אוקסנה, את עסוקה? – שאלה אמא כשנכנסה לחדר של הבת שלה. – דקה, אמא. אני שולחת עכשיו מייל ומיד באה לעזור, – ענתה אוקסנה בעודה מול המסך. – חסר ליונס למיונז, והיה חסר לי שמיר – שכחתי לקנות. אולי תקפצי לסופר מהר לפני שנסגר? – בסדר. – מצטערת שאני מטרידה אותך – כבר עשית תסרוקת, הראש שלי כבר סחרחר מהחג הזה, – נאנחה אמא. – סיימתי, – סגרה אוקסנה את הלפטופ ופנתה לאמא. – מה אמרת? היא נעלה מגפיים, לבשה מעיל, לא שמה כובע כדי לא להרוס את התסרוקת. החנות ממש מעבר, לא תספיק לקפוא. היה קריר בחוץ, שלג דק ירד – ממש אגדה של ערב ראש השנה. במכולת כמעט לא היו אנשים – רק מי ששכח משהו בסידורים האחרונים. שמיר היה רק בתוך חבילה יחד עם פטרוזיליה ובצל, די נבול. אוקסנה רצתה להתקשר לאמא לשאול אם מספיק לה, אבל גילתה שהשאירה את הטלפון בבית. היא החליטה לקחת את חבילת הירק, בחרה גם מיונז מהמדף הדליל, שילמה ויצאה החוצה. עוד לא הספיקה להתרחק, ומזווית הרחוב זינקה עליה מכונית עם אורות מסנוורים. אוקסנה קפצה הצידה, עקב המגף החליק על קרח מכוסה שלג דק, והקרסול התעקם. היא נפלה על המדרכה, התיק עף. ניסתה לקום, כאב עז הציף את הקרסול ודמעות זלגו. אף אחד לא היה בסביבה, ואין טלפון. מה עושים? פתאום שמעה דלת רכב נסגרת מאחור. – הכל בסדר? נפצעת? – התכופף לעברה גבר צעיר. – את מצליחה לעמוד? תני לי לעזור – מושיט לה יד. – נראה לי ששברת לי את הרגל עם האוטו שלך, – סיננה בבכי, מתעלמת מידו. – את בעצמך אשמה. על עקבים בלילה? – לך לך, – התעצבנה, מתייפחת. – את מתכוונת לשבת כאן עד הבוקר? טוב, אני לא רוצח של בנות יפות. איפה את גרה? – שם. – הצביעה אוקסנה על הבניין הסמוך. הגבר נעלם, אבל חזרת המכונית הביאה אותו חזרה אליה. – אני מרימה אותך, אל תדרכי על הקרסול. אחת, שתיים, שלוש – ועוד לפני שהספיקה למחות, הרים אותה בזהירות. – עומדת? – שואל, חוסם לה את הדלת עם רגלו, פותח את הרכב. – התיק שלי, – צעקה כשנחתה על המושב. הוא החזיר לה את התיק. מול הבניין, עזר לה לצאת, הרים אותה בזרועותיו. – המפתח בתיק? אמא בבית? – כן. – תקלידי את הקוד, תקראי לאמא שתפתח. אין להם מעלית. הוא טיפס איתה שלוש קומות. שמעה אותו מתנשף, טיפות זיעה על הרקות – “מגיע לך, ככה תלמד,” חשבה לעצמה. – תוריד אותי, מכאן אני מסתדרת לבד, – ביקשה מול הדלת. דלת נפתחה, אמא הופיעה: – אוקסנה? מה קורה פה? הגבר פשוט נכנס, הניח את אוקסנה, נשם עמוק. – תביאי כיסא, – אמר לאמא המזועזעת. אמא רצה להביא כיסא. אוקסנה התיישבה, הרגל מורמת. הגבר כרע לפניה, תפס את הקרסול, שלף את מגף, אוקסנה צרחה. – מה אתה עושה? כואב! – מה קורה פה? היא סובלת! – אמא צועקת. – זה רק נקע, אני רופא. תביאי קרח. מהר. אמא רצה למטבח, חזרה עם עוף קפוא. – תניחי על הקרסול. הגבר יוצא להביא תחבושת אלסטית מהרכב ומחזיר לה את התיק. – אולי גנב? – לוחשת אמא. – אמא, הוא הישיב אותי הביתה בעצמו. הוא חוזר, בודק, קושר. – עכשיו אפשר