איפה הבת שלי? שאלה שוב עידית, כששיניה נוקשות, אולי מקור, אולי פחד.
את נעה, השאירה במסיבת יום הולדת, בחדר הילדים בקניון. את ההורים של ילד היום הולדת הכירה רק דרך ההורים האחרים, אבל עזבה את נעה בלי חשש בסך הכל לא פעם ראשונה בכזה אירוע, דבר מקובל לגמרי. רק שהיום התעכבה לא היה אוטובוס הרבה זמן. הקניון בצפון תל אביב, במקום שאי אפשר להגיע אליו בלי רכב, אבל לעידית אין רכב. אז היא נסעה עם נעה באוטובוס, חזרה הביתה לתת שיעורים אין מצב לבטל ואז שוב יצאה לקחת אותה. ובסך הכל איחרה רבע שעה רצה בחניון, החליקה על ריצפה רטובה, והתנשמה בכבדות. ועכשיו, אמא של ילד היום הולדת, נמוכה, עיניים עגולות ותכלת כמו בריכת הקיץ בהרצליה, מסתכלת בה בפליאה ואומרת:
אבא שלה כבר בא לקחת אותה.
אבל אין לנעה אבא. בעצם יש, אבל הוא מעולם לא פגש אותה.
את רועי פגשה עידית במקרה טיילה עם חברה בטיילת של נתניה, החברה נקע את הרגל, רועי וחבריו הציעו עזרה. כמו בסרט ישראלי ישן, שיקרו שלומדים בטכניון, שלאחד אבא סגן אלוף ולשני פרופסור. למה? מה זה משנה. אבל כשעידית נכנסה להריון, ורועי גילה שכלל לא דורכת באוניברסיטה, אלא סטודנטית בסמינר, בת של נהג אוטובוס, דחף לה כמה מאות שקלים ואמר תעשי הפלה. ונעלם.
הפלה לא עשתה. ולא הצטערה על כך לשנייה נעה הייתה שותפה נאמנה, בוגרת, מבינה הכול. היה לה ולנעה תמיד כיף יחד: בזמן שעידית לימדה, נעה שיחקה בשקט בבובות, אחר כך בישלו מרק חלב או ביצה עלומה, תה עם עוגיות מרוחה בחמאה. כסף בקושי היה, הכל לשכר דירה, אבל אף אחת לא התלוננה.
איך נתת את הבת שלי לזר?!
הקול של עידית רעד, דמעות החלו לעלות.
איזה זר? התעצבנה האם הכחולה-עין. זה אבא שלה!
עידית יכלה להגיד: אין שום אבא! אבל לא היה לזה טעם. צריך לרוץ לאבטחה, לדרוש לראות את מצלמות וה
מתי זה קרה?
עשר דקות בערך
עידית הסתובבה ורצה. כמה פעמים הזהירה את נעה אל תלכי עם זרים! רגליה לא נשמעו לה, ראייתה מיטשטשת, פעמיים נתנגשה במישהו, לא עצרה להתנצל. באינטואיציה פראית צרחה:
נעה! נאעההה!
פוד-קורס ענק, רעש מבלבל, רק כמה אנשים הסתובבו אליה. עידית נשמה במהירות, מנסה להבין: לאן ללכת קודם? אולי הוא עוד לא לקח אותה?
אמא!
לא האמינה למראה עיניה. בתה עם פנים מרוחה בגלידה, רצה אליה בגרביים רטובות וידיים פתוחות. עידית תפסה אותה, כאילו אם תעזוב, תיפול לרצפה (ואולי זה אכן היה כך). ואז, גבר נחמד, תספורת קצרה, סוודר טיפשי עם שלג וחיוך, עמד מולם, גלידה ביד. נדמה שקרא בעיניים שלה בדיוק מה שהתכוונה להטיח בו, ומיהר לדבר:
סליחה, אשמתי! הייתי צריך להישאר ולחכות לך. אבל נעה ממש חטפה מהילדים האלה! אמרו לה שאין לה אבא, שהוא לעולם לא יבוא, כי היא מכוערת! הייתי חייב לשים להם גבול אז החלטתי: עד שאמא תגיע, נלך לקנות גלידה. לא תיארתי לעצמי שתפחדי ככה
עידית רעדה. לא האמינה. יתכן באמת שהציקו לנעה? הביטה לבת בעיניים, והשתיים מיד הבינו. נעה חייכה בגאווה, סנטר למעלה.
שיהיה. עכשיו גם לי יש אבא!
הגבר פתח ידיים במבוכה, עידית עדיין לא יכלה להוציא מילה.
יאללה, סוף סוף לחשה. כבר מאוחר, נפספס את האוטובוס.
שנייה! הוא קפץ ואמר בהיסוס: אולי תקפצו איתי ברכב? לא שאני קוראים לי תומר. אני בסדר! הנה, אמא שלי שם! היא תאשר!
