בעלי הביא חבר לגור אצלנו לשבוע, ואני בשקט ארזתי מזוודה ונסעתי לבית הבראה
תיכנס, תהיה כמו בבית, אל תתבייש! נשמע מהכניסה קולו העליז של עמרי, ובבת אחת נשמע צליל חפץ כבד מונח על הרצפה. נעמה תכף תסדר שולחן, הגענו בדיוק בזמן.
נעמה נעצרה עם המצקת ביד. היא לא ציפתה לאף אחד. הערב תוכנן להיות ערב שקט של שניהם, סוף השבוע אחרי שבוע מתיש במשרד לראיית חשבון. האורחת היחידה שהייתה רוצה לראות היא מנוחתה שלה. היא הניחה לאטה את המצקת, ניגבה ידיים במגבת, ויצאה למסדרון.
מול עיניה נגלה מראה שלא הניח לה אשליות. עמרי, בעלה, קורן, עוזר להוריד מעיל מגבר כבד גוף שפרצופו תפוח, אפו אדום. ליד הדלת התרפקה מזוודה ספורט ענקית שכמעט מתפוצצת.
נעמיקה! עמרי הבחין בה וחייך חיוך ענק הבאתי לך הפתעה. זוכרת את אודי? למדנו יחד, שנה ב. זה שניגן בגיטרה הכי טוב מכולם!
נעמה זכרה את אודי במעומעם. טיפוס רעשני מהספסל האחורי שתמיד היה גונב סיגריות וסיכומים. עכשיו הוא התפשט לרחב, קיבל כרס ובקרחת, ועיניו תרו את הדירה בחקרנות.
שלום, בעלת הבית מלמל אודי, הוריד נעלי הספורט והשליך אותן הצידה. אחלה דירה יש לכם. מרווחת.
ערב טוב ענתה נעמה בקור רוח, נעצה מבט בעמרי. עמרי כבר הרגיש את השאלה הבוערת שלא נאמרה בקול.
הוא מיהר לקרב אותה אליו ולחש בלחישה, שאודי כבר הסתלק לו לשטוף ידיים:
נעם, זה סיפור ארוך… אודי נקלע לצרה. אשתו העיפה אותו החוצה, את קולטת? הדירה שלה, יחד עם החמות. הוא אפילו לא רשום. אין לו איפה להיות, כמעט בלי שקל. הוא ישן אצלנו שבוע, עד שימצא דירה או יעשה שלום עם אשתו. לא הצלחתי לזרוק חבר לרחוב, את מכירה אותי…
נעמה הכירה אותו טוב מדי. עמרי היה טוב לב, עד חוסר בעמוד שדרה. הוא לא ידע לסרב, במיוחד אם מישהו נוגע לו בלבאו ומזכיר ימים טובים.
שבוע? לחשה. עמרי, יש לנו שלושה חדרים. איפה הוא ישן, בסלון? ואנחנו נשתה תה במטבח כל ערב?
באמת, מה הסיפור? נפנף בידה. נו, זה שבוע. נעזור לבנאדם. באמת שלא תרגישי אותו.
הלא תרגישי הזה יצא מהאמבטיה עם מגבת (שלה, החדשה!) עליו.
מתי אוכלים כאן? חייך אודי, צוהל למטבח. מהבוקר אני על בטן ריקה. עד שאספתי דברים, עד שבאתי… רק עצבים.
הארוחה נראתה כמו מופע יחיד של אודי. הוא טחן את השולחן כאילו הוא מתכונן לצום יום כיפור. המרק נעלם, שניצלים נלעסו אחד אחרי השני. וכל הזמן: המרק בסדר, קצת חסר שום. אשתי לשעבר הייתה מביאה מרק עם כפית עומדת. פה דיאטטי, נכון?
נעמה שתקה. עמרי חייך באופן מתנצל והגיש תוספות.
תאכל, אודי. נעמה אלופת העולם בבישולים.
