אולצ’קה, ילדה שלי, אני מתחננת אלייך – אמא כרעה ליד אולה – אנחנו צריכות לגור כאן קצת זמן, הכל יסתיים בקרוב ונחזור לעיר אולה הביטה בשקט באמא. – אולה, את שומעת אותי? את מבינה? – אמא נענע אותה בעדינות. – כן, אמא… – אז למה את שותקת? – אמא נלחצה, אולה הרגישה זאת. – אני לא שותקת, אמא, פשוט חושבת. – חושבת, אה? תראי כמה ספרים יש כאן, אולצ’קה… איך אהבתי לקרוא אותם כשהייתי ילדה… – אמא… נצטרך להישאר פה הרבה זמן? – אני לא יודעת, מאמי, כרגע צריך לגור פה. אולה הבינה הכל שקרה להן, למשפחה שלהן. אמא סתם חושבת שאולה קטנה ולא מבינה. – אולה, דודה קטיה תבקר אצלך, אני אבשל לכל היום, בבוקר אצא לעבודה ואחזור בערב. ובסופי שבוע נהיה יחד, נלך לים או לנהר… אמא כיסתה את הפנים בידיים. – סליחה, תסלחי לי… – אמא, אל תבכי. אני יודעת שאבא עזב אותנו, אני יודעת שאנחנו צריכות לשרוד ואת בחרת לעבור לבית של סבתא, להשכיר את הדירה. – אני יודעת הכל, אמא… אני אהיה ילדה טובה, אני מבטיחה – אחכה לך ואקרא ספרים, ודודה קטיה תשמור עליי. – נסתדר, אמא… ובסתיו אלך לבית ספר. אמא, יש פה בית ספר? – לא, ילדה, פעם הייתה פה, עכשיו כבר לא. אבל, בסתיו, אני מבטיחה, נחזור לדירה. זה זמני, עד שאמצא עבודה טובה. – את הדירה השכרתי עד אוגוסט, בדיוק יספיק לנו הזמן, ואז נעשה שיפוץ ונחיה בשקט. הכל יהיה בסדר, ילדה שלי… – אני יודעת, אמא… באותו הערב ישבו אולה ואמא על המרפסת של הבית הקטן, ואמא סיפרה על ילדותה ועל כמה שאהבה את סבתא. – אמא, הייתה לך אמא? – כן, – אמרה אמא בשקט – היא עדיין חיה, רק שלא הייתי חשובה לה. – איך זה? איך לא היית חשובה? – ככה זה… הייתי לה מוקדם, עם אבא לא הסתדר, הוא עבר לעיר אחרת, עשה משפחה חדשה. אמא נשארה קצת ואז לקחה אותי לסבתא סוניה. היא נסעה לעיר לחפש אושר… – והיא… מצאה אושר? – אושר מצאה, ילדה שלי, אבל אותי שכחה… נשאה גבר, שני ילדים והתקשרה אליי רק בימי הולדת וחגים… – אני זוכרת שפעם באה לכאן, אחד הילדים שלה חלה, היא הביאה אותו… לא סיפרה להם שאני אחותם. – סבתא ביקשה ממנה שתקנה לי שמלה לבגרות… היא צעקה על סבתא, שהילד שלה חולה והיא מדברת על שמלות… – זוהי, – נעלבה סבתא – גם סוניה היא ילדה שלך. – היא סוסה בריאה, – ירקה אמא שלה – שתעבוד ותיקנה לבד שמלה. אז סבתא כעסה וגירשה אותה… – אמא, אף פעם לא קראת לה אמא, רק היא… – אני יודעת, תסלחי, ילדה… אני לא יכולה לקרוא לה אמא, בשבילי זה הייתה סבתא סוניה. – קראו לך