אמא, למה החולצה הכחולה שלי לא מגוהצת? ביקשתי, יש לי מחר ראיון בקולו של אורי, בני הבכור, בן עשרים וחמש, נשמע גוון מוכר של דרישה, כשהוא צועק מעומק החדר שלו. ובכלל, נגמר לנו האבקה למכונת כביסה? כל הגרביים שלי זרוקים באמבטיה.
אני, אילנה, נעצרתי בכניסה לבית עם שקיות כבדות בידיים. הרצועה של אחת השקיות חתכה לי בכתף, הרגליים כאבו אחרי משמרת של עשר שעות בסופר, ובראש התרוצצה לי רק מחשבה אחת: “מתי זה ייגמר?”. שמתי את השקיות על הרצפה, נשענתי על הקיר והסתכלתי על עצמי במראה אישה עייפה, מבט כבוי, אפס תקווה.
באותו זמן, דניאל, בני הצעיר בן עשרים ושתיים, חבט בצלחות במטבח.
אמא, קנית לחם? נגמר לנו, אכלנו את כל הנקניק בלי כלום הוא צעק בלי לבוא למסדרון ואני שפכתי את המרק שהחמיץ, לא היה לי כוח לשטוף את הסיר, הכול דבוק. תכיני מרק חדש? עדיף חמין, נמאס מהקובה שלך.
החלטתי להוריד נעליים, שמתי אותן יפה על המדף. משהו בתוכי נשבר. החוט הדק של הסבלנות נקרע. נכנסתי למטבח. דניאל ישב מול הטלפון, השולחן מלא פירורים, כתמים של קפה, עטיפות ממתקים. בכיור הר של כלים, כמו מגדל פיזה שעתיד לקרוס.
ערב טוב, בן, אמרתי בשקט.
מה, הבאת לחם?
יש לחם. במכולת.
הוא הרים עיניים מופתעות.
מה זאת אומרת? לא קנית?
לא קניתי. ואני גם לא גיהצתי לאורי חולצה. לא קניתי אבקת כביסה. מרק לא אבשל.
כאן נכנס אורי, מגרד את הבטן, לבוש רק בתחתונים, למרות שהשעה כבר כמעט ערב.
אמא, מה נסגר איתך? אני לא צוחק מחר יש לי ראיון. את יודעת שאני לא מסתדר עם המגהץ, תמיד יוצאים לי קווים עקומים.
התיישבתי על שרפרף, לא נוגעת בשקיות. הסתכלתי על שני בניי גברים גבוהים ובריאים. אורי סיים תואר לפני שנתיים, עובד כסוכן את כל הכסף מבזבז על גאדג’טים ובילויים. דניאל עדיין סטודנט, לומד בערבים, עובד בשליחויות, אבל בבית אפילו כוס לא שוטף.
שבו, אמרתי, בקול רגוע. צריך לדבר.
הם הסתכלו זה על זה. משהו בקולי גרם להם להיזהר. לא תחינות ולא קיטורים, אלא החלטיות קרה. ישבו.
אני בת חמישים ושתיים, פתחתי. עובדת משרה מלאה. סוחבת על הגב את כל הבית חשבונות, אוכל, ניקיון. ואתם? שני גברים. לא ילדים, לא חולים. הפכתם אותי לעובדת משק בית.
נו, די, אורי גלגל עיניים אמא, אנחנו עובדים, גם לנו יש עייפות. את אישה, את זו ששומרת על הבית, זה טבעי לך.
טבעי לי לחיות בכבוד, קטעתי אותו. מהיום, אין “בית חם”. אני בשביתה.
איזו שביתה? פרץ דניאל בצחוק. מוחה על מה, על אוכל?
אני אוכלת, עניתי. אבל רק מה שאכין לי. מכבסת רק בגדים שלי. מנקה רק בחדר שלי. מהיום אתם עצמאיים. רעבים? תבשלו. רוצים בגדים נקיים? למדו להפעיל מכונה. מתגעגעים למגהץ? יש יוטיוב.