לא מתווכח הרים אודי רגל על רגל, מזג לעצמו ערק. בשביל אחת תל־אביבית זה סביר. אנחנו, הפשוטים, רגילים לאוכל יותר כבד. דרך אגב, עמרי, יש בירה? לא מתחבר לי ערק עם השניצל.
הערב, בסלון, הטלוויזיה רועמת, זכוכיות הארון רוטטות. אודי שוכב פרקדן על הספה, מגיב לכל אגרוף במסך, עמרי מצטרף אליו ורץ למטבח עם כל בקשה. לנעמה לא נשאר מקום. חדר השינה הפך למקלט אפילו דלת סגורה לא חסמה לגמרי את קולות השאגות והיריות מהסרט.
בבוקר, הסיוט נמשך. נעמה מצאה כיור מלא כלים מטונפים, מטבח מפורר בפירורים, קטשופ ובקבוק ריק. על הספה, אודי בנחירות שמביאות רעד לקירות. הבית עמד בענן ריח עז.
עמרי, מנומנם ועייף, יצא מהשירותים:
נעם, סליחה. לא הספקנו לנקות אתמול… אני אטפל בזה בערב.
ובבוקר? עם מה תאכלו? הצביעה לשעון. אין אפילו צלחת נקייה.
אני אזרוק שטיפה־שטיפה…
נעמה, בלי מילה, שתתה קפה, התעלמה מהסלון ויצאה מהבית. כל היום לא רצתה לחזור. לדירה, שהפכה בהדרגה לכלא רוחני.
בערב רק התגבר התחושה. הכלים דלוחים, יתר הבית פולט ריח טיגון חונק. אודי יושב במטבח בגופייה, מעשן דרך החלון הפתוח, בניגוד מוחלט למה שנעמה חזרה ואמרה לעמרי.
אשת הבית שבה! בירך הגבר, שולח ענן עשן לתקרה. אנחנו עם עמרי טיגנו תפוחי אדמה בשומן אווז! אבל לא היה לכם שומן, קפצתי למכולת. הכסף? עמרי נתן, סגרו לי את האשראי.
המטבח עטור שפריצי שמן, קליפות תפוחי אדמה זרוקות. נעמה משכה בכתפיים:
אני לא רעבה. עמרי, בוא רגע.
לקחה אותו לחדר, דלת סגורה.
עמרי, מה קורה פה? למה הוא מעשן? למה הלכלוך? אמרת שלא ארגיש אותו בבית…
נעם, אל תצבני, ניסה לחבקה, היא התרחקה. בן אדם בלחץ… זה יעבור… נגמור את השבוע, הוא ימצא משהו. הוא מחפש דירות.
ככה? היא הרימה גבה. מחפש דירות עם בירה וטלוויזיה?
הוא דיבר עם מישהו! באמת! נעם, אל תהיי כבדה… חברים, לא?
שלושת הימים הבאים היו מדור גיהינום. אודי, בחופשה כפויה, נוכח בבית כל הזמן, זולל הכל, מסתובב בתחתונים, משתלט על המקלחת לשעה, מותיר אחריו מים ולכלוך.
ביום שישי, הקש האחרון.
נעמה חוזרת מוקדם, חולמת על מקלחת חמה ושינה. פותחת את הדלת ושומעת מוזיקה וחיוכים. לא רק נעליים של עמרי ואודי, אלא גם עקבים נשיים ומגפי גבר נוספים.
היא נכנסת לסלון. הבית מלא עשן סיגריות. סביב השולחן יושבים אודי, איזה בחור לא מוכר ונערה מוחצנת במיוחד. עמרי מתכווץ בפינה, אדום. על השולחן עשרות בקבוקים וחטיפים, הכל מונח על שולחן הזכוכית שלה, בלי תחתיות.
אה, אשתך כאן! צרח אודי. עמרי, תביא סיבוב! נעמה, תכירי הראל ושירלי, חוגגים קצת. שישי!
נעמה הביט בכוס רטובה משאירה עיגול על השולחן, באפר שהתעמקט על כלי הקריסטל שלה, בבעלה שמביט לצדדים.