לדרוך? – עברנו ל”את”… כן, – עונה אוקסנה. – תה? – שואלת אמא. – בפעם אחרת, יש לי משמרת. – אתה עוד תבוא? – שואלת אוקסנה. הוא מחייך. כעבור חודשיים עברה אוקסנה אליו. – הוא אפילו לא גרוש! מה אם אשתו תחזור? – אומרת אמא. – היא לא תחזור. שנה עברה, אוקסנה למדה להבין את אשתו – תמיד הוא נקרא לבית החולים, גם בחגים. הגיע ערב ראש השנה. אוקסנה כבר התרגשה – שמלה חדשה מוכנה, השולחן ערוך, מחכה לולרי. פתאום הוא מקבל טלפון – “הבת עצובה, מחכה לי, לא רוצה לישון.” – ולרי, נשארו שלוש שעות, – הקול שלה חנוק מדמעות. – אחזור מהר. אני רק מרדים אותה וחוזר. אבל הוא לא שב. היא מנסה לא להתקשר – אולי נוהג. שולחת הודעה – שקט. עוברת שעה, שתיים, חצות מתקרב, ולרי לא מגיע. מתוך בדידות נזכרת קשישה בדירה למטה. מביאה לה סלט, עוגה – שלא תהיה לבד. הקשישה מספרת את סיפור אהבת חייה – איך איבדה את אהובה כי לא סלחה, וכמה חרטה. – חבל שלא דיברתי, לא סליחה, – דמעות בעיניה. – אם את אוהבת אותו, תסלחי, אל תקנאי. תעשי מה שהלב שלך אומר. ולרי חזר רק בבוקר: – סליחה, לא יודע מה קרה. אולי משהו שם לי בתה… – למה אתה לא מתגרש ממנה? – רק את הבת אני אוהב. את סומכת עלי? – בוא נברח, – היא מבקשת. – אני אוהב אותך. אוקסנה נזכרת שוב במילים של השכנה: “אם את אוהבת, תלחמי. תעשי מה שהלב שלך אומר.” היא מכבה את האורות, שוכבת לידו. “אוהבת אותך. כל כך.” כשאוהבים – אפשר לסלוח על הכל… חוץ מדבר אחד: שמפסיקים לאהוב אותך.

אביגיל, את עסוקה? שאלה אמא, כשהציצה לחדר של בתה.
עוד דקה, אמא. אני רק שולחת מייל ואבוא לעזור, ענתה הבת מבלי להסיר עין מהמחשב.
חסר לי טחינה לסלט. לא חישבתי נכון, וגם שכחתי לקנות פטרוזיליה. אולי תקפצי לסופר, לפני שייסגר?
בסדר.
סליחה שאני מטרידה אותך. כבר סידרת את השיער, אני רצה כל היום עם החג הזה, נאנחה אמא.
אני כבר מסיימת, אביגיל סגרה את הלפטופ והסתובבה אל אמה. מה אמרת?
היא נעלה מגפיים, לבשה מעיל אבל לא חבשה כובע, כדי לא להרוס את התסרוקת. הסופר קרוב, היא לא תספיק לקפוא מהקור. בחוץ נשבה רוח קלה, טיפות גשם דקות – כמעט כמו אגדה חורפית של סוף השנה.
בסופר היו רק מעטים. נכנסו לשם אלה ששכחו משהו ברגע האחרון. פטרוזיליה נשארה רק בתוך חבילה אחת מעורבת, עם בצל ושמיר, כבר לא טרייה. אביגיל רצתה לשאול את אמא אם לקנות בכל זאת, אך נזכרה שהשאירה את הפלאפון בבית. לבסוף החליטה לקחת את החבילה, מצאה טחינה אחרונה על המדף הדל, שילמה בקופה ויצאה החוצה.
לא הספיקה להתרחק מהסופר, ומכונית פתאום פנתה במהירות וסנוורה אותה בפנסים. אביגיל נרתעה לאחור, העקב החליק על שפת מדרכה חלקה מכוסה גשם, רגלה התעקמה והיא מצאה את עצמה על הרצפה. השקית עפה הצידה.
היא ניסתה לקום, אך הכאב בקרסול פרץ כך שעיניה התמלאו דמעות. הרחוב היה שומם, הפלאפון לא אִתה. מה תעשה עכשיו? היא לא שמעה את דלת המכונית נטרקת מאחור.
הכל בסדר? התכופף אליה בחור צעיר. את מצליחה לעמוד? תני יד, הושיט לה יד.