הצביע אל שולחן, לידו אישה עם תלתלים סגולים, שקועה בקריאת ספר.
אם תרצי, ניגש אליה, תקבלי המלצות!
אין ספק, אמרה עידית בגרגריות תודה, אנחנו נסתדר!
אמא נעה משכה בידה. בואי שיראו שגם לנו אבא ברכב!
בחדר הילדים עוד עמדו הילד החוגג עם אמו ועוד ילדה ששכחה את שמה. במבט של נעה הייתה תחינה כזו, וגם לעבור את הקרח היה קשה. עידית נכנעה.
טוב, זרקה.
מצוין! שנייה, רק אעדכן את אמא!
“פרחח של אמא”, חשבה עידית בלעג. האישה נפנפה לעברה ביד, ועידית הסתובבה חזרה, מתביישת. הזוי.
בדרך לבית השתדלה לא להסתכל ישירות לעבר תומר, אבל שמה לב שהוא מתייחס לילדה שלה בעדינות יוצאת דופן. נעה צחקקה, שירה פתאומית, שלא הכירה בה כלל. אבל מול הבניין שלהן, נעה מיד החוירה.
לא ניפגש שוב? פנתה בשקט לתומר, מסתכלת גם על אמא.
עידית הבחינה במבטו, הבינה שהוא בעצם מבקש רשות. רצתה כבר להגיד לא, נעה, זה לא מנומס, אבל כשראתה את פניה העצובים, לא יכלה. תפסה את המבט, הנהנה.
אם אמא שלך תסכים, אפשר ללכת בשבת לסרט ילדים. היית בקולנוע?
באמת? לא הייתי! אמא, אפשר ללכת עם אבא לסרט?
עידית התבלבלה, התחילה למלמל בעצמה:
נעה, אני מרשה, אבל בשני תנאים. קודם, לא קוראים למבוגרים זרים אבא, תגידי דודי תומר, הבנת? ושנית אני באה איתכם, כי, מה תמיד אמרתי? לא הולכים עם זרים, גם אם הם נראים נחמדים!
גם אני אמרתי לה, הוסיף תומר, תמיד צריך להיזהר.
אז אפשר?
כבר אמרתי כן.
ייייייאאאאא!!!!
במוחה של עידית ידעה שכדאי לעצור הכול כאן, אבל לא יכלה. אין לה חוץ מנעה אף אחד בעולם. הלוואי שיכלה לשאול אמא שלה בעצמה. כמעט ואינה זוכרת אותה אמא נהרגה כשעידית הייתה בת חמש, בדיוק כמו נעה. ילד נפל למים, אף אחד לא העז לקפוץ, רק אמא שלה הצילה את הילד, אבל לא את עצמה. דלקת קשה התפתחה, שבוע והיא נעלמה. היה לה סוכרת וגם בעיות בריאות אחרות. גם לנעה יש סוכרת, ועידית דואגת נורא זה הגנים שלה.
עד לשבת עידית חשבה הרבה, אבל בסוף, משהו השתנה כי לקולנוע תומר הגיע עם אמו.
שתרגישי בטוחה, אמא תמליץ עליי, צחק.
אתה באמת יוצא דופן, אמרה המלצה מהלב אמו היא העריצה את בנה.
ולא פלא, בזמן שתומר הלך עם נעה לקנות פופקורן, היא באמת שיווקה אותו.
אפשר בגוף ראשון? הוא הרי גדל בלי אבא, בדיוק כמוך! הייתי נשואה ארבע פעמים, האחרון היה מושלם! פשוט מושלם, תומר כולו שלו. אבל הגורל רצה אחרת הוא נפטר, ולא חיבק את בנו אפילו פעם אחת. התקף לב, אני ילדה חודשיים מוקדם, לא יודעת איך החזקתי. לא שאר הגברים לא עזרו את סקרנית? עד היום הראשון אוהב אותי, השני ברח כי העדיף גברים, והשלישי רצה עוד נשים תמיד. כולם ניסו להחליף את האב אצל תומר, אבל אבא זה אבא. בגלל זה התחבר לנעה גם אותו בבית הספר הציקו. פעמיים בשבוע הייתי מתווכחת עם מורים! שום דבר לא עזר! כל שטות היה מוכן לעשות, רק להוכיח שהוא גבר כמעט מת פעם אחת
האישה הזאת הייתה בלתי רגילה קטנה, כנועית, שיער סגול, חליפת שאנל, וספר של יעל דן. עידית אהבה אותה מאוד.
תאמיני, אין לו שום תכניות רעות, קרצה. וגם אותך, אני חושבת, הוא ממש מחבב.
