לך ואל תחזור
לך, אתה שומע? לחשתי בבכיות כשאני עומד ליד הכלבה שלי, יעל. תברחי, אל תחזרי עוד לעולם.
בידיים רועדות התקשיתי לפתוח את השרשרת הכבדה שעליה, ואז גררתי את יעל אל שער הגדר, פתחתי אותו לרווחה וניסיתי לדחוף אותה החוצה אל הרחוב.
היא לא הבינה מה קורה, מה ולמה. האם באמת מגרשים אותה? על מה ולמה? הרי לא עשתה רע לאיש…
תעזבי, אני מתחנן, אמרתי שוב וחיבקתי אותה חזק. אסור לך להישאר פה. הוא תיכף יחזור ו…
בדיוק אז דלת הבית נטרקה ויצחק, אבי, יצא בריצה אל החצר כשגרזן בידו, שיכור לגמרי.
***
אילו אנשים יכלו לשער, אפילו לרגע קט, איזו דרך קשה עוברת לפעמים על כלבים שנזרקו לרחוב, כנראה שרבים היו משנים את הגישה שלהם. לפחות מביטים בהם ברחמים, אולי חמלה לא בזלזול, בבוז כמו שנהוג לעיתים תכופות.
אבל איך בכלל בני אדם יכולים לדעת אילו ניסיונות עברה יעל, וכמה כאב נשאה בתוכה? הרי כלבים לא מדברים, רחוק מלהתלונן. הכל טמון בלב פנימה.
אני אספר את סיפורה סיפור של אהבה, בגידה ונאמנות.
יעל לא הייתה רצויה כבר בגיל צעיר. למה נדחתה מידי בעליה הראשון לעולם לא נדע בדיוק. אולי כי פשוט נולדה.
כשהייתה גורה בת חודשיים בלבד, הרים אותה בעליה אל המכונית, ונסע ליישוב סמוך לא ממש ליישוב, כי אם השאיר אותה על שולי הכביש המוביל אליו, וחזר לירושלים.
אותו כביש סואן מכוניות, משאיות, אוטובוסים חולפים במהירות צעד מוטעה אחד ומצאה את מותה תחת גלגלים. כנראה שזה מה שייחל. וגם לולא זה, הרי בלי אוכל ומים, לגור קטן אין הרבה סיכויים להתקיים…
אבל באותו יום, לא קרה לה אסון. כי באותו יום הגעתי לשם אני, עידו, בן ארבע עשרה, שרק קיבל מאבי מתנה ליום הולדת אופניים חדשות. “אל תיסע מחוץ ליישוב,” הזהירה אותי אמא, תמר, רגע לפני שטסתי בהתלהבות בשביל.
“כן כן, אמא,” קראתי בשמחה, “יהיה בסדר!”
אבל כמובן שנסעתי הלאה, כי הדרכים הפנימיות שבורות וזרועות מהמורות, ולעומתן לשפת הכביש החדש, האספלט החלק הזמין לרכיבה קורצת.
כמעט חזרתי חזרה, ואז ראיתי אותה גורה קטנה, מדדה הלוך ושוב בחוסר מנוחה על שולי הדרך הסואנת, וליבי נחמץ.
“למה היא פה, ומה קורה לה?” חשבתי לעצמי. עצרתי את האופניים, הנחתי אותם בעדינות, והלכתי אליה בצעדים מהוססים.
***
“אמא, אבא, תראו את מי מצאתי!” אמרתי כשנכנסתי לבית מחייך ומזיע, הגורה בזרועותיי. “מישהו זרק אותה בכביש. אפשר שנשאיר אותה?”
“עידו, יצאת מתחום היישוב?” שאלה אמא בכעס מדוכא.
“זה רק לדרך הראשית, נשבע, ואם לא הייתי עוצר הגורה הזאת לא הייתה שורדת.”
ואבא, גדי, חייך אחרי ששתה כבר כוס יין, ואמר: “נו, תני לילד. שיהיה לו חבר. היא תגדל ותשמור פה על הדירה.”
כך יעל הצטרפה למשפחתנו.
במהרה פיתחנו אני והיא קשר שלא ניתן לניתוק. ודווקא בגלל זה כל כך שמחתי סוף סוף חלום ילדות התממש, כלב משלי. לא משנה שהיה מדובר בבת וכל כך עדינה. היא תמיד חיפקה אותי, חיפשה קרבתי, ואם לרגע נזפתי בה הביטה בי במבטה החכם ורצה ללקק את הדמעות שלי.
באמת, מה כבר עלול להשתבש? טוב כל כך לנו, חשבתי. הורי שמחו, הייתי מאושר באמת.
אבל החיים יודעים להפתיע, והטוב נפסק כעבור חצי שנה בלבד.
אבי פוטר מעבודתו, נשבר, והתחיל להטביע את יגונו ביין ערק וטרם. לא עזרו תחינותיה של אמא, לא דמעות, לא הצעות למצוא עבודה בעיר, לא אזהרות ומסעות שכנוע. הוא שקע בכעס, הפך לאיש אחר אף הרים עליה יד על כל שטות קטנה, על כל דבר שנגמר במקרר או כל חשבונית שהתייקרה, כאילו היא אשמה בכל.
