חשבתי שהמפגש עם ההורים של ארוסי יהיה רק עוד שלב בדרך לעתיד המשותף שלנו, אבל ארוחת ערב אחת הרסה את האשליות שקשורות בעולמו של רועי. בסיום אותו ערב, לא נותרה לי ברירה אלא לבטל את החתונה.
מעולם לא חשבתי שאהיה מהאנשים שמבטלים חתונה. אבל לחיים יש דרכים משונות להפתיע אותנו, נכון?
אני מהנשים שנוהגות להתייעץ עם המשפחה והחברות לפני קבלת החלטות קריטיות, אבל הפעם פשוט הרגשתי מבפנים שזאת ההחלטה הנכונה.
ידעתי שעלי לבטל את החתונה, כי מה שקרה באותו ערב במסעדה לא היה דבר שיכולתי לקבל.
לפני שאספר על אותו ערב, אני רוצה לספר קצת על רועי. הכרתי אותו בעבודה, כשנכנס כמנהל מחלקה צעיר במחלקת החשבונות. לא ידעתי להסביר למה, אבל משהו בו קסם לי מהרגע הראשון.
רועי היה חלומה של כל אישה: גבוה, שיער מטופח, חיוך כובש, וחוש הומור נהדר. כולם במשרד אהבו אותו, ותוך זמן קצר התחלנו לדבר בהפסקות קפה.
אחרי בערך שבעה שבועות התחלנו לצאת, ועד מהרה הבנתי שהוא בדיוק מה שחיפשתי בטוח בעצמו, רגיש, אחראי, ותמיד מוצא פתרונות. בדיוק מה שאישה קצת מסורבלת כמוני צריכה.
הקשר שלנו התקדם מהר מדי, כשאני חושבת על זה היום. רועי הציע לי נישואין חצי שנה מהפגישה הראשונה שלנו, ואני, מוקסמת מהאהבה, הסכמתי מיד.
הכול היה מושלם, פרט לדבר אחד עוד לא פגשתי את ההורים שלו. הם גרו בחיפה ואילו אנחנו בתל אביב, ותמיד היו לו תירוצים למה זה לא מתאים שנבוא. אבל אחרי ששמעו על האירוסין, התעקשו להכיר אותי.
“הם יאהבו אותך,” הבטיח לי רועי ולחץ את ידי. “הזמנתי לנו מקום במסעדת שף חדשה ביפו לשישי בערב.”
לקח לי ימים להירגע מה ללבוש? מה אם לא יאהבו אותי? מה אם יקנו לוותר עליי? החלפתי אינספור שמלות עד שבחרתי שמלת ערב שחורה קלאסית.
בשישי הגעתי מוקדם הביתה והתארגנתי. איפור טבעי, נעלי עקב שחורות ותיק קטן, שיער פזור, פשוט ואלגנטי. רועי הגיע לאסוף אותי.
“את נראית מהמם, מאיה!” אמר, וקרץ. “הכל יסתדר.”
הנהנתי, מנסה להרגיע את עצמי. “אני מקווה שיאהבו אותי…”
“וודאי שהם יאהבו,” ליטף לי את היד, “יש לך את כל מה שהורה היה רוצה לבן שלו.”
המסעדה הייתה מהממת. נברשות קריסטל מהתקרה, מוזיקה שקטה ברקע, אפילו כוסות המים הבריקו.
ההורים שלו כבר חיכו ליד השולחן. אמא שלו, דליה – אישה קטנה ומוקפדת, קמה ברגע שראינו אותה. אביו, אלי – גבר נוקשה למראה, נשאר יושב.
“או, רועי!” דליה קראה לעברו, מתעלמת לגמרי ממני. חיבקה אותו ארוכות, ואז בחנה אותו בקפידה. “רזית? אתה אוכל מספיק?”
עמדתי שם נבוכה, עד שרועי נזכר בי.
“אמא, אבא, זו מאיה, הארוסה שלי.”
דליה סקרה אותי במבט חטוף. “אה, שלום מותק,” אמרה במבט לא מחמיא במיוחד. אלי רק נהם בשקט.