סוניה על שם סבתא, נכון אמא? – כנראה, כן… – אהבת אותה, אמא? – את סבתא סוניה? מאוד. כשהיא נפטרה העולם החשיך לי… גם את זויה (אמא שלי) אהבתי, ציפיתי לה בכל יום הולדת, בכל חג. – כשחלת, בראשון בספטמבר, כשסבתא נפטרה, ציפיתי לה. – היא לא יכלה להגיע, כי לאמא של הבעל שלה הייתה יום הולדת עגול… באה אחר כך, בכתה… ביקשה שאעבור ללמוד בפנימייה. – חשבתי שתיקח אותי אליה, אבל היא שלחה אותי ללמוד והכניסה אותי למעון. ראש השנה היה בלי סבתא. קיוויתי שתזמין אותי, והיא אמרה: “סוניה, מצטערת, יש לי יותר מידי אורחים.” – ביקשתי ממנה מפתח לבית של סבתא. “למה לך?” – שאלה. אמרתי: “זה הבית שלי, אל תתעסקי עם הירושה שלי.” – “זה גם הבית שלי!” – התרגזה – “אנחנו הולכים לשם לעשות חג בטבע”. אמרתי לה: “אם תעזי להיכנס, אקלקל לכן את החג. תני לי מפתח!” לא נתנה. – קניתי בעצמי שני מנעולים, דוד פדיה מהכפר החליף אותם, כל השכנים עליי, לא יתנו לפגוע בי לזכר סבתא. – את החג עשיתי לבד אבל חברות באו… – ואז מלאו לי שמונה עשרה… – את לא רואה אותה? – לא… בשביל מה? אין לנו מה לדבר. – אמא… את… – מה? אני אעשה לך מה שאמא שלי עשתה לי? בחיים לא, שמעת? בחיים!… …אולה כבר ממש גדולה, ולא מפחדת בכלל. אמא יוצאת לעבודה, דודה קטיה מבקרת לפעמים. היא אכלה, סידרה שולחן, האכילה את בובת גליה וישבה לקרוא. לקרוא למדה בדיוק לא מזמן. אולה אוהבת לקרוא לה ולבובות. הימים עברו דומים זה לזה. בהתחלה, בכתה—לא ממש, הדמעות פשוט טפטפו והיא ניסתה לסגור אותן פנימה. זה לא היא בכתה, אלה הדמעות. ואז אמא הייתה חוזרת והכל עבר. אבל יום אחד אמא לא חזרה. היא לא באה שוב ושוב. כבר חושך, אולה הדליקה אור וסגרה וילונות. – אל תפחדי, גליה, מישקה, מרינה, נינה, וגם ליצן אנדריוס’קה, אל תפחדו – ניסתה להרגיע אולה את הצעצועים. אולי אלך לתחנה ואפגוש את אמא, חשבה, אבל לא ממש זכרה את הדרך ושמא תפספס אותה. אולה ניסתה לגרש מחשבות רעות—אמא לא תעזוב אותה, לא, לא, לא… אין לאולה סבתא סוניה, עם מי תישאר? ראתה בעיני רוחה: אמא מתחתנת, יש לה עוד ילדים, ושוכחת את אולה. אולה נשארת לבד בבית… הלב כאב – ובכתה בקול רם, נחנקה מדמעות, עיניה כאבו, גרונה שרף, התיישבה על כיסא ליד החלון ונרדמה בוכה. שמעה רעש במבואה – אולי זה… עכברים? אולי הסבתא מצד אמא, זויה, שבאה לגרש אותן? אולה יבבה. פתאום הדלת נפתחה, נדלק האור. – אמא! – קפצה, הכיסא נפל – אמא, אמאוד יקרה שלי! – ילדה שלי, אולה, אהובה