דממה. שניהם בוהים בי כאילו נחתתי ממאדים. כנראה חיכו שאחייך, אמשוך סינר ואתחיל לטגן שניצלים.
לא מצחיק, אורי זעף. מחר ראיון. צריך חולצה.
מגהץ בארון במסדרון, קרש מאחורי הדלת. בהצלחה.
נכנסתי לחדר, לקחתי יוגורט, תפוח וקופסת קוטג’ ארוחת ערב. נעלתי את הדלת.
הערב עבר בשקט יחסי. כנראה חשבו שזו גחמה זמנית הזמינו פיצה, השאירו את הקרטונים על השולחן, שיחקו בפלייסטיישן עד אמצע הלילה. שמעתי את הצחוק והצעקות, לא התערבתי. התפנקתי באמבטיה חמה עם ספר. פעם ראשונה מזה שנים שחשתי הקלה קטנה ומסוכנת.
בבוקר, טלטלות ורעש.
איפה המגהץ הזה?! אורי צעק. אמא! אין לי זמן!
יצאתי מהחדר, מוכנה לעבודה. ישנתי טוב, אפילו עשיתי פן.
אמרתי בארון, מדף תחתון.
מצאתי, לא מתחמם! הרסת אותו!
תכניס לשקע, זרקתי תוך כדי לבישת מעיל. ותמלא מים.
מאחר! תגהצי לי, בבקשה! רק הפעם!
לא. זה אחריות שלך.
עזבתי, משאירה בן מתוסכל עם חולצה מקומטת ומגהץ כבוי. הלב פעם בצער. אינסטינקט אמהי צרח: “תחזרי! תעזרי לו!” אבל ההיגיון אמר: “תיכשלי אם תוותרי עכשיו”.
בערב, כשהגעתי, הריח הראשון שקיבל את פני היה של שמן שרוף ומזון חמוץ. במטבח תוהו ובוהו. מחבת עם שרידים של חביתה חרוכה על השולחן, הקרש חרוך. ערימת הכלים גדלה פי שניים. הרצפה דביקה ומסריחה.
דניאל ישב זועף, רעב.
אמא, זה לא הגיוני. אין מה לאכול. במקרר רק היוגורטים שלך. אז מה, שנגווע?
במכולת יש הרבה אוכל. פסטה, חומוס, דגים קפואים. יש לכם כסף.
אנחנו לא יודעים איך מבשלים פסטה! הכל הופך לעיסה!
קראו את ההוראות. כתוב שם הכול. אתם יודעים לקרוא.
הזזתי בעדינות את המחבת, ניקיתי לעצמי מקום, שלפתי סלט מוכן מהשקית, התיישבתי לאכול. הם הקיפו אותי כמו כרישים, לא אמרתי מילה.
אז ככה אורי נכנס בפנים זועפות. אם את לא עושה את חובתך כאמא, לא נעזור במטלות הבית! נעלב!
תעליבו. זו זכותכם. התפקיד שלי כאמא נגמר כשמלאו לכם שמונה־עשרה. מה עכשיו? רק אם בא לי. והחשק נגמר כשדהיתם בו.
את אגואיסטית! דניאל פלט.
אולי. לפחות אגואיסטית שבעה ורגועה.
שלושה ימים הבית הפך לחזית קרה. הלכלוך נערם, הנייר טואלט נגמר ואף אחד לא קנה אני קניתי לעצמי והחבאתי. הפח התמלא, הסרחון עז. הם אכלו שווארמה, השאירו את האריזות בכל מקום.
נלחמתי בהתפרצות לניקיון. לראות את הבית מתפורר כאב לי פיזית, אבל ידעתי: זה ריפוי, ריפוי כואב.
בערב חמישי הרגשתי חולה. חום, גרון שורף. התקשרתי לעבוד חולה, נשארת במיטה.
