החיים, כמו הירח: פעם מלאים, פעם בחיסרון חשבתי שנישואיי עומדים לעד, כמו היקום. לצערי, לא כך היה… הכרתי את בעלי לעתיד בפקולטה לרפואה – היינו סטודנטים צעירים, ובשנה החמישית כבר התחתנו. חמותי העניקה לנו כמתנת חתונה חופשה ביוגוסלביה (היום סלובניה) ומפתחות לדירה – ורק התחלנו את החיים. עברנו לדירה שלושה חדרים, ההורים של דימה סייעו לנו בכל, ובכל שנה הם אפשרו לנו לטייל ברחבי אירופה. היינו מאושרים: דימה היה וירולוג, ואני פנימית. עבדנו, טיפלנו, אהבנו. נולדו לנו דניאל ו- ויאצ’סלב. במשך עשר שנות נישואים חייתי כמלכה. עד שהכול קרס ברגע… …דפיקה בדלת – וצעירה עצובה בהריון קל עומדת מולי: “אני אוהבת את בעלך, דימה אוהב אותי, ויש לנו ילד בדרך.” ניסתה לתת לי טבעת, ביקשה סליחה, והלב שלי נשבר. גירשו אותי מהחיים, גזלו לי את הילדים ואת הדירה. איבדתי קשר עם בניי, והלב התרוקן… בבית החולים ניסיתי להתאושש, הבנים שלי נשארו עם סבתא. עברתי לדירת חדר מתפוררת, זרה לילדיי. החיים התפוררו, בדיוק כמו שסבתא שלי אמרה: “החיים כמו ירח – פעמים מלא, פעמים חסר”. נסיעה מקצועית לצרפת הביאה אליי רומן סוער, ושוב ניצת בי ניצוץ החיים. הגורל גלגל אליי את שוריק – גבר טוב, אבל שתיין חסר תקנה… שבע שנים נלחמתי – עד שנגמל, מצא עבודה ומצאנו שקט. הבנים כבר בני 30+, רווקים, חוששים מהקמת משפחה משלהם אחרי כל מה שראו בילדותם. בעלי לשעבר? אשתו השנייה טבעה באלכוהול; בתם מגדלת לבד את הילד. דימה התחתן בשלישית, ניסה לבדוק אם ארצה לחזור – עניתי: “רק ביום שצומחות גזרים על עץ!” החיים, כמו הירח – פעם מלאים ופעם חסרים.

החיים, כמו הירח: פעם במילואו, פעם בחסר
נדמה היה לי שהנישואים שלנו מוצקים ונצחיים, כמו הקוסמוס. לצערי…
את בעלי לעתיד הכרתי באוניברסיטה לרפואה כשעוד היינו סטודנטים. בשנה החמישית כבר התחתנו. חמותי, כמתנה לחתונה, העניקה לנו חופשה באילת ומסרה לנו מפתח לדירה. וזה היה רק ההתחלה.
…כבן זוג, נכנסו מיד לדירת שלושה חדרים. ההורים שלו עזרו באופן קבוע, ובזכותם נסענו מדי שנה לחו״ל, בעיקר ברחבי אירופה. אני ויונתן היינו צעירים ומאושרים. כל החיים היו לפנינו. יונתן התמחה בווירולוגיה, אני הייתי רופאת משפחה. עבודה, רפואה, ואהבה. נולדו לנו שני בנים – נדב והלל.
כשאני נזכרת בכל השנים שחלפו, אני מבינה שבאותה תקופה חיי זרמו כמו נהר מלא. עשר שנות נישואים חייתי בשפע, ברוגע, בלי לדאוג לכלום. עד שההכל התרסק ביום אחד.
…דפיקה בדלת. אני פותחת. בפתח עומדת בחורה נאה, נראית קצת עגמומית.
-את מחפשת מישהי? אני שואלת בלי דאגה.
-את נטע? אז אני אליך. אפשר להיכנס? מתביישת הבחורה.
-בוודאי, אני כבר סקרנית.