שלי… סליחה, סליחה… איחרתי לרכבת האחרונה, הגעתי לתחנה הבאה והלכתי ברגל. – אמא, פחדת? – מאוד, אולצ’קה, כל כך פחדתי עלייך! בכיתי, ביקשתי שלא תבכי, הבקעתי—הפחדתי את כל הזאבים, – צחקה ובכתה אמא. – פחדתי שתחשבי שנטשתי אותך. ואז… אולה שקרה בפעם הראשונה בחייה. – אמא, לא חשבתי ככה, אני יודעת שלעולם לא תעזבי או תבגדי בי. זה שקר, כי כן חשבה כך, אבל לא רצתה להעציב את אמא עוד. אמא ואולה נשארו בבית עד סוף אוגוסט, ואז אולה התחילה בית ספר ואמא מצאה עבודה טובה. אבא החליט לתבוע את אמא שייתן לו את אולה בסופי שבוע. אמא צחקה – הוא לא ביקש לראות אותה אפילו פעם אחת. – אני לא אוסרת, – אמרה – הוא פשוט לא רוצה… עכשיו אולה פוגשת את אבא בסופי שבוע. בהתחלה רצה אליו, אבל אחר כך… – אמא, נדמה לי שאבא כמו זויה שלך, אני לא חשובה לו, רק נפגש בשביל לסמן וי. הוא לוקח אותי לחדר משחקים בקניון, מדבר כל הזמן בטלפון וצועק. – אני יושבת על ספסל ומביטה בילדים… לא רוצה ללכת אליו, אמא, בואי נגיד לו. אבא התחיל לצעוק ולהאשים את האקסית שמסיתה את הילדה. – אני אבא! – צעק – ואת אוסרת לי… – אבא, אני כבר לא קטנה, למה אתה לוקח אותי לחדר המשחקים המגוחך הזה? וגם חטיפים אני לא אוהבת… גדלתי. – כשעזבת אותנו, כשהייתי לבד כל היום, וכשאמא איחרה לרכבת ורצה אליי מרחוק… יער, זאבים רדפו אותה, ואני הייתי לבד… בפעם השנייה שקרה אולה לאביה – על הזאבים. הוא הקשיב והלך. חזר אחרי חודש, התנצל ואמר שהבין – ולקח את אולה לקולנוע. מאז, אולה שמחה לפגוש את אבא… – סוניה, באמת אז ברחת מזאבים? – שאל אבא את אמא. – כן – ענתה מבלי למצמץ. אחר כך דיברו ההורים… האבא הפסיד את הרכבת, ככה אמא אמרה. – אמא, – אמרה אולה, אם הרכבת של אבא הלכה, אז איך הוא יחזור הביתה? שישאר אצלנו! אבא הביט באמא. היא נשארה איתנה. – יילך ברגל… אין פה זאבים, – ענתה אמא והוציאה את אבא. – אמא… הוא רצה לחזור, נכון? – שאלה אולה באותו לילה. – כן… – את לא תסלחי לו? אמא שתקה. – אמא, זו החלטה שלך, אבל… אני אוהבת אתכם שניכם… – אני יודעת, אולה. – אבל אותך יותר – כי את האמא הכי אמיצה בעולם, את רצת אליי ולא פחדת אפילו מזאבים. …שנים חלפו. אולה כבר מתחתנת. – אמא, אני חייבת להודות במשהו. – כן, אני שומעת. – אמא… אז חשבתי שעזבת אותי, כמו זויה… – ילדה שלי… איך אוכל לעזוב… – אז לא ידעתי, אמא… תסלחי לי. – תסלחי את, שהיית צריכה לעבור את זה… הן עמדו מחובקות, אמא ובת… הן תמיד יחד. אמא תמיד כאן

