודווקא אותה בחר, הענייה בלי המשפחה — כך קראה לה חמתה אחרי הגב. והשתדלה מריאנה, עשתה הכל בבית, תמיד ניסתה לרצות את דבורה. אבל טוב לא יצא, כלום לא הספיק. כשהיה דניאל בבית — איכשהו החזיקה, אבל כשהלך לעבודתו בכפר השכן, היה קשה עד מאוד. “תחזיקי מעמד, מריאנה שלי, עוד תראי שיהיה טוב,” הייתה סבתא מנחמת אותה. אבל הסבתא איננה, השנים עוברות ודבורה שונאת את כלתה יום יום יותר. דבורה לא מחלה לה אף פעם על זה שדניאל הביא הביתה יתומה בלי ייחוס — כבר הייתה לה כלה משלה על הכוונת, ממשפחה טובה, עת בעלה יתחבר לעשירים והעושר ישתמר לדורות. אבל הבן העקשן, כמו אבא שלו ז”ל, אומר מלה ולא זז ממנה. גבר, בעל הבית. דניאל אכן היה בעל בית רציני. אחרי מות אביו לקח הכל על עצמו, הרים את המשק ואפילו הגדיל אותו. אמנם כיבד את אמא שלו, אבל לא נתן לה לשים לו מילים בפה. את מריאנה אהב עד כלות. ראה אותה לראשונה — דקיקה כמו ענף, פנים לבנות, עיניים כחולות ענקיות, אף שובב — ולא יכל לעמוד בפניה. הציע לה הכל. מריאנה, בתמימותה, נענתה כי ראתה את טוהר הנשמה שבו — וגם היא התאהבה עד השתגעות. היא ידעה איך אמו, דבורה, לא סובלת אותה, את המרירות והחמדנות, אך ראתה שדניאל אדם עומד במילה שלו, אז הסכימה לשידוך. הגיעה לביתו. נשאה את כל ההתקפות של החמות. כשהיה קשה מדי, רצה לבקר את סבתא אסתר, לשפוך את הלב. הייתה יושבת לרגלי הסבתא, ראש על ברכיה, כמו כלבלב מוכרע. ידיה של הסבתא משחקות בשערה, לוחשות תפילה לאמא של מעלה שתגן על היתומה. אחרי שעה שכזאת היה חוזר לה האומץ ורוצה שוב לחיות. ועכשיו — אין לאן לרוץ. סבתא איננה, אמא מתה, אבא שנים לא איתה. מרגישה לגמרי לבד בעולם. אומרים שהזמן מרפא — לא נכון. הכל נחרט בלב; כשהכאב עולה, זוכרת ידי הסבתא החמות ושוב בוכה. בדירה של דניאל נהיה גרוע יותר. דבורה מכרסמת בה, וכשהיא לא מצליחה להיכנס להריון רוגע לא היה לה בחיים. זה היה הסיוט של מריאנה; ידעה שחמותה לוחשת לבן שהכלה “מקוללת” — לא תביא ילדים ויורשים. דניאל הגן עליה, אבל על הדיבורים אי אפשר לסתום פיות — השכונה ריכלה ש”השושלת של דניאל תמות איתו”. אבל כשהדכדוך נגע, די היה לראות את מריאנה שלו כדי שדניאל יישכח מהכל. היה מוכן לשאת אותה על כפיים. ואולי אלוהים שמע תפילות, אולי האהבה עשתה נס — פתאום התבשרה שהיא בהריון. דבורה השתוללה, ודניאל רק אהב אותה יותר. בבית הפכה דבורה לנץ; כל מנוחה אצל מריאנה הייתה עילה לגעור: “יושבת?! מה, נדמה לך שאם יש לך בטן, את יכולה לא לעשות כלום?” מריאנה לא התווכחה — קמה וגררה דליים מהבאר. השכנות נחרדו להזדעזע — “דבורה נהייתה חיה, אפילו ההרה לא מרחמת!” הגיע זמן — נולד בן, אבל לא הכל