היא לא צעקה. לא שברה צלחת. בתוכה הדליקו כפתור והכל התחלף מהתפרצות לקרח צלול.
ערב טוב לכולם, אמרה בשקט. אני לא מפריעה לכם.
היא הלכה לחדר, נעלה את הדלת. רעש המסיבה נחלש, כנראה עמרי ניסה להרגיע, אבל אחר כך המוזיקה המשיכה, רק חלש יותר.
נעמה הוציאה מהארון מזוודה. עניינית ומדויקת. חלוק, כפכפים, בגד ים, שמלות, מכנסיים, איפור, ספרים. היא הודתה לאל שיש לה שבועיים חופשה לא מנוצלים, ומופרד מהם חיסכון אישי שעמרי לא מכיר.
היא נכנסה לאתר של “ציפורי המדבר”, בית הבראה בערבה שתמיד חלמה עליו יחידת יוקרה עם נוף, שלוש ארוחות ביום, ספא, עיסויים. שלמה. קיבלה אישור. מחר בבוקר.
ארזה, שתקה, ישנה עם אטמי אוזניים. קולות המסיבה הפכו לרחוקים.
בבוקר שקט מת. האורחים כנראה הסתלקו, עמרי ואודי ישנו כמו מתים. נעמה קמה, התקלחה, התלבשה, לקחה מזוודה ויצאה. על השולחן, בין שיירי המסיבה, השאירה פתק: “נסעתי לבית הבראה. חוזרת בעוד שבוע. אין אוכל במקרר. תשלם חשמל לבד.”
המונית המתינה. ברגע שנסעה, הרגישה כמו רוח קלה בחזה.
יומיים ראשונים בבית הבראה עברו בענן של אושר. נעמה טיילה בין שבילי הנוף, שתתה שייק בריאות, שחתה בבריכה, קראה. הטלפון על שקט, בודקת פעם ביום.
בלילה הראשון התחילו השיחות. קודם סתם “נעמה, איפה את?” “זה לא מצחיק”. “התעוררנו, את לא כאן”. “אין פה מה לאכול, לפחות היית עושה קוסקוס!”.
נעמה חייכה לעצמה. יצאה לעטיפת שוקולד בספא.
ביום השלישי הטון משתנה.
“איפה נמצאות הגרביים הנקיים?”
“איך מכניסים למכונת כביסה? היא מהבהבת!”
“אודי שואל איפה מגבות נוספות.”
“נגמר אבקה ונייר טואלט.”
ענתה על אחד: “הוראות מכונה באינטרנט. אבקה ונייר בסופר. יש לכם כסף הרי ערק היה.”
ביום הרביעי ענו. היא בדיוק שתתה תה במרפסת.
נעמה! קולו של עמרי נשמע היסטרי מתי תחזרי? זה בלתי נסבל!
מה קרה, עמרי? שאלה רגועה אני בנופש. בטיפולים.
פה… בלגן! אודי… עבר כל גבול! אתמול הביא עוד חברים לראות משחק, צעקו עד שתיים, שושנה מהשכנים הזמינה משטרה! קיבלתי קנס!
אמרת שצריך לעזור. הנה, אתה עוזר… תתמודד, יקירי.
נעמה, אין פה מה לאכול! מגיע מהעבודה, ערמות כלים, עשן, ואודי רוצה ארוחת ערב! אומר שאני בעל בית גרוע!
ומה אני כאן? השתעשעה נעמה לדעת החבר שלך, אני פיינשמקרית, לא יודעת לבשל. שיעשה ‘צלי’ לבד.
אני לא יכול להוציא אותו, לא נעים… הוא חבר…
זה הבחירה שלך, עמרי. חבר שלך, הבית שלך, הכללים שלך (או שאין). אני חוזרת ראשון בערב. אם הבית לא בדיוק איך שהשארתי, ואם אודי כאן אני הולכת לאמא. מגישה גירושין. לא איום מציאות.
היא ניתקה. הלכה לעיסוי. הפעם לא פחדה. הבינה שסבלנות לא תמיד מידה טובה.
שאר הימים עברו במהירות. בריאות, שלווה. נעמה התחדשה, עיניה זהרו.
ביום ראשון חזרה. המונית נעצרת. פחד קל, לא חרדה. היא מוכנה לכל.
פתחה את הדלת.
ריח אקונומיקה, לימון… ועוף בתנור. ריח טוב.
המסדרון נקי. אין מזוודה, אין מעילים. הנעליים על המדף.
עמרי הציץ מהמטבח. עייף, אבל מסודר, חולצה נקייה.
שלום… אמר בשקט.
נעמה סרקה את הבית ניקיון מופתי. הספה מסודרת, השולחן מבריק. דלתות פתוחות, אוויר צח.
במטבח הכלים נוצצים, התנור פעיל.
איפה אודי? שאלה תוך שהיא תולה את המעיל.
עמרי נשען בייאוש:
הוצאתי אותו. ביום חמישי. אחרי שיחתך.
באמת? בלי לא נעים?
נמאס לי. דרש שאקנה לו בירה כי המשחק עוד רגע, אחרי יום עבודה קשה כשאני מנקה אחריו… נשברתי. אמרתי לו תאסוף את הדברים ותצא.
והוא?
התפרץ. אמר שאני נשלט על ידי אשתי, שלא נותנים לבנות עליונות. שבגדתי בחבר. רצה כסף על נזק נפשי. נתתי לו אלף ש”ח רק שיילך. יומיים ניקיתי. לשושנה הבאתי מתנה ובקשתי סליחה.
עמרי תפס את ידיה. ידיו מחוספסות ממטלית.
סלחי לי. הייתי עיוור. לא ראיתי… התרגלתי שהכל מסתדר, האוכל מופיע לבד… פה הבנתי זה לא מובן מאליו.
אני לא סובלת, עמרי. אני דואגת לנו. אבל לא לעלוקות.
מבטיח אין יותר אורחים לישון, לעולם. את אודי חסמתי. ממשיך לשלוח לי הודעות מרושעות.
נעמה חייכה. שב, השף שלנו העוף ישרף.
הם אכלו בשקט שקט מהסוג הנעים. עמרי כיבד אותה, דאג להחתים הכי טובה, מזג תה.
איך היה בבית הבראה? נהנית? גמגם.
מאוד. החלטתי לנסוע כל חצי שנה. אני מציעה שגם תלמד לבשל מי יודע, אולי אסע שוב…
אלמד, קבע עמרי בביטחון.
למחרת נעמה שמעה מחברה משותפת: אודי חזר לחמות, עשה בלגן. אשתו פנתה לבית המשפט להוציא אותו מהדירה ולחלק חובות התברר שהחבר המצליח שקוע בהלוואות. פיטרו אותו כבר מזמן, וכל הסיפור של בעיטה פתאומית היה תירוץ לחפש דירה חינם ואוזן קשבת.
עמרי הנהן, חיבק את נעמה. הלקח נקלט. הגבולות בבית הפכו קדושים, ואין יותר מי שדורך עליהם. נעמה גילתה שלפעמים, כדי שישמעו אותך, די פשוט לשתוק ולעזוב ולתת לבן הזוג להיתקל לבד בתוצאות.
האירוע הזה שינה את חייהם. עמרי לא הפך בין־לילה לגבר־על, אבל הפסיק לראות בנעמה עובדת קבועה. הכי חשוב למד להגיד “לא”. חודש אחר כך, בן דוד רחוק ביקש לישון לילה, עמרי הפנה אותו באדיבות להוסטל הקרוב.
נעמה, מערבבת מרק במטבח, חייכה לעצמה. בית הבראה זה נהדר. אבל הבית הכי טוב הוא המקום שבו יודעים להעריך אותך.
תודה שקראתם עד הסוף! אשמח ללייק ולעקוב אחרי, כדי לא לפספס סיפורים אמיתיים נוספים.