Life Lessons

יעלי, בתי, אני מתחננת אלייך אמא כרעה על ברכיה ליד יעלי נצטרך לגור כאן קצת, זה לא יהיה להרבה זמן, בקרוב הכל ייגמר ונחזור שוב לעיר.

יעלי הביטה באמא בשקט.

“יעל, את שומעת אותי? את מבינה?” אמא טלטלה בעדינות את יעל.

“אני שומעת, אמא…”

“ולמה את שותקת?” לחשה אמא, ויעלי ראתה שהיא מודאגת.

“לא שתקתי, אמא, חשבתי. פשוט חשבתי.”

“חשבה לעצמה…” חייכה אמא במרירות. “תראי כמה ספרים יש פה, יעלי, כמה אהבתי לקרוא כשהייתי ילדה…”

“אמא… וכמה זמן נצטרך להישאר פה?”

“אני לא יודעת, מתוקה שלי. בינתיים חייבות לגור פה.”

יעלי ידעה בדיוק מה קרה להן, למשפחה. אמא סתם חשבה שיעלי קטנה מכדי להבין.

“יעלי, דודה הדס תבוא אלייך. אני אבשל לכן כל יום, בבוקר אסע ואחזור בערב. בסופי שבוע נהיה יחד ונטייל אל הנחל…”

אמא כיסתה את פניה בידיה.

“סלחי לי, סלחי לי…”

“אמא, אל תבכי, בבקשה. אני יודעת שאבא עזב אותנו, ואני יודעת שצריך להסתדר ושחשבת שהכי טוב לעבור לצריף של סבתא. ולתת את הדירה שלנו לאחרים, לטובתנו.”

“אני יודעת הכל, אמא… ואני מבטיחה להיות ילדה טובה, לחכות לך ולקרוא, ודודה הדס תשמור עליי.”

“נעבור את זה יחד, אמא… ובסתיו אלך לבית הספר. אמא… יש פה בית ספר?”

“לא, קטנה שלי. פעם היה פה בית ספר, עכשיו כבר לא. אבל בסתיו, אני מבטיחה, נחזור לדירה שלנו. זה רק זמני עד שאמצא עבודה טובה.”

“את הדירה השכרתי עד סוף אוגוסט, יהיה לנו בדיוק מספיק זמן, אחר כך נשפץ קצת ונתחיל מחדש. הכל יסתדר, מתוקה שלי…”

“אני יודעת, אמא.”

באותו ערב ישבו אמא ויעלי זמן רב על המרפסת של הצריף הקטן, והאמא סיפרה ליעלי על ילדותה, על הסבתא שלה אסנת.

“אמא, גם לך הייתה… אמא?”

“הייתה,” נאנחה אמא, “ועדיין יש, אבל… אני כנראה לא חשובה לה.”

“איך זה? למה?”

“ככה זה, קטנה. באתי אליה מוקדם בחיים, לא הסתדר להם, היא עזבה את אבא, נסעה לעיר אחרת, התחילה שם חיים חדשים. אותי היא הביאה לסבתא אסנת, והיא נסעה לחפש מזל…”

“והיא מצאה את המזל?”

“את המזל כן, אבל אותי שכחה. התחתנה שוב, יש לה שני ילדים, ואני… רק בחגים וביומולדת זוכרת.”

“אני זוכרת, הייתה פעם אחת שהיא באה לכאן כי אחד הילדים שלה חלה, והיא חשבה שהטבע יעזור.”

“היא אפילו לא סיפרה להם עליי. הם לא ידעו שיש להם אחות.”

“סבתא ביקשה ממנה שתביא לי שמלה למסיבת סיום… והיא פשוט התחילה לצעוק על סבתא, אמרה שיש לה ילד חולה ושסבתא חסרת לב. אמרה, ‘אסנת שלך כבר מספיקה גדולה, שתרוויח בעצמה שמלה’.”

“סבתא כעסה וגרשה אותה מהבית.”

“אמא, אף פעם לא קראת לה אמא, רק… היא.”

“אני יודעת, סליחה, מתוקה… לא הצלחתי לקרוא לה אמא. אמא בשבילי זו סבתא אסנת.”

“קוראים לך אסנת, נכון, אמא?”

“כן, קרויה על שמה של סבתא…”

“אמא, אהבת אותה?”

“את מי?”

“את סבתא אסנת.”

“מאוד מאוד מאוד. כשנפטרה, בשבילי כאילו נעלם כל העולם… גם את אמא שלי, את אמא… אהבתי, חיכיתי לה, כל שנה, כל חג, כל מחלה… מה שחלמתי זה שתחזור אליי.”

“ביום הראשון ללימודים כשסבתא נפטרה… גם אז חיכיתי לה.”