הילדים קמו בצהריים (היה להם יום חופשי). התקרבו לדלתי.
אמא, את חולה? דניאל שאל.
כן.
תאכלי צהריים?
הרמתי עיניים דומעות. איך יצאו לי בנים כל כך קרים?
דניאל, יש לי חום של שלושים ושמונה. צהריים? תסגור את הדלת, יש לי צמרמורת.
שמעתי אותם מתלחשים במטבח.
חמור, אמר אורי. מה נעשה? אין מה לאכול.
נזמין משהו?
נגמר לי הכסף, קניתי נעליים אתמול.
גם לי. שבוע עד המלגה.
אולי נבשל פסטה?
טוב. איפה המלח?
נרדמתי. קמתי לריח חרוך, חזק ומחניק. רצתי למטבח, מתנדנדת, העטפתי בחלוק.
המחזה: הפסטה בסיר התפחמה לכדור שחור. המים התאדו מזמן. הילדים עומדים, הבעה מזועזעת.
יצאנו לשנייה, סיימנו משחק דניאל התגונן.
תפתחו חלון! צרחתי תשרפו לי את הבית!
סגרתי את הגז, שפכתי מים לסיר המפויח. קיטור התפשט.
התיישבתי, הסתרתי פנים בכיתי בקול רם, חזק. מכאב, מהחום, מרחמים על עצמי ועליהם.
הם עמדו המומים. אמא תמיד אישה חזקה, תמיד פותרת, מנהלת ופתאום קטנה, כפופה, בוכה על סיר שרוף.
אמא… נו די אורי ניגש אלי, נוגע בכתף. נחליף סיר, לא נורא.
זה לא הסיר! זעקתי בבכי. אתם לא יודעים לשרוד! אם יקרה לי משהו, תטבעו בלכלוך, תמותו מרעב ליד מקרר מלא! בושה! בושה שגידלתי טפילים כאלה!
בכיתי את עצמי לדעת, ניגבתי פנים, הסתגרתי בחדר. הילדים עמדו דוממים במטבח, הריח החריף של חריכות באוויר.
בערב לא יצאתי. לא היה לי כוח. שלא יהיה שלא יהיה.
בשמונה בערך, דלת חרקה.
אמא, ערה? דניאל בלחש.
ערה.
הלכנו לבית מרקחת. אורי שאל כסף מחבר. הבאנו תרופה, סוכריות, תרסיס לגרון ולימון.
פניתי אליו. דניאל הגיש לי שקית, מאחוריו אורי עם מגש תה (חזק מדי) וצלחת סנדוויצ’ים מגושמים נקניק עבה, גבינה גולשת, אבל אלה היו סנדוויצ’ים.
תודה, אמרתי בשקט.
וגם, אמא, אורי היסס. ניסינו לסדר במטבח. שטפנו כלים. נשברו שתיים, היו חלקלקות. טאטאנו קצת.
לגמתי מהתה כוויתי, אבל הלב נרגע קצת.
צלחות שבורות מזל טוב, אמרתי.
יומיים נוספים, עם חום. הם לא הפכו למלכי הבית, אבל כל חצי שעה צלצלו: “אמא, איפה לשים אבקה?”, “להשרות אורז?”, “יש סמרטוט אבק?”
הם בישלו מרק משהו שהיה דמוי מרק עוף, גושי תפוחי אדמה וגזר לא מבושל, אבל עשו לבד. אורי אפילו גיהץ לעצמו חולצה, יצא לטיול בגאווה עם פס מגהץ מבריק באמצע.
כשיצאתי למטבח אחרי יומיים, היה על המקרר דף מערכת תורנויות:
“שני, רביעי, שישי אורי (כלים, זבל), שלישי, חמישי, שבת דניאל (רצפה, קניות), ראשון יחד”.
מה זה? שאלתי את אורי בארוחת בוקר.