עידית הסמיקה. חסר לה עוד זה. הייתה בטוחה שאין להתחיל עם כל זה, אבל על נעה היה כל כך חבל
בסוף הסרט הושיטה לו כסף על הכרטיסים, ותומר סירב.
כשאני מזמין בחורה לקולנוע, אני משלם.
גם זה היה קשה לעידית תמיד שילמה בעצמה, הרי לא נסמכת אף פעם על אף אחד. ולגבי זה שהוא מחבב אותה, שטויות של סבתות.
אחרי שהוריד אותן ליד הבית, נעה שאלה:
אבא, מה נעשה בפעם הבאה?
נעה! נזפה עידית.
נעה מחתה יד על פיה, מצחקקת.
אפשר ללכת למוזיאון הזואולוגי, התעקש תומר, כאילו לא שמע. רוצים?
מצוין! אמא, בואי!
תלכו לבד, אמרה עידית ביובש. קחו את רותי איתכם, היא אמרה שהיא אוהבת פרפרים.
עידית יצאה ראשונה מהאוטו הייתה חייבת לסגור את הסיפור הזה מיד. בשולי האוזן שמעה את תומר אומר בשקט לנעה:
כשאמא לא שומעת, תקראי לי אבא.
ככה נעה זכתה ל”אבא של שבת”. לפעמים עידית מצטרפת, לפעמים משאירה את נעה לבד, אבל רק עם רותי. תמיד חשדה בתומר, אף שלנעה סיפרה בהתלהבות כמה הוא משעשע. לאט לאט נסחפה, אבל שמרה מרחק: בחיים לא באים פתאום מהאגדות, ולא מתגלה שמישהי זוכה בנסיך. גם אמא של תומר מתארת אותו בהתלהבות, ועידית מתחילה לתהות: מה דפוק פה? האם מישהי כמוה תנסה לשדך את בנה לבחורה פשוטה?
עם הזמן הלב של עידית התרכך. תומר עשה הכול ברוגע משאיר לה חבילת שוקולד על המדף ליד הדלת, תמיד מתייעץ לפני שמזמין את נעה, משתדל לתפוס עיניה בעת הנסיעה. אבל הכי אהבה את רותי הייתה לה יכולת שיחה מדהימה! אילו לא היה תומר בנה, אולי דווקא אל רותי הייתה פונה לעצות.
יום אחד התקשר, מתחיל לדבר על סרט. נעה מיד רצה ולוחשת:
זה תומר?
יושבת מאושרת לצידה.
כן, נעה תשמח, עידית ענתה רובוטית.
רגע, אני מזמין בעצם אותך, לא את נעה. שתלכו יחד, שתהיי איתי, לבד.
ברקע נשמעה רותי מצהירה:
סוף סוף!
אמא, מספיק להאזין! סלחי לי, עידית. צחוק מתנצל.
נעה לחשה:
הוא הזמין אותך לסרט?
עידית גיחכה.
גם לי יש אוזניים. תומר אני
רק לא תגידי לא! אחד, זה הסיכוי שלי! אני אהיה אביר אמיתי!
תגיד לה, תומר, על העיניים! לא הפסיקה רותי. תגיד לה מה אמרת לי אז, שהיא דומה לאמא שלה!
גל קר פגע בעידית. איזה אמא?
תומר צעק משהו לרותי, ואז פנה אל עידית:
זה חייב להיות אמת, לא שיקרתי. מת עליך מהרגע הראשון! לא רציתי שתחשבי שאני רק בגלל אמא שלך כי בעצם, בגלל אמא שלך. פחדתי שתשנא אותי. היא הרי מתה בגללי
דיבר בבילבול, ואז פתח עיניים, התחנן. עידית רעדה, בדיוק כמו בפעם ההיא כשהייתה בטוחה שנעה נעלמה.
תסלחי לי?
לא הוציאה אף מילה. בסוף הצליחה לזרוק:
אני צריכה לחשוב.
אמא, תסלחי לאבא
תומר פער עיניים גדולות, מזכיר לה את ההסכם הקודם. שוב מביט בעידית. היא חוזרת:
אני צריכה זמן. צריך לחשוב, מבין?
פה הייתה רוצה לשאול מיליון שאלות, אבל לא יכלה לדבר. ואז, כשרותי התקשרה, הכול התפרץ. ממנה עידית שמעה סוף סוף את הכול.
הוא לא ידע שהיא מתה שמרתי עליו מכל משבר. ואז סיפרתי לו בטעות, ותומר רצה למצוא אתכן. באותו ערב ניסה להכיר ולהציע עזרה, אבל קודם ניהל את כל זה דרך נעה, ואז איתך פשוט התאהב מההתחלה! חשש שתחשבי עקום. תראי, הוא תמיד רצה להוכיח שהוא גבר, דווקא בלי אבא. כולם פחדו להיכנס לקרח, רק הוא קפץ ו
רותי הגנה על תומר, עדינות ושקט. אבל נעה לחצה, ועוד איך!