כשאני בוחנת אותה לעומק, אני שמה לב שהיא קצת בהריון.
-נטע, קוראים לי נועה. אני מתביישת, אבל אני מאוד אוהבת את בעלך. יונתן אוהב גם אותי. אנחנו מצפים לילד, אמרה נועה לפתע.
-אה… מפתיע. זה הכל? הרגשתי רותחת.
-לא, שלפה נועה קופסה יפה מהמעיל. קחי, נטע, זה בשבילך.
פתחתי את הקופסה. בפנים היה טבעת זהב.
-מה זה? את רוצה לקנות את בעלי? יונתן לא למכירה! קחי חזרה! סגרתי בכעס את הקופסה.
-נטע, אין לי כוונה לפגוע בך. אני כל כך אשמה! לא יודעת מה לעשות יודעת שאת והילדים תסבלו. אמא שלי תמיד אמרה: ‘בת, תאהבי גבר נשוי תהרסי את עצמך!’ אבל אני לא מסוגלת בלי יונתן. לפחות קחי את הטבעת, אולי יקל לי קצת. נועה החלה לבכות בכנות.
לרגע ריחמתי עליה. אלוהים, אבל מי ירחם עליי? הבחורה הזו גנבה את האושר שלי, ואני מזדהה איתה… מהרגע שהתעשתי, דחפתי לה בחזרה את פדיון הנפש ושילחתי אותה מכל הבא ליד. באותו היום החיים שלי התחלקו לשניים; מכאן הכל התדרדר במורד…
אמא של יונתן התקשרה ובישרה: יונתן עוזב את המשפחה. פנינה באה לאסוף את כל החפצים שלו בעצמה. לא ידעתי אם להאמין. פנינה ארזה הכל למזוודה שהביאה עמה.
-נְטָע, אנחנו תמיד נשאר משפחה, לא משנה מה. ויונתן ונועה, יתמודדו בעצמם כמו שני עגלים: איפה שייפגשו שם ייגעו! ניסתה פנינה להרגיע.
חצי שנה אחר כך נולדה לבני זוגו החדשה של יונתן ילדה. נודע לי שגם את הבת מנישואיה הראשונים של נועה הוא אימץ. לאורך תקופה זו יונתן אפילו לא טרח לבקר את הבנים. דרך אמו, הוא שלח מדי פעם שקלים בגדר מזונות והיה ברור שבקושי אכפת לו. אלה היו ימי שנות התשעים הקשים.
אשפזתי את עצמי אחרי התמוטטות עצבים. נדב והלל נשארו אצל חמותי, שפינקה אותם באהבה. כשיצאתי מהמחלקה, מיהרתי לאסוף אותם. אך הם סירבו לחזור איתי. אצל סבתא טעים, היא לא מתרגזת, והקינוחים חופשיים.
לא היה לי מה להשיב. פנינה, מחבקת אותם, ביקשה:
-נטע, תני להם להישאר איתנו קצת. ממילא את צריכה לפרק את הדירה. זה מסובך, ומישהו צריך להשגיח עליהם. גם ליונתן ברור שלא תוכלי לשלם לבד את כל ההוצאות. את תסתדרי יפה מאוד בדירה קטנה.
וכך, נשארתי כמעט לבד. אחרי שלקחו לי את בעלי, המשפחה גם התרחקה.
נאלצתי לחלק את הדירה. מצאתי את עצמי בדירת חדר ישנה ומתפוררת. טפטים מקולפים, צנרת מיושנת, רצפת עץ.
הבנים נשארו אצל חמותי. הרשו לי לבקר אותם רק בחגים הגדולים.
-נטע, אל תפריעי למאזן הנפשי של הבנים, אמרה פנינה בשקט. תתפני לעצמך, תמצאי חיים חדשים.
בני התרחקו ממני; הקשר מתערער לשנים רבות. רציתי פשוט להיעלם בפינה שלי, לשכוח מכולם. החיים איבדו משמעות.