לטובה. יצא חלש, חסר נשימה, כחול בעור. דבורה לא התאפקה ללעוג: “ככה זה שאת חלשלושה, גם הילד חולני.” “אבל זה הנכד שלך!” התחננה מריאנה, בוכה. “גם אם הוא יחזיק מעמד! בסוף ארון ניסר לנו.” מריאנה בכתה עד לב השמים, ודבורה התענגה על ייאושה — אולי אם התינוק ימות, דניאל יעזוב את הענייה וייקח מישהי “טובה”. בלילות, דניאל היה מנחם אותה, לוקח הילד הקטן אליו, ונדמה שלפתע יש כוח, חיוך וחיים. וכשקידשו את שמו — קראו לו עדי. אבל עדי לא התחזק, ויום אחד דניאל שוב יצא לעבודה ממושכת. אז הייתה דבורה למלכה בבית — הפכה כל יום לגיהנום למריאנה: לשאוב מים, להביא עצים, לטפל בפרות — לא ראו אותה נחה דקה. בלילות לא ישנה — עדי לא הפסיק לבכות וחלה עוד יותר. יום אחד כבר לא יכלה — שמעה את דבורה לוחשת: “מה, את לא מרחמת על דניאל? אם הילד ימות, תשחררי אותו. תני לו להקים בית אמיתי.” המשפטים האלו חרטו מעל לבה. בלילות חידדה את הבדידות, המשיכה להאשים את עצמה בפרידה, ודניאל איננו שב. עד שבפעם ההיא, בתום עוד התקפה של דבורה, קמה, אספה חפציה הדלים, עטפה את עדי במדווי צמר — ויצאה, בליל שבירה מן הבית. דבורה לא ניסתה לעצור אותה. עבור דניאל אמרה שהילד נפטר ואשתו השתגעה וברחה. מריאנה הלכה בשדות, נטולת תקווה. הרגישה שכלום אינה שווה. השתוקקה רק להאכיל את עדי, למצוא פינה חמה. פתאום פגשה באשה בשם שולמית ליד הבאר. זו ראתה אותה דלה, קפואה, וללא שאלות, קיבלה אותה. הביאה אותה ואת התינוק לביתה, חיממה, השקתה והזינה. שולמית גלתה שסבתה היא אגלאה — זקנה שיצאה להתבודד ביער, כי חשדו בה שהיא מכשפה, אך האמת — עוזרת וסועדת חולים ותינוקות. אגלאה גילתה שמריאנה חלתה כי בהריונה ביקרה רבות בקבר הסבתא, והביאה “רוח רעה” על הילד, ולכן דועך. אצל אגלאה טופלה מריאנה, ועדי הבריא בביתה ביער, מסכת ניסית של חסד וריפוי. כשהתחזקו, חזרו לכפר, שם נרקמה ידידות עמוקה עם שולמית, שעזרה והיטיבה עמה כאם שנייה. ובינתיים, בכפר של דניאל, האבל והאשמה חנקו את דבורה, ואחרי שסבלה את גזר דינה מתה אף היא. דניאל, כשחזר וגילה שאיבד הכל, כמעט איבד דעתו; מרחק של שנה כמעט נטרפה עליו דעתו. בסוף, רגע לפני שהתייאש לגמרי והלך לטבוע בביצה, נשמעה פתאום קריאת אהבתו — מריאנה הופיעה בחייו שוב בחסד משמיים. בקושי רב הצליח להשתחרר מהבוץ, והאהבה חיברה ביניהם מחדש. דניאל גילה שעדי והשניים חי, והשמחה הייתה אדירה. החליטו לעזוב את הבית הישן ולעבור לכפר החדש, ליד שולמית — ידידה שהייתה זרה בדם אך אם בלב. והחיים נבנו מחדש. אך את קברה של דבורה, מי שנשבתה בכוח, כיסו העשבים, ונעלמה מנפשות כולם — הסיפור של מי שגזר על עצמה אסון בשם קנאה וגאווה נשכח…

Life Lessons