נראה לי ששברת לי את הרגל עם הרכב שלך, הפכת את הרחוב לקרח! סיננה בכעס, מתעלמת מידו.
למה בכלל את הולכת על עקבים בלילה? ענה בקוצר רוח.
עזוב אותי, נחרה אביגיל ודמעה זלגה על לחיה.
מה, תשבי פה עד הבוקר? טוב, אני לא משאיר אותך פה. איפה את גרה?
שם, הצביעה אביגיל על הבניין הסמוך.
הבחור התרחק. כעבור רגע שמעה שוב את המנוע. הוא חנה לידה.
אני מרים אותך עכשיו. אל תעמדי על הרגל הכואבת. שלוש, שתיים, אחת, לא הספיקה למחות וכבר הרים אותה לתוך הרכב. היא קיפלה את הרגל.
את עומדת? שאל, פותח את דלת הנוסע. תחזיקי בי ושבי.
השקית שלי! קראה אביגיל כשטיפסה על המושב.
הוא חזר, אסף את השקית והניח אותה מאחור.
ליד הכניסה לבניין עזר לה לצאת מהרכב והרקיד אותה על זרועותיו. סגר את הדלת ברגל.
מול הדלת עמד ועצר.
המפתחות אצלך? מישהי בבית?
אמא שלי.
תצייני את הקוד ותקראי לה לפתוח.
לא היה מעלית, אז נשא אותה בזרועותיו עד קומה שלישית. היא אחזה בו, מרגישה איך הוא מתנשף מהמאמץ. באור החלש של חדר המדרגות ראתה טיפות זיעה על מצחו. “מגיע לך. פעם באה לא תדפוק פה פניות”, חשבה בסיפוק.
תוריד אותי, אני כבר אסתדר, ביקשה כשהגיעו לדלת.
הוא לא ענה, רק נשם בכבדות. פתאום הדלת נפתחה ואמא הופיעה.
אביגיל? מה קרה?
הבחור נדחף פנימה, והיא נאלצה לזוז הצידה. הניח את אביגיל על הרצפה ולקח אוויר עמוק.
תביאי כיסא, פנה לאמא ההמומה.
אמא הביאה כיסא מהמטבח ואביגיל התיישבה, מרימה את הרגל. הבחור כרע מולה.
מה קורה פה? שאלה אמא.
הוא התעלם ממנה. ביד אחת החזיק את רגלה, בשנייה שלף את הרוכסן של המגף. אביגיל נאנקה.
אל תיגע! זה כואב!
מה אתה עושה? היא סובלת! קראה גם אמא, נחרדת לראות איך הקרסול מתנפח ונהיה כהה דרך הגרב.
אני אקרא למד״א, אמרה אמא.
זה נקע בלבד. אני רופא. תביאי קרח, ומהר, פקד.
אמא התשושש להביא עוף קפוא מהפריזר.
שימי על הקרסול. הוא התרומם ולקח את ידית הדלת.
אתה עוזב? שאלה אביגיל בפחד.
אני יורד לאוטו. יש לי שם תחבושת אלסטית. אביא גם את השקית שלך, יצא.
השארת אצל גבר זר את השקית? אביגיל, מי זה? רכנה אמא אליה והצמידה קרח.
הכאב עשה את שלה, אביגיל התכווצה.
הוא הופיע פתאום, הכניס אותי לאוטו והביא הביתה. לא יודעת שום דבר עליו.
אולי הוא רמאי? עכשיו יברח עם השקית שלך! יש שם כסף, כרטיסים, מפתחות! אביגיל, לקרוא משטרה? לחשה אמא.
איזה משטרה, אמא? אם רצה לגנוב, לא היה מביא אותי הביתה.
לא יודעת, התלבטה אמא.
באותו רגע צלצל האינטרקום.
זה הוא. אמא, תפתחי, ביקשה אביגיל.
הבחור נכנס, הביט באביגיל ובאמא, הניח את השקית.
תבדקי שהכל שם, אמר, הוריד את המעיל וישב על ברך.
זה יכאב עכשיו, חייבים להחזיר למקום. תחזיקי חזק.
בחיוך עשה תנועה מהירה. אביגיל נאנקה, נושכת שפתיים.
משהו נשרף אצלך, אמר, מציץ לעבר אמא.
אמא רצה למטבח.
בבת אחת כאב חד פילח את כל גופה, ראשה הוצף.
זהו, עכשיו יהיה טוב יותר, אמר בשקט.