סבתי נהגה לומר: החיים כמו הירח: פעם מלא, פעם חסר. הבנתי שלא אוכל להמשיך ככה. אחרת, השתגע לגמרי. התחשק לי לעשות משהו פרוע, לא הגיוני. נמאס לי להיות הילדה הטובה שעליה כולם דורכים. אחרי הכול, סיימתי את הרפואה בהצטיינות.
…במסגרת העבודה השתתפתי בכנס בפריז. שם הכרתי בחור צעיר אֵליתַן, רופא מסרביה. עד היום לא ברור לי איך הסתדרנו דיברנו מעט מאוד. וכן, לא היו צריכים מילים: הייתה בינינו תשוקה מטורפת.
תום הכנס, עשרה ימים, נאלצתי לשוב הביתה. לא רציתי! ההרפתקה הזו עם אליתן השיבה אותי לחיים. אישוני שוב ברקו.
אחר כך הגיעו עוד הכרויות כלום עמוק, הכל מעט חולף. כך, אפיזודות של לילה אחד.
פנינה, חמותי, ציינה יום אחד:
-נטע, את נראית פורחת! ממש אביבית!
ובכל זאת, נשארתי לבד. החברה הכי טובה שלי, רונה, לפני שעברה ליוון, הזמינה אותי לביקור אחרון.
-תשמעי, נטע, מתחתנת עם יווני. נמאס לי מגברים ישראלים הבטלנים רוצה סוף־סוף להיות אישה רגילה. רונה מחתה דמעה.
-למה לבכות? חיים חדשים! גיל ארבעים זה רק ההתחלה! לא הבנתי מדוע היא בוכה.
-אז נטע, יש לי מישהו להכיר לך אלי. הוא לא יודע עליי. אולי תסתדרו. תנסי, אני מוסרת אותו אלייך! נופפה בידה בהומור.
למה לא, חשבתי. קיבלתי את אלי הגבר שהושאר בחצר.
ואכן, אלי הפך לבן זוגי החוקי. אמנם הייתה בו בעיה אחת. אבל הפגם הזה האפיל על כל יתרונותיו. כמו שנאמר, כלולית יפה אבל סדוקה. אלי התמכר קשות לאלכוהול. אבל כידוע, אהבה עיוורת… גם לשדון אפשר להתאהב. לא דמיינתי את חיי בלעדיו! והתחיל המאבק
…פסיכיאטרים, מרכזי גמילה, הדמעות שלי. הכל לשווא. דבקתי בו. ואלי טען:
-נטע, את רוצה שאהיה פיכח. אני לא רוצה.
מוזר, אך מעולם לא חשבתי לעזוב אותו. עדיף גבר עם חסרונות מאשר בדידות בוערת. החלטתי להילחם עליו, כמו שנועה נלחמה על יונתן שלי. המאבק נמשך שבע שנים…
לבסוף, אלי עצר החל לעבוד נהג בחדר מתים. מה שהוא חווה מדי יום לא פשוט, אבל אני סוף סוף מאושרת. זה נשמע אולי מוזר, אבל יש לי בעל למופת! רגוע, מתחשב, ובעיקר פיכח!
רונה, שמדי פעם באה מיוון, לא מאמינה:
-אלי הפסיק לשתות? לא יתכן!
ואני, בצחוק, עונה:
-אסור להחזיר לא מחליפים!
…הבנים שלי, נדב והלל, גדלו. הם כבר מעבר לשלושים. עדיין רווקים. אחרי שחוו את כל הדרמות בבית, לא ממהרים להתחתן. ניסו להקים משפחות נכשלו. כנראה שלא אזכה לנכדים בזמן הקרוב.
…ועל בעלי לשעבר: אישתו השנייה, נועה, הלכה לאיבוד באלכוהול. הבת המשותפת מגדלת לבד ילד. יונתן, בפעם השלישית, התחתן עם אחות המרפאה. רגע לפני, אפילו שאל את הבנים:
-אולי אמא תרצה לנסות שוב?
עניתי חד משמעית: רק אחרי שהחנה תחזור! זאת אומרת, לעולם לא.