טעות שמביאה אושר… גדלתי במשפחה חד הורית – ללא אבא. חינכו אותי אמא וסבתא. הצורך באבא התעורר בי כבר בגן. ובכיתות הנמוכות!.. קינאתי בילדים שצעדו בגאווה ליד אבותיהם הגבוהים והחזקים, ששיחקו, רכבו על אופניים ומכוניות יחד. הכי כאב לי כשראיתי אב שמחבק את בנו או בתו, מרימים אותם וצוחקים יחד… אלוהים, ראיתי את זה מהצד וחשבתי: “איזה אושר זה!” את אבא שלי ראיתי גם… אבל רק בתמונה אחת, שבה הוא מחייך כמו שאר האבות – אבל לא אליי!.. אמא סיפרה שהוא חוקר קוטב צפוני, גר אי שם בצפון הרחוק, כל כך רחוק שאי אפשר להגיע. שלח מתנות ליום הולדת, אבל אף פעם לא הגיע באמת. בכיתה ג’ הבנתי באכזבה שאין לי שום אבא-חוקר – ואף פעם לא היה. באופן מקרי שמעתי את אמא אומרת לסבתא שאין לה כבר כוח להעמיד פנים ולשלוח מתנות בשם אבא שבאמת בגד. חי טוב ומעולם לא התקשר לברך אותי. “ארטיום כל כך אוהב את החגים… אלה הימים היחידים שהוא מרגיש קשר לאב, אפילו בדמיון.” החלטתי לבקש – בלי מתנות מאבא שלא באמת קיים. “בבקשה תאפו לי את העוגה שאני אוהב – ‘חלב ציפורים’ וזה הכל.” חיינו בצניעות – שתי משכורות קטנות של אמא ושל סבתא. כשהייתי סטודנט עבדתי בסבלות ברכבת ובחנות. יום אחד השכן סלבקה הציע לי להחליף אותו בתפקיד סבא-חורף (דד מורוז) לפני השנה החדשה בגני ילדים ובבתים. ויתרתי על ההופעות בגנים – חששתי מהמעמד. אבל על הביקורים בבתים הסכמתי. הוא נתן לי פנקס עם שירים וחידות, וכתובות משפחות. היה קל לזכור את הרפרטואר, אבל עדיין פחדתי לטעות. להפתעתי, ההופעה הראשונה עברה בהצלחה. סיימתי את כל הכתובות, הגעתי הביתה גאה, וספרתי את ההכנסה שהיתה גבוהה מכל מה שהרווחתי בסבלות – והחלטתי להמשיך בכל חורף. בקיץ עבדתי בבניין סטודנטיאלי. החיים האישיים לא היו בראש סדר העדיפויות – לימודים ועבודות מזדמנות. היו חברות אבל לא התקדמתי לחתונה. “תסיים את הלימודים, תמצא עבודה טובה, תסדר את החיים – ואז אפשר לבנות משפחה,” חלמתי לעצמי. אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כמהנדס, החלטתי לקנות רכב יד שנייה, אבל לא היה לי מספיק כסף והחלטתי שוב לחזור לתפקיד סבא-חורף. אמא הוציאה את התחפושת מהארון, הוסיפה נצנצים – והתחפושת זהרה. הזקן הלבן הסתיר את פניי, והגבות המודבקות השלימו את הדמות. אמא נאנחה: – ארטיום, הגיע הזמן שתