הלכתי למסעדה כדי לפגוש בפעם הראשונה את ההורים של החתן המיועד שלי אבל מה שהם עשו שכנע אותי לבטל את החתונה
חשבתי שמפגש עם ההורים של ארוסי יהיה עוד צעד קטן לכיוון העתיד שלנו, אבל משתה אחד קטסטרופלי במסעדה חשף בפניי את האמת על עולמו של איתן. בסוף הערב כבר לא נשארה לי ברירה החתונה בוטלה.
לא באמת דמיינתי את עצמי הופכת לאותה אחת שמבטלת את החתונה ממש לפני כן. אבל כמו שאמא שלי אומרת, “החיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן.”
תמיד הייתי מאלה שמתייעצות עם חברות ועם אמא לפני שמקבלות החלטות גדולות, אבל הפעם פשוט ידעתי: אין מנוס.
הקטרזיס הגדול התחיל בדייט המסויט ההוא.
רגע לפני שאני צוללת לדרמה, תכירו את ארוסי איתן: הכרנו בעבודה, כשהתחיל אצלנו כמנהל פרויקטים צעיר במחלקת הנהלת חשבונות. לא ברור לי בדיוק למה, אבל משהו בו קפץ לי לעיניים מיד חיוך מלא ביטחון, עיניים טובות, מראה מוקפד, שיער מעוצב נכון ופשוט וייב טוב.
למען האמת, איתן לגמרי נכנס לתוך ההגדרה של “גבר לעניין”. מהר מאוד נהיה כוכב המשרד ומצא את דרכו לקפה של עשר איתי.
אחרי שבעה שבועות כבר יצאנו, ואני מודה היה לי ברור שמצאתי הכל בו: אמביציה, אחריות, לב ענק, וגם, אם להיות כנה פתרון לכל בעיה שלי, כמו שאני (המגושמת הנצחית הזאת) צריכה.
הקשר שלנו התקדם מהר. מהר מדי, כשאני חושבת על זה היום. אחרי חצי שנה איתן כבר כרע ברך, ואני הייתי כל כך בשכרון חושים, שאמרתי “כן” לפני שהנחתי לב להתאושש.
הכל באמת היה מושלם חוץ מדבר אחד קטן: מעולם לא הכרתי את ההורים שלו. הם גרים בצפון, ותמיד הייתה לו איזו סיבה למה אי אפשר להגיע, או שאמא עסוקה או שאבא בחו”ל, ואתם יודעים הקלאסיקה. אבל כששמעו שהתארסנו, לא הייתה לו ברירה והם דרשו להכיר אותי.
“תאהבו אותך,” הרגיע איתן וחייך אליי. “הזמנתי לנו מקום במסעדה החדשה ההיא ברוטשילד ליום שישי בערב.”
את שאר השבוע העברתי בפאניקה מוחלטת: מה אלבש? מה אם לא יתחברו אליי? מה אם יגידו לו לעזוב אותי?
אני לא מגזימה מדדתי חצי ארון לפני שנפלתי על שמלה שחורה פשוטה. מספיק קלאסית בשביל להרשים לא פלצנית מידי.
בערב שישי חזרתי מוקדם הביתה מהמשרד, השקעתי קצת במראה (אבל בלי להתפרע עם האיפור), נעלי עקב שחורות, תיק קטן, והשיער חופשי. שמרתי על זה פשוט כמו שעובדים מסביב לאירועים כאלה.
איתן אסף אותי אחר הצוהריים:
“וואו, רותם, את פשוט מהממת!” אמר ונתן לי את החיוך הזה, שלשמו אני כאן. “מוכנה?”
חייכתי, מנסה להסתיר כמה אני בלחץ. “מקווה שהם יאהבו אותי”.
“ברור שהם יאהבו! אמא תמות עלייך את כל מה שהורה חולם בשבילו. רק אל תשכחי לנשום.”
בשלב הזה קצת נרגעתי, אבל לא הייתי מוכנה לטרפת שחיכתה לנו.
נכנסנו למסעדה נברשות גביש, מלצרים בלבוש מוקפד, וגם למים הגישו בכוסות שנראו כאילו נולדו באמנות מודרנית. כבר חשדתי שאין מצב שאני משלמת על כל זה בשקלים…
ההורים שלו, יפה ושמוליק, חיכו ליד החלון. יפה קמה בבהלה כשהתקרבנו, כל כולה פן מוקפד וריח בושם יקר. שמוליק, אביו של איתן, לא טרח אפילו לקום.
“אוי, בובי!”, יפה קראה כשאיתן הגיע, מתעלמת מנוכחותי לחלוטין. היא חיבקה אותו, ואז שלפה ניתוח של שליש גוף: “אתה נראה עייף, רזית? אתה אוכל בכלל?”
עמדתי לידה וחשתי כמו עציץ. רק אחרי כמה דקות איתן נזכר להציג אותי.
“אמא, אבא זו רותם, הארוסה שלי”.
יפה סקרה אותי במבט חודר שלא נגמר וכיווצה שפתיים לחיוך מאולץ: “אה, שלום יקירה!”
שמוליק רק מלמל “שלום” ופקד על הסלט.
ניסיתי לצאת מהמבוכה והתחלתי ברוסית קלילה: “איזה כיף סוף סוף להכיר, איתן סיפר עליכם כל כך הרבה.”
לפני שהספקתי לסיים משפט, נחת פתאום תפריט על השולחן. ראיתי את יפה כבר מתכופפת לכיוון איתן, לוחשת לו חזק מספיק בשביל שכל המסעדה תשמע:
“מותק, את רוצה שאמא תזמין לך? אני יודעת שאת תמיד מתקשה לבחור…”
סתם. בחיי שהתבלבלתי. איתן כבר בן שלושים, והיא מזמינה לו כאילו אנחנו בגנון.
להפתעתי איתן ענה בשיא האדישות: “ברור, אמא. את יודעת מה אני אוהב.”
חיפשתי איתו קשר עין. הוא היה שקוע בכוס המים שלו כמו ילד שמתחמק משיעורים.
התחילה להזמין את המנות הכי יקרות בתפריט דג ים, צלעות, בקבוק יין שעולה כמו שני לילות בצימר בגליל.
כשהגיע תורי, ביקשתי פסטה פשוטה. התיאבון ברח ישר משם.
תוך כדי שאנחנו מחכים לאוכל, פתאום שמוליק פונה אליי ישירות:
“רותם, מה בעצם את רוצה מהבן שלנו?”
כמעט נחנקתי מהמים. “סליחה?”
“את הולכת להתחתן איתו, נכון? את יודעת שצריך לגלגל לו את הבגדים, ויש לו כרית מיוחדת, והוא לא ישן בלעדיה. מי יכין לו אוכל בזמן?”
ציפיתי שאיתן יפסיק את האבסורד אבל הוא ישב שם ושתק.
“אין לנו בדיוק הסכם כזה”, גמגמתי.
“מאמי, תלמדי מהר”, מתערבת יפה. “הבן שלנו מאוד עדין חייב לאכול בשש בדיוק, ולא סובל ירקות. אל תנסי אפילו.”
הרגשתי שאני נעלמת לתוך מסך שחור. מה זה, למה איתן לא פוצה פה? למה הוא נותן להם להתנהג אליו כמו לתינוק?
למזלי הגיע האוכל ברגע המושלם. ראיתי את יפה חותכת לאיתן את הסטייק ומגישה לו לפה, בעוד אבא שלו מזכיר לו לנגב את הפה. זה היה השלב בו התחלתי לפנטז על בריחה אחורה בזמן.
כשסיימנו, נשמתי לרווחה אולי הגיהנום נגמר. אבל אז הגיע המלצר עם החשבון.
עוד לפני שמישהו נגע בו, יפה תפסה אותו: “טוב, לדעתי הכי הוגן שנחלק חצי חצי, נכון, רותם? הרי עכשיו אנחנו משפחה!”
שתיים ועשרים על הפסטה, שלוש מאות על הארוחה שלהם והיא רוצה שנחלק?
הסתכלתי על איתן, מקווה שיגיד משהו, שיפסיק את המופרעות. אבל הוא ישב שם בשקט, בולע את ההשפלה.
ואז הבנתי פתאום הכל: לא רק עלות הארוחה כאן בבעיה, אלא מה שמחכה לי אם אתחתן איתו אני מתחתנת גם עם ההורים.
נשמתי עמוק וקמתי: “בעצם, אני אשלם על המנה שלי בלבד.”
הנחתי שטר של 50 ש”ח (עם טיפ מכובד), קמתי והודעתי: “כבר לא משפחה.”
הורדתי את טבעת האירוסין והשארתי אותה על השולחן.
“סליחה, איתן”, אמרתי, “אבל זו לא הדרך. אני צריכה בן זוג ולא עוד בן לנהל בשבילו את החיים.”
יצאתי מהמסעדה לאוויר הלילי והצלול של תל אביב, ושוב הרגשתי שאוויר חוזר לי לריאות. כן, כאב. וכן, היה קצת מביך בעבודה בשבוע שאחר כך, אבל ידעתי בלב שלם שעשיתי את הדבר הנכון.
למחרת הלכתי להחזיר את שמלת הכלה.
המוכרת שאלה בעדינות אם הכל בסדר. חייכתי אליה, קלילה לראשונה מזה חודשים: “האמת? לגמרי.”
הבנתי לפעמים האומץ הכי גדול הוא לברוח ממה שלא מתאים לך. זה כואב עכשיו אבל בעתיד זה מה שמציל אותך.
מסכימות?