ניסיתי ליזום שיחה, “נעים להכיר אתכם סוף סוף, רועי דיבר עליכם המון.”
אבל לפני שהספקתי לסיים, הגיע המלצר עם התפריטים. הבחנתי שדליה מתקרבת לרועי ולוחשת, “רועי, אתה רוצה שאמא תזמין בשבילך? תמיד קשה לך להחליט…”
רועי בן שלושים, אבל דליה מתייחסת אליו כאילו הוא ילד בן שמונה והוא? רק הנהן בהסכמה. “תזמיני לי, אמא, את יודעת מה אני אוהב.”
היא מיד הזמינה עבור שניהם את המנות היקרות ביותר פילה בקר, לובסטר ובקבוק יין ב-700 ש”ח.
אני, נבוכה מכל המעמד, הזמנתי פסטה פשוטה ב-70 ש”ח וחיכיתי בשקט.
בזמן שהמתנו, סוף סוף פנה אליי האב, אלי.
“נו, מאיה,” אמר בקול רציני, “מה התוכניות שלך לבן שלנו? את באמת יודעת לטפל בו? הוא צריך כביסה מסודרת ולא מצליח לישון בלי הכרית המיוחדת שלו.”
הסתכלתי על רועי בציפייה שיתערב אבל הוא שתק.
“לא חשבנו עדיין על כל הפרטים,” גמגמתי.
דליה עצרה אותי, “את חייבת לדעת שהוא צריך ארוחת ערב בדיוק בשעה שש, והוא לא שם ירק בפה, חלילה.”
התחלתי להבין למה רועי תמיד דחה מפגשים אצלם.
כשסוף סוף הגיע האוכל, דליה חתכה את הסטייק לרועי, ואלי מזכיר לו להשתמש במפית. חשבתי שאני הוזה.
האוכל עמד מולי, תיאבון לא היה.
בסיום הארוחה, חשבתי ששרדתי אבל דווקא אז הגיע השיא.
המלצר הניח את החשבון. דליה חטפה אותו ואמרה בחיוך, “נכון, מאיה, שנהיה הוגנות לחלוק חצי-חצי? הרי אנחנו משפחה.”
הם אכלו ובילו בכסף רב, ואני בפסטה שלי. הם ציפו שאשלם חצי? זה לא יקרה.
שלחתי מבט נואש לרועי. קיוויתי שיגן עליי, שיסביר לה שהם מגזימים. אבל הוא שתק, והביט הצידה.
הבנתי תוך רגע. אני לא מתחתנת רק עם רועי אני מתחתנת גם עם ההורים שלו. זו לא הדרך.
נשמתי עמוק, קמתי מהכיסא ואמרתי בשקט, “אני אשלם רק על הארוחה שלי.”
הוצאתי מהארנק שטר, השארתי גם טיפ נדיב וקמתי.
“אבל מאיה! אנחנו משפחה!” קראה דליה.
“לא, אנחנו לא,” עניתי בקור רוח. “ולא נהיה.”
הבטתי ברועי ואמרתי, “רועי, אני אוהבת אותך אבל אני לא מחפשת ילד לטפל בו, אלא שותף אמיתי. ואתה עדיין לא מוכן לזה.”
הסירתי את טבעת האירוסין מהאצבע והנחתי אותה על השולחן.
“אני מתחרטת, החתונה מבוטלת.”
יצאתי למסעדה, והשארתי מאחוריי שלוש פנים המומות.
בחוץ, אוויר הלילה הקר הכה בי, והרגשתי כאילו סלע ירד לי מהלב. כן, זה כאב. כן, יהיה מוזר בעבודה. אבל ידעתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.
למחרת החזרתי את שמלת הכלה לחנות.
המוכרת שאלה בעדינות אם הכל בסדר.
חייכתי אליה, קלילה מהרגיל: “עכשיו, כן.”
באותו רגע הבנתי: האומץ לעזוב משהו שלא מתאים לך, הוא המעשה הכי נכון שתוכלי לעשות לעצמך, גם אם זה לא קל. רק את יודעת מה טוב עבורך וזה שווה כל שנייה.
מה דעתך?
