עמית, רק אל תיעלב. אבל אני רוצה שאבא שלי יוביל אותי לחופה. הוא בכל זאת האבא שלי. אבא זה אבא. ואתה… נו, אתה מבין, אתה פשוט בעלה של אמא. ובתמונות זה ייצא הרבה יותר יפה אם אני עם אבא. הוא כזה מרשים בחליפה.
עמית קפא עם כוס התה ביד.
הוא היה בן חמישים וחמש, עם ידיים גסות, מיובלות, של נהג משאית ותיק. גם הגב כאב לו ימים ולילות.
מולו ישבה עינב. הכלה. יפיפייה בת עשרים ושתיים.
עמית זכר אותה כשהייתה בת חמש, כשפעם ראשונה נכנס לדירה של ורד, אמא שלה. היא אז ברחה והסתתרה מאחורי הספה וצרחה: “לך! אתה זר!”
אבל הוא לא הלך. הוא נשאר. לימד אותה לרכוב על אופניים. ישב לצידה שלושה לילות רצופים כשהייתה חולה באבעבועות רוח, כשלורד כבר כמעט נרדמה בעמידה.
הוא מימן לה את הגשר לשיניים (אחרי שמכר את הקטנוע הישן), הוא שילם על הלימודים שלה באוניברסיטה (עבד במשמרות כפולות, גומר לעצמו את הבריאות).
ואילו האבא הביולוגי, גילעד, היה מגיע אחת לשלושה חודשים. מביא דובי פרוותי, קופץ איתה לגלידריה, מגזים קצת בסיפורים על עסקים ובורח. מזונות? בחיים לא ראו ממנו שקל.
“ברור, עינבי,” אמר עמית בשקט, הניח את הכוס על השולחן. נקטה קלות. “אבא זה אבא. אני מבין.”
“אתה מלך!” עינב נישקה אותו בלחי הקצת דוקרנית. “אגב, צריך להוסיף עוד מקדמה לאולם. אבא אמר שיעביר לי, אבל משהו עם העיקול על החשבון שלו, מס הכנסה… תוכל לגבות לי עשרת אלפים שקל? אחר כך אחזיר, מהמתנות…”
עמית קם, ניגש לויטרינה הישנה, שלף מעטפה מתחת למגבות.
אלה היו החסכונות לשיפוץ של הטויוטה הישנה שלו. המנוע חירחר גסיסה, היה צריך לפרק הכול.
“קחי. לא צריך להחזיר. זאת המתנה שלי,” אמר.
החתונה הייתה מהפנטת.
במועדון יוקרתי בפרדס חנה, עם קשת ענק מפרחי ליזיאנטוס ומתנה מדהימה של מנחה יוקרתי.
עמית וורד ישבו ליד שולחן ההורים. עמית בחליפה היחידה שלו קצת צרה בכתפיים, אבל עמידה.
עינב פשוט זוהרת.
לחופה הוביל אותה גילעד.
גילעד היה מאוד מרשים. גבה קומה, שזוף (טס הרגע מחופשה ברודוס), טוקסידו מושלם. צעד גאה, מחייך לפלאשים, סוחט דמעה שלא קיימת.
האורחים לחשו: “כמה נחת! היא ממש דומה לאבא!”
אף אחד לא ידע שהטוקסידו מושכר, ולא רק זה עינב בעצמה שילמה עליו, מאחורי הגב של ורד.
באמצע הארוחה, גילעד תפס את המיקרופון.
עינבי! בריטון חם כמו תה בגשם. אני זוכר שהרמתי אותך בפעם הראשונה… היית נסיכה קטנה. תמיד ידעתי שמגיע לך הכי טוב. הלוואי שבעלך ינשוא אותך תמיד על הידיים, כמו שאני נשאתי!”
מחיאות כפיים. נשים בוכות.
עמית רק הוריד ראש. הוא לא זכר שגילעד נשא אותה אי פעם. רק זכר איך לא הגיע לאסוף אותה מבית החולים.
כשהרעש גדל, עמית יצא לסיגריה. הלב חורק, האולם חונק.
הוא יצא לפינת הצל של החורשה.
ושמע קולות.
זה היה גילעד, מדבר בטלפון עם חבר.
“מה קורה, עופר! טירוף פה חתונה אש. פראיירים משלמים, אנחנו נהנים, נשמה. ילדה? נו, צמחה, נראית בסדר. דיברתי עם החתן, בחור עשיר, אבא שלו בכיר בעירייה. רמזתי לו שתשובה יפה אם יעזור לי בביזנס… נראה לי תפס את הרמז. עוד רגע אלחץ עליו לעוד איזה ארבעים אלף, הלוואה. עינב? תאמין לי, דביקה, אבא שלה המלכה. אמרתי שתי מילים והיא נמסה. ורד יושבת שם עם הנהג הקשיש הזה… הספיק לה כבר. טוב שעפתי בזמנו.”
עמית נעמד קפוא. האגרופים נקפצו, מאוד היה רוצה להיכנס ולתת אגרוף.
אבל משהו עצר אותו.
הוא ראה שבפינה השנייה של החצר, מאחורי מטפסי הגפן, עומדת עינב. היא יצאה לנשום אוויר.
והיא שמעה הכל.
עינב עמדה עם יד על הפה. האיפור נזל לה על הלחיים.
היא הסתכלה על “אבא הביולוגי”, שצחק בפרצוף שלה וקרא לה “משאב” ו”טיפשה”.
גילעד סיים את השיחה, סידר פפיון וחזר לחגיגה, מחויך.
עינב צנחה על הרצפה, שמלת הכלה רובצת על הרצפות המחוספסות.
עמית התקרב בשקט. הוא לא אמר אמרתי לך, לא התכבד על העלבון שלה.
רק פשט את הזקט שלו ושם לה על הכתפיים.
“קומי, ילדה. שלא תתפוס לך קור. קר פה למטה.”
עינב הרימה אליו מבט, מלא אשמה, כזה שמרסק את הלב.
“עמית… אבא… גילעד…”
“אני יודע,” אמר, בעדינות. “לא צריך. קומי. זה האירוע שלך. מחכים לך בפנים.”
“אני לא מסוגלת!” היא בכתה, מרחה את המסקרה השחורה. “בגדתי בך! קראתי לו רק כי רציתי, אותך השארתי בצד! אני טיפשה! מה זה טיפשה חמור של משיח!”
“את לא טיפשה. את רצית אגדה, זה הכול,” הוא הגיש לה יד חמה וגסה. “ולפעמים אגדות נכתבות ע”י מתחזים. בואי, תשטפי פנים, תחדשי ליפסטיק ותעלי לרחבה. אל תתני לו לראות שאת נשברת. זה הערב שלך, לא ההצגה שלו.”
עינב חזרה לאולם. חיוורת, אבל זקופה.
המנחה הודיע: ועכשיו ריקוד הכלה עם אביה!
גילעד, מלא זוהר, התקרב למרכז עם ידיים פשוקות.
שקט. עינב לקחה מיקרופון. היד רעדה, הקול צלול.
“אני רוצה לשנות מסורת,” אמרה עינב. “אבא ביולוגי העניק לי חיים. תודה לו על זה. אבל ריקוד אבא ובת לא שייך לזה שהביא אותי, אלא לזה ששמר עליי. לזה שחבש לי ברכיים פצועות. לזה שלימד אותי לא לוותר. לזה שנתן לי הכל, כדי שאהיה כאן, בשמלה הזאת.”
היא הסתכלה לכיוון שולחן ההורים.
“עמית אבא, בוא נרקוד.”
גילעד נתקע באמצע הרחבה, עם חיוך אומלל. שמועה עלתה סביב.
עמית קם לאט. אדום מרוב מבוכה.
הוא פסע אליה, כבד ומסורבל, בחליפה לוחצת.
עינב חיבקה אותו בצוואר, טמנה את הפנים בכתפו.
“סליחה, אבא,” לחשה כשהתנדנדו לאט לקצב המוזיקה. “סליחה, בבקשה.”
“הכול בסדר, ילדונת. הכול בסדר,” ליטף עמית בגב בכף יד חמה, עייפה.
גילעד עמד רגע, ראה שההצגה נגמרה, ונעלם לבר ומשם, נעלם כליל מהחתונה.
שלוש שנים אחרי.
עמית שוכב בבית חולים; הלב קרס. התקף לב.
הוא מחובר לעירוי, לבן וסחוט.
הדלת נפתחת.
עינב נכנסת, בידה בן קטן, בן שנתיים.
סבאאאא! הוא זינק למיטה.
עינב מתיישבת לידו, מנשקת כל יבלת ביד.
אבא, הבאתי לך תפוזים. וגם מרק. הרופא אמר שהמצב טוב, תיכף אתה בבית. קניתי לך כבר שובר לספא בגליל.
עמית מחייך.
אין לו מיליונים. יש לו מכונית חורקת וגב דפוק.
אבל הוא הבנאדם הכי עשיר בעולם. כי הוא אבא. בלי שום כוכבית ובלי חורג.
החיים סידרו את המציאות. רק חבל שלפעמים מבינים דברים רק אחרי מחיר של כאב ובושה. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם: אבא הוא לא מי שכתוב בתעודת זהות אלא מי שמחזיק ביד כשהכול נופל.
מוסר השכל:
אל תרדפו אחרי עטיפות נוצצות. לעיתים קרובות הן ריקות מבפנים. תעריכו את מי שבשבילכם כל יום, מי שנותן כתף בלי לבקש. כשהחגיגה נגמרת והמוזיקה דועכת, זה שיישאר הוא זה שאוהב אתכם, ולא מי שאוהב להצטלם על הגב שלכם.
וספרו: היה לכם אב חורג שגדל להיות אבא אמיתי, או שאתם חושבים שדם זה הכול? כשהרופא נכנס לסיבוב, מצא אותם ככה: ילדה גדולה שיושבת ליד מיטת אביה, שקטה ומחייכת, ונכד קטן שמנסה להלביש לסבא סטטוסקופ. עינב לחשה: “הרי כל השנים רציתי להכיר נסיך. גיליתי שאבא זה המלך האמיתי.”
עמית חייך בעיניים עצומות. ברקע נשמעו צפצופים חרישיים מהמוניטור, אך בפנים היה שקט מושלם.
“תגידי,” לחש, “עוד מעט תביאי לי סבתא?”
עינב צחקה בדמעות. הנכד טיפס על הסדין, נשען על חזהו. “סבא, יהיו לי גלגלים לאופניים?”
“בטח, נסיך,” ענה עמית בשקט, “אני כבר חושב איך ללמוד אותך לא ליפול.”
ואז ירד הערב, עם משב רוח נעים מהחלון.
הוא הביט בילדה שלו אישה, אמא, אבל תמיד הילדה שהוא לימד לנסוע ביד אחת.
עמית הבין יש רגעים בחיים, שאפילו כאבים, חשבונות או תעודות לידה, לא יכולים למחוק. לפעמים מספיק חיבוק של סבא ונכד, כדי לדעת שהכול, הכול היה שווה.
ולפעמים, כל מה שצריך כדי להיות אבא הוא פשוט להישאר.
המסך ירד, אבל הלב של עמית הלב הזה לא הפסיק לכאוב, לאהוב, ולצחוק בכל פעם שעינב אמרה: “זה אבא שלי.”