תורנויות, מלמל. חשבנו קצת… את צודקת. זה מביך. אנחנו שני טנקים בריאים ואת עושה הכול.
תעמדו בזה?
ננסה. דניאל חיפש בגוגל איך עושים צ’יפס קריספי. לא לערבב הרבה, מסתבר.
חייכתי, לראשונה מזה זמן.
עבר חודש. לא מושלם היה לכלוך, היו ויכוחים, תור שנשכח. אבל “נכות תפעולית” פינתה מקום להתבגרות.
הבחנתי בתהליך. פתאום יש לי זמן לקרוא, להצטרף לבריכה חלום ישן. אני נפגשת עם חברות פעם בשבוע, לא בשנה. אפילו מבטים מהרחוב חזרו.
יום אחד, חזרתי מהבריכה, ראיתי אותם במטבח. חותכים, מקלפים.
מה קורה? הופתעתי.
מכינים ארוחה, אמר דניאל, בוכה מהבצל. לאורי משכורת ראשונה בעבודה החדשה. חוגגים עם ביף אנטריקוט.
בעבודה החדשה? הבטתי באורי.
כן. הלכתי לראיון אז, עם חולצה מקומטת לא קיבלו אותי. אמרו: לא נראה ייצוגי. התביישתי, באמת. למדתי לגהץ, חיפשתי עבודה אחרת, השקעתי. עכשיו קיבלו אותי ללוגיסטיקה.
אני גאה בך.
תתיישבי, אמא, הזיז לי כסא רוצה יין? קניתי טוב.
אכלנו ביחד. הבשר היה יבש מדי, הבצל חתוך עבה, אבל עבורי זו הייתה המנה הכי טעימה בעולם. ראיתי את השינוי בביטחון, באחריות. לא רק צרכנים כמעט שותפים.
את יודעת, אמא, דניאל אמר, לועס. לגור לבד יקר ומסובך. לגור בבית ולהיות כמו דייר משנה זו בושה. החלטנו, עם אורי מתחלקים בשליש בכל החשבונות והאוכל. סגור?
יותר מסגור, חייכתי.
ועוד דבר, הוסיף אורי. סליחה על כל הבלאגן פעם. באמת לא הבנו כמה את עושה. חשבנו הבית פשוט מסתדר, האוכל מתמלא. קסמים.
נגמרו הקסמים, ילדים. עכשיו חיים אמיתיים.
בעיות עוד היו. לפעמים מצאתי גרב בסלון. פעם הייתי מרימה ושוטפת בשקט. עכשיו קוראת לדניאל:
שלך?
אופס. עכשיו אטפל.
והוא באמת טיפל. לבד.
הבנתי: ההקרבה שלי רק החלישה אותם. הקשיחות, שחששתי שתיתפס כאכזריות, הייתה שיעור האהבה הכי חשוב אמון שהם מסוגלים לדאוג לעצמם.
כשחברות מקטרות לי על ילדים בוגרים שנשארים בבית ולוקחים מובן מאליו אני מחייכת ואומרת:
ניסיתן להפסיק להיות נוחות?
מה? הם יקרסו!
לא יקרסו. רעב מארגן, חולצה מלוכלכת מחנכת מגהץ. מניסיון.
בערב שישי התארגנתי לתיאטרון. שמלה חדשה, אודם.
אמא, לאיפה את כל כך חגיגית? דניאל שרק.
לדייט, קרצתי עם עצמי והאמנות. ארוחת ערב במקרר כלומר, מצרכים. מתכון ברשת. אתם לא ילדים.
יצאתי, נשמתי אוויר ערב קריר הרגשתי חופש. אני כבר לא עובדת כאן. אני אישה. ויש לי בנים נפלאים, שבסוף העריכו ונלמדו.
ניסיוני לא רק הפתיע אותי. הוא העניק לי חיים חדשים. כדי לסדר בית לפעמים צריך קצת בלגן.
