היום קרה לי משהו בלתי צפוי שאף אבא לא מאחל לעצמו.
הייתי בדרך הביתה מתל השומר, הראש כבר כאב מכל הדאגות, רק רציתי להגיע הביתה, להתקלח, להניח את הראש. עצרתי ברמזור על שדרות רוטשילד, וכמו תמיד, הסתכלתי בחלון, רואה את האנשים, את החיים שממשיכים. פתאום הבחנתי באישה בין המכוניות, לבושה בבגדים מטונפים ובידיים מזיעות היא חיבקה תינוק.
בהתחלה רציתי להוריד את העיניים, כמו כולם, לא לשים לב. אבל הלב שלי נעצר התבוננתי היטב, וזיהיתי את הבת שלי, נועה. לא היה לי ספק. הפנים הכחושות, השיער הדבוק, העיניים המבויישות. נועה, הילדה שלי.
הורדתי מיד את החלון.
“נועה…?”
היא נבהלה, הרימה אליי עיניים מלאות פחד, ניסתה להסתיר את פניה.
“אבא… בבקשה, תיסע. אל תסתבך בגללנו.”
אבל אני כבר יצאתי מהרכב.
“נועה, תיכנסי לאוטו מיד.”
הצפירות מסביב בכלל לא עניינו אותי. כל מה שהיה לי מול העיניים זה את הבת שלי והנכד שלי, רותם, צורח מרעב.
נסענו. מימיני, נועה מחבקת אליו את רותם, כמה דמעות כבר על הלחי. לא התאפקתי ושאלתי קול רועד:
“נועה, איפה הדירה? איפה מאזדה 3 שהעברתי על שימך? איפה הכסף שאת מקבלת כל חודש? מה את עושה ברחוב? מה עם אורי, בעלך?”
שקט. ואז פתאום, בכי חרישי.
“אבא… אורי ואמא שלו לקחו הכל. הדירה, הרכב, אפילו הכסף בבנק. נשארנו ברחוב, ומי שיעז להפריע להם איימו שייקחו לי את רותם.”
עצרתי מיד בצד הדרך. פניתי אליה, לא בכעס אלא בדאגה טהורה. רק החזקתי לה את היד, קרה ורועדת ילדה קטנה וחסרת אונים, הבת שלי.
“אל תבכי נועה. אני יודע מה לעשות.”
עם הדמעות שלה, עלתה בי ההחלטה. אסור לתת לדבר כזה להימשך.
במקום לנסוע הביתה נסעתי איתה ישר לתחנת המשטרה.
בהתחלה נועה פחדה.
“אבא, אל תתערב… הם אמרו שאין סיכוי, שאף אחד לא יאמין לי, שהחוק לא לטובתי…”
שמעתי אותה מקשקשת, אבל אני הכרתי את החוקים והבית על שמי.
הרמתי את הראש ועניתי בשקט:
“גם אני יודע מה אומר החוק, נועה. ואת תחזרי הביתה עכשיו.”
הלכנו יחד, עם שוטרים, ישר לדירה שבשדרות דיזנגוף, הדירה שרשמתי על שמה כשנישאה. הדלת נפתחה, ואורי עמד שם, חיוור כמו סיד. אמא שלו התחילה לצעוק, לצווח, שזה “בית שלהם”, “הכול חוקי”, “הבת שלך עשתה טעות”. לא הגבתי, רק הוצאתי את החוזים, מסמכים, העברת בעלות.
“כל מה שבבית וגם הרכב על שמי או על שמה של הבת שלי. כל שקל שהעברתי נגנב. אתם גרשתם אותם לרחוב, איימתם לקחת לה את הילד”.
היה שקט.
השוטרים שאלו שאלות, קראו מסמכים, ואז בתוך עשר דקות אזיקים על הידיים של אורי. חמותי לשעבר צורחת, נאחזת בקירות, אבל אחרי רגע השוטרים מוציאים אותה החוצה.
החזירו לנועה את הדירה, את הרכב, את הכסף בירוקרטיה מהירה כמו שרק בתל אביב יודעים לעשות לפעמים. הסתובבתי אליה, החזקתי לה את הכתפיים. והיא מחייכת, לראשונה מאז החתונה.
אבל לא עצרתי כאן. דיברתי עם מכרים, עורכי דין, התעקשתי לא לתת לסיפור “ליפול בין הכיסאות”. שכולם ידעו אין מקום בארץ שבה אפשר לגרש אישה ותינוק מהבית ולצאת בזול. אדאג שיקבלו את הדין שלהם במלוא החומרה.
היום, שילמתי בלב כואב אבל עם גאווה. אני כאן בשביל הבת שלי, ואף אחד לא יעמוד מולי.