אמא, אבל תומר טוב! והוא אוהב אותך, אמר לי בעצמו! וגם יכול להיות אבא שלי, אמיתי, את קולטת?
עידית קלטה. אבל משהו לא הסתדר.
עבר כמעט חודש, לא יכלה לדבר איתו. לא ענתה לטלפונים, לא קראה הודעות. ככל שמשך, הרגישה יותר געגוע, אבל הכול נהיה בלתי אפשרי.
נעה העירה אותה באמצע הלילה כואבת לה הבטן. גם בערב קיטרה, אבל עידית האשימה קוטג’ מקולקל. עכשיו נעה חמה לא צריך מדחום בכלל.
הידיים של עידית רועדות, היא מתקשרת למד”א, ואז בלי להבין למה לתומר.
הוא בא יחד עם אמבולנס. בפיג’מה, שיער שבור, שינה בעיניים. נסע איתה לבית החולים, ניסה להרגיע ולהבטיח שהכול יעבור. גם לו רעד הקול.
דלקת בבטן, לא נורא, אמר. יהיה בסדר, אני בטוח!
עידית אחזה בידו, לא ברור אם כדי להרגיע אותו, או את עצמה. בחדר קבלה היה קר, שניהם בלי מעיל, יושבים קרובים ומתחממים אחד לשנייה.
לתומר קפץ ראשון לרופא, שאל כמו פסיכי. עידית לא העזה לזוז. אם יקרה משהו לנעה, לא תשרוד.
אבל הכול הסתדר. הרופאים הצילו, נעה נלחמה כמו גיבורה, למרות שהמצב היה קריטי: כך אמר הרופא.
כאילו מלאך טוב שומר עליה, אמר הרופא, ועידית לחשה: תודה, אמא.
תומר הודה לרופא עמוק, הרופא שלח אותם לנוח ממילא אי אפשר לראות את נעה, היא בטיפול נמרץ, ההורים צריכים לישון.
הוריד אותה הביתה, ועידית ציפתה שיבקש להיכנס. לא אמר. אז אמרה:
מתלבנים, רוצה לבוא לקפה?
הבינה שבאמת רוצה שייכנס. ושיישאר. לנצח.
נעה הבריאה במהירות מפתיעה וכולם שמו לב.
זה כי יש לי גם אמא וגם אבא, הכריזה בגאווה.
ואף אחד, חוץ מעידית ותומר, לא הבין למה ילדה קטנה כל כך מאושרת מזהעידית הביטה בנעה, שידיה שלובות יחד עם תומר על הספה, פניה סמוקות מאושר וחיוך קטן מתנגן להן על השפתיים. רגע נדיר של שלווה מילא את הבית הקטן, כזה שלא העזה לחלום עליו. הכלים בכיור, השקט שבחוץ, האור הצהוב שמרפרף על עיני הילדה שלה הכול הרגיש נכון, מובן מאליו.
תומר הניח יד רכה על כתפה של עידית. “אני פה,” אמר בלחש, כאילו הבטיח הבטחה שלא דורשת מילים. ונעה, מכורבלת לפניהם, פלטה חרש: “היום אני הכי שמחה בעולם.” עידית חייכה חיוך של מי שנלחמה, הפסידה, זכתה ופחדה לאבד שוב. היא לא ידעה אם יש סופים שמחים בעולם הזה, או אם תמיד יישאר עוד מה לחשוש, אבל במבט של תומר פיעמה הבטחה שקטה, ובחיבוק של נעה כוח מעולם אחר.
בלילה, רגע לפני שנרדמו, נשמעו קולות צחוק מבחוץ. השכנה נתנה ברכה לשבת שלום. תומר החל להכין תה, נעה פרסה עוגה קטנה לשתף, ועידית ידעה: מישהו, יום אחד, עבר במים הקרים ההם והציל אותה מחדש.
בבוקר, עת התעוררו יחד, אמרה נעה:
״אמא, עכשיו הלב שלי חזק. איתכם זה מרגיש כמו בית אמיתי.״
עידית הביטה בשניים שלצידה, ולרגע לא פחדה משום דבר. אפילו לא מקרח דקיק, אפילו לא מצללים מהעבר. היא שילבה אצבעות עם של תומר, וחייכה כמו שלא חייכה מעולם.
בפעם הראשונה מזה שנים, הרשתה לעצמה להאמין: לפעמים, אפילו אצל ילדים שאין להם אבא, ולנשים בלי נסיך, המזל בא בדלת חרישית ומביא איתו אהבה שלא צריך להיאבק בה.
היא לחשה תודה בלב לאמא שלה, לנעה, לתומר, ולעצמה.
זה היה טוב בדיוק כמו שסיפורים מסתיימים.