“היא לא הגיעה. הייתה לה חגיגה אצל המשפחה של בעלה החדש… באה רק אחר כך, בכתה, אמרה לי לארוז. הייתי קטינה, חשבתי שתיקח אותי אליה, אבל היא שלחה אותי ללמוד ופשוט שיכנה אותי בפנימייה.”

“את ראש השנה הראשון לא חגגתי עם סבתא. קיוויתי שאמא תיקח אותי, אבל היא אמרה שיש בבית המון אורחים, אין לי מקום שם…”

“הלכתי הביתה, כי ידעתי שזה הבית שלי. ביקשתי ממנה מפתח לסבתא אסנת.”

“‘בשביל מה?’ שאלה ונראתה דרוכה.”

“‘כי זה הבית שלי, ואם את חושבת שאולי תוכלי להחליט עליו, את טועה’.”

“‘זה גם הבית שלי’, היא מחתה. ‘אנחנו בכלל רצינו לנסוע לשם, לטייל בראש השנה.'”

“‘אם תלכו לשם, אני אקלקל לכם את החג. תני לי מפתח!'”

“היא לא נתנה לי, אז פרצתי דרך הגדר, קניתי שני מנעולים חדשים בעיר וקראתי לשכן עמרם, והוא התקין לי.”

“ולגבי הבית כל השכנים אמרו שלא ייתנו לה לגעת בירושה של סבתא שלי.”

“ערב ראש השנה תכננתי להיות לבד, אבל החברות באו וישבנו יחד…”

“אחר כך מלאו לי שמונה עשרה.”

“את לא רואה אותה?”

“לא. אין על מה לדבר. לה אין עניין בי, גם לי אין בה.”

“אמא… את…”

“מה?”

“את בחיים לא תעשי לי דבר כזה, נכון?”

“בחיים, לעולם לא, שמעת? לעולם.”

…יעלי הייתה כבר די גדולה, לא פחדה. אמא נסעה לעבודה, דודה הדס הגיעה פעמיים. יעלי אכלה, ניקתה אחריה, הדיחה כלים, האכילה את בובת תמר והתחילה לקרוא לה ולדובון גבריאל.

יעלי למדה לקרוא רק לאחרונה, והתלהבה לקרוא בקול לבובה ולדובון.

הימים עברו באותו אופן. בהתחלה בכתה לא כי רצתה לבכות כי הדמעות פשוט יצאו, והיא ניסתה להחזירן פנימה. כאלה דמעות, לא ראויות.

כשאמא חזרה, הכל הסתדר.

אבל יום אחד אמא לא באה. לא הגיעה, והזמן עבר, השמש שקעה. יעלי הדליקה את האור וסגרה וילונות.

“אל תפחדי, תמר, גבריאל, רותי ונעה וליצן דני אל תפחדו,” ניסתה להרגיע את הצעצועים.

“ללכת לתחנה לפגוש את אמא?” חשבה לעצמה. היא לא זכרה ממש את הדרך, אולי תפספס את אמא בדרך חזרה.

יעלי ניסתה להדוף מחשבות רעות. לא, אמא שלה לא תעשה לה את זה, לא, לא! ליעלי אין סבתא אסנת, עם מי תישאר?

יעלי ראתה בדמיונה את אמא נישאת לאיש אחר, יולדת ילדים אחרים, שוכחת אותה, והיא לבד בצריף…

מרחמים על עצמה החלה יעלי לבכות בקול. חנק אותה הגרון, הדמעות לא פסקו, העיניים כאבו, הגרון שורף, היא בכתה עד שנרדמה על הכסא ליד החלון.

יעלי התעוררה משאון במבואה אולי… אולי אלה עכברים, ואולי זו ההיא, אמא של אמא שלה, סבתא רות, שמעולם לא פגשה, אולי באה לקחת את בלומה מהם? לגרש את יעלי מהבית. היא התכווצה בשקט.

פתאום נפתחה הדלת, והאור נדלק.

“אמא!” קפצה יעלי. הכסא נפל. “אמא! אמא שלי!”