אמא הסתובבה, ראתה את הדמעות בפניה של אביגיל.
בתנור לא התחילה, והבחור קטע אותה.
תיקנתי את הנקע. כמה ימים יכאב, אל תעמיסי על הרגל. הניח אותה על הרצפה, לבש את המעיל.
תודה רבה. סליחה, חשבנו כל מיני דברים, אמרה אמא. אולי תישאר? עוד מעט חצות. לא תספיק להגיע הביתה, והכול מוכן מיהרה להציע.
הוא היסס.
טוב, אם זה לא מפריע לכן.
ממש לא. תעזור לי עם הבקבוק יין, חייכה אמא.
אמא! התרעמה אביגיל מבוישת.
מה קרה? אני אוציא את הבשר, ואתה תסייע לאביגיל לחדר, אמרה.
נשענת על זרועו, דילגה אביגיל לספה. כאב, אך הנוכחות שלו נסכה בה רוגע.
תודה, אמרה, מתיישבת.
אין על מה. אני אשם בפציעה שלך, ענה.
לא אשמתך. אני קפצתי הצידה. איך קוראים לך?
ירון. אפשר לדבר בלשון יחיד?
בכיף. אתה באמת רופא?
אני רופא כירורג. קפצתי לסופר פתח, והתיישב לידה.
אשתך מחכה כנראה
היא עזבה לפני חצי שנה. נמאס לה שאני כל הזמן בעבודה, גם בשבתות ובחגים. לקחה את הבת ועברה להורים שלה.
אני נראית נורא, נכון? חייכה בעצב.
להיפך.
כך חגגנו שלושתנו את ערב ראש השנה. אומרים שככה מתחילים ככה ממשיך כל השנה.
כשהלך ירון, הלכנו לישון. לא הצלחתי להירדם. הרגשתי עוד את היד שלו סביבי, חשבתי איך נשא אותי. המגע שלו ריגש אותי גם עכשיו. דבר כזה לא שוכחים.
בבוקר הצלחתי לדרוך קצת על הרגל. הקרסול התנפח יותר, התחבושת לחצה, אבל יכלתי ללכת.
שמחתי מאוד כשירון נכנס שוב. הוריד לי את התחבושת, בדק שוב, קשר מחדש.
הכול בסדר. את יכולה לדרוך?
עברנו ל”אתה” כבר אתמול, אמרתי. כן, אני יכולה.
תשתו משהו? שאלה אמא.
בפעם אחרת. יוצא למשמרת.
תבוא שוב? מיהרתי לשאול.
חייך ויצא.
שבועות אחדים אחר כך עברתי לגור איתו.
עדיין לא התגרש. ואם האישה תחזור? דאגה אמא כשארזתי מזוודה.
היא לא תחזור. יש לה מישהו, ככה הוא אמר.
לדעתי את ממהרת.
זו הייתה שנה מאושרת. קינאתי כשהלך לבת. הוא עוד נפגש עם אשתו. פעם ראיתי תמונה שלה יפה מאוד.
בזמן שחיינו יחד, הבנתי פתאום את אשתו. ירון היה כל הזמן בעבודה, משמרות לילה, שבתות. סביבו אחיות צעירות. איך אפשר שלא להתאהב בו. אבל כשהיה בבית, הייתי בעננים.
עברו חודשים. ירון לא התגרש, וזה העיק עלי. וגם אמא לחצה ללא הרף אמרה שכדאי לשים דברים על השולחן. אבל היססתי.
בערב החג עבדתי במטבח. העץ מנצנץ, שמלה יפה מחכה על המיטה. בדקתי את הבשר, שמעתי צלצול. ירון דיבר עם מישהו ליד החלון.
טוב, אני בא עכשיו, סגר.
שוב קוראים לך לבית חולים? שאלתי, כמעט בוכה.
לא. אשתי התקשרה. הבת לא נרדמת בלעדי. אסע רגע ואחזור.
ירון, עוד שלוש שעות עד חצות. הקול רעד.
אחזור מהר. אשכיב אותה לישון, אתן לה את המתנה, תיכף חוזר, אמר, נישק אותי ויצא.
ניסיתי לא להתרגש, אבל זה היה חזק ממני. התלבשתי, כיביתי את הנרות. מחוגי השען התקרבו למועד וירון לא שב. לא העזתי להתקשר אולי נוהג. שלחתי הודעה, לא ענה.