לי אסרה אמא בכל תוקף להתערב “אל תיכנס באמצע, חבל.”
המכות שהוא חילק לה ולפעמים גם לי תמיד ניסו להסתיר אותן מהשכנים. מה יגידו.
בכל פעם שריב פרץ בבית, ברחתי עם יעל לגינה, הבטתי אל תוך הבית מאחוריה, והיא ליקקה לי את הלחיים הדומעות, מנחמת ומחזקת.
פעם אחת, כששוב הרים עלי יד, כשישבנו יחד בחצר, פתאום בנביחה חסרת רחמים רצה להגן עלי. זה בלבל את אבא דיו כדי שאוכל להתרחק מעט, עד שצעד בזעם הביתה לשלוף גרזן או משהו אחר ואז הבנתי, אין ברירה.
“צריך להבריח את יעל, להציל אותה.”
אז נפרדתי ממנה, בכיתי בלי מעצורים, שחררתי את השרשרת מתוך רעד, דחפתי אותה מעבר לשער.
אבל יעל סירבה לברוח, נצמדה אלי במבט מבולבל. ידעתי אם תישאר, הוא עלול להרוג אותה.
בדלת הבית הופיע יצחק, אוחז בגרזן, שיכור ואכזר. “עידו, למה שחררת אותה?”
“אל תעשה את זה, אבא.” נסוגתי לאחור, מוכן לברוח, אבל לא יכולתי להשאיר את אמא לבד.
החלפנו מבטים. היא התחננה בפניו. הוא רטן, פסע קדימה.
לא היה לי עוד זמן. חיבקתי את יעל, נגעתי באפה וקראתי: “לכי! עכשיו! תברחי! אנחנו אוהבים אותך, סליחה…”
יעל הביטה בי עוד רגע, ואז ברחה ליער.
***
מאז עברו לא חודש, לא שנה שבע שנים של נדודים קשים ותפילות שיום אחד אפגוש בה שוב.
בתום חצי שנה חזרה ליישוב, וגילתה בית שרוף, שער פתוח, וריקנות מוחלטת. אמא ואני עזבנו מזמן. לא היה למה לשוב.
יעל חצתה כפרים ובקעה, נודדה בין רחובות, עד שזקן בודד מצא אותה בסביבת היישוב אליעזר שמו שעבד כשומר לילה בבית הקברות.
הוא לא היה בדיוק פסיכי כמו יצחק שתה לעיתים, אך עם לב טוב והקפיד לתת לה עצמות מרק וכוסות מים. לילות ארוכים שמר יחד איתה בין קברים, סיפר לה את סודותיו וצעריו, את בדידותו.
יעל שכבה לרגליו והקשיבה, זוכרת בראשה את משפחתה, את עידו ותמר, את הבית שחרב.
יום אחד, במעבר בין שורות המצבות, הריחה את ריחו של יצחק. לא טעתה חריף כמו פעם, ספוג שנאה ואלכוהול.
השם שעל המצבה אישר כאן קברו אותו אחרי שאיבד את הכל.
“כן,” אמר אליעזר, “המנוול ההוא, התעלל בכולם ובסוף מצא את סופו. אשתו ובנו חכמים, עזבו מיד כשהחלו הבעיות, והוא מת לבד. מי שמר על המשפחה? ממש את.”
חמש שנים נשארה יעל עם אליעזר עד שמת גם הוא, והיא נותרה שוב גלמודה. איש כבר לא רצה בה, לא מצאה בית ולכן נשארה בבית העלמין.
השלימה. זה הבית שלה, פינתה בין זרי הפרחים המנבלים ולחמים שהשאירו מבקרים.
באחד מימי החורף הראשונים שמעה קולות זוג. עידו הגיע עם חברתו נועה, בדיוק אל קברו של יצחק.
“אני לא סולח לו, נועה,” שמעתי אותו אומר. “בגללו הרבצתי לכלב שלי. גרשתי אותה מהבית. לא שכחתי…”
“צריך לסלוח,” ענתה נועה. “סליחה משחררת את הכאב.”
עידו שתק, הביט בקבר ולחש: “אני סולח לך, וסולח גם בשביל אמא ויעל, אולי עכשיו נוכל שוב לנשום…”
באותו רגע עמדתי ממש מאחוריו. לא הצלחתי להחזיק את עצמי, רצתי אליו, קפצתי, והוא שהביט בי ונשרו דמעותיו הבין מי אני, גם אחרי כל השנים.
רקפת קראה בהפתעה, מתבלבלת, והוא חיבק אותי, בדיוק כמו פעם. “יעל, יעל שלי,” לחש.
מהרגע ההוא שוב לא נפרדנו.
לקח אותי איתו לדירה בתל אביב, נועה קיבלה אותי באהבה, ויחד גידלנו חתלתול שמצאתי ברחוב, ובסוף הגיע גם תינוק רועי.
עידו בנה את הבית ביישוב מחדש, ואנו נוסעים כל קיץ לחופשה משפחתית אצל הנופים של ילדותו.
המסע שלנו היה קשה ומורכב, אבל למדתי דבר גדול נאמנות ואהבה לעולם לא נגמרים, ואם אתה נאמן ללבך, בסוף תמצא את מקומך.