“ילדה שלי, יעלי שלי, אהובה… סליחה, סליחה, איחרתי לרכבת האחרונה, הגעתי עד התחנה הבאה ומשם הלכתי ברגל.”

“אמא, פחדת?”

“מאד, יעלי, הכי פחדתי עלייך! בכיתי, דיברתי אלייך, ואפילו זאבים הברחתי, בכיתי וצחקתי ביחד.”

“פחדתי שתחשבי שנטשתי אותך.”

בפעם הראשונה בחייה שיקרה יעלי לאמא.

“אמא, אפילו לא חשבתי על זה, אני יודעת את לעולם לא תעזבי אותי.”

יעלי שיקרה, כי כן חשבה, אבל לא רצתה לצער את אמא עוד יותר.

הן נשארו בצריף עד סוף אוגוסט, אחר כך הלכה יעלי לבית הספר, ואמא מצאה עבודה טובה.

אבא פנה לבית משפט, רצה שיאפשרו לו לראות את יעלי בסופי שבוע. ואמא רק צחקה “בחיים לא ביקש לראות אותה…”

“אני אף פעם לא מנעתי,” אמרה אמא, “הוא פשוט לא רצה.”

כעת ראתה יעל את אבא בסופי שבוע. בהתחלה רצה אליו בשמחה, אבל אחר כך…

“אמא, נדמה לי שאבא שלי קצת כמו רות… לא ממש צריך אותי, תמיד לוקח אותי לחדר משחקים בקניון, מתקשר כל הזמן, מתווכח עם אנשים.”

“אני רק יושבת ומביטה ילדים משחקים, אמא… לא רוצה ללכת איתו. אפשר שנאמר לו?”

אבא כעס, האשים את אמא ש’היא מסיתה’.

“אני האבא!” צעק. “ואת מונעת ממני להיות איתה!”

“אבא… אני כבר לא ילדה קטנה. למה אתה לוקח אותי כל פעם לאותו חדר? ושניצלים אני לא אוהבת, כבר גדלתי.”

“כשהלכת מאיתנו, כשנשארתי לבד… כל היום. כשאמא איחרה לרכבת, רצה ברגל דרך היער ואמא נלחצה מזאבים ואני הייתי לבד בבית…”

בפעם השנייה שיקרה יעלי לאביה, על הזאבים. הוא האזין ושתק.

אחרי חודש בא להתנצל. אמר שהבין, לקח אותה לסרט לבדו.

מאז יעלי שמחה לקראתו…

“אסנת… באמת ברחת אז מזאבים?” שאל אבא.

“כן,” ענתה אמא מבלי למצמץ.

ההורים דיברו קצת, ואבא פספס רכבת.

“אמא,” שאלה יעלי בלילה. “אם הרכבת של אבא עזבה, איך יגיע הביתה? שישאר אצלנו?”

אבא הביט באמא. אבל היא נותרה איתנה.

“הוא ילך ברגל… כאן אין זאבים,” ענתה ושלחה את אבא.

“אמא… הוא רצה לחזור, נכון?” לחשה יעלי בלילה, מחובקת לאמא במיטה.

“כן…”

“לא תסלחי לו?”

אמא שתקה.

“אמא, עניינך, אבל את שניכם אני אוהבת…

“אני יודעת, יעלי.”

“אבל אותך יותר, את הכי אמיצה בעולם. את רצית אליי ולא פחדת אפילו מזאבים.”

…שנים עברו. יעלי מתחתנת.

“אמא… יש לי וידוי קטן.”

“נו, שמעת.”

“אמא… אז חשבתי שאת באמת תעזבי אותי. כמו רות…”

“ילדה שלי… זה בכלל ייתכן?”

“לא ידעתי אז, אמא… סליחה.”

“את תסלחי לי, שעברנו את זה יחד…”

הן התחבקו, אמא ובת. הן תמיד יחד. אמא תמיד הייתה לצידה.

Rate article
Add a comment

10 − nine =