מאוד רציתי לא להרגיש קנאה, לא להילחץ, אך לא הצלחתי. חרש חשבתי על שולחן החג הריק. הבנתי כעת את אשתו ואולי אמא צדקה, ואשתו תחזור? מה אז? אני הרי באמת אוהבת אותו.
להיות לבד היה בלתי נסבל. ואז נזכרתי בגברת הקשישה שמתגוררת בקומת הקרקע, שתמיד ראיתי לבד. ירון סיפר שהיא לא הייתה נשואה, אין לה ילדים. גם אני עכשיו לבד. להישאר לבד בערב ראש השנה אסור. הכנתי שתי קופסאות, באחת סלט, בשנייה עוגה, וירדתי לקומה הראשונה.
הקשישה פתחה לבסוף את הדלת, התבלבלה לראות אותי.
הבאתי לך סלט ועוגה, הכנתי בעצמי. תסלחי, אפשר לשבת איתך?
כנסי, חייכה.
הייתה נמוכה, רזה ובודדה, אך דירתה מסודרת ונקייה. בלי שולחן חג, רק טלוויזיה קטנה עם ווליום נמוך.
הנה. הנחתי לה את הקופסאות.
תודה, תשבי, אני אשים מים לקומקום, הלכה למטבח.
את גרה עם ירון? שאלה אחר כך.
כן.
נראה אישרה אותי בשקט.
אשתו לא הסתכלה על אף אחד, גם לא דיברה. עבדה רק על עצמה. את לא כזאת. קראו לו שוב לבית חולים?
הלך לבת שלו.
הנהנה.
יחזור, אל תדאגי. הוא גבר טוב, ישר.
את לבד?
אני כל החיים לבד. הייתה לי אהבה. חברה גנבה לי אותו.
מה זאת אומרת?
למדתי סיעוד בעיר. אהובי, עודד, נשאר במושב. נסעתי לבקר אותו ערב ראש שנה, אבל האוטובוס התקלקל. אז הלכתי ברגל, היה רוח וסופה, נתקעתי בדרך. נאלצתי לחגוג את החג ממש על הכביש.
כשהגעתי, קפאתי מקור, חולים שבוע שלם. כשלבסוף קמתי, החברה באה ואמרה הוא איתי, אני בהיריון. לא סלחתי, התרחקתי. אחר כך שמעתי שהיא שיקרה, לא הייתה בהיריון בכלל. עודד שלי קפא מקור ונפטר באותו חורף. גבר טוב היה, נאנחה.
נשארתי לבד. אותו אהבתי. הייתי צריכה לדבר, לסלוח, אולי חיי היו נראים אחרת, ניגבה דמעה.
ראיתי אותך דרך החלון. ירון לא נראה מעולם מאושר כמו איתך. אם את אוהבת אותו תסלחי, אל תקנאי. הכי טוב תעברו למקום אחר. היא לא תעזוב אתכם. אל תעשי את הטעויות שלי, לכי עם הלב.
חזרתי לדירה, הכנסתי הכול למקרר. ירון חזר רק למחרת.
סליחה. לא יודע מה קרה. כנראה שמה לי משהו בתה. רק עכשיו התעוררתי עם כאב ראש נורא.
למה אתה לא מתגרש? אתה עוד אוהב אותה?
ממש לא. אילולא את מכירה אותה, לא היית שואלת. אני אוהב את הבת שלי. אני יודע שחיכית לי, אולי חשבת כל מיני דברים. לא היה בינינו כלום, את מאמינה לי?
ניגשתי אליו, נצמדתי והסתכלתי בעיניו.
בוא נברח. לכל מקום. יש בתי חולים בכל הארץ, אתה מנתח מעולה
אין לי כוח עכשיו לדבר, הראש פיצוץ. נדבר אחרי, בסדר? אני אוהב אותך.
הוא נרדם, ואני נשארתי לידו, נזכרת בדבריה של השכנה.
הבת עוד קטנה, היא תשכח מהר. הם נפרדו כבר חצי שנה. אשתו סתם ממררת. אולי היא רק רוצה שאוותר עליו. אין סיכוי. אני אלחם עליו. נקום, נדבר
כיביתי את האורות שעל העץ, נשכבתי לידו, חיבקתי אותו מכל הלב.
לאהוב זו מילה שחסרה משמעות. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. בדרכים רבות. אבל אוהבת אותך.
כשאוהבים, סולחים הכול… חוץ מדבר אחד: שמפסיקים לאהוב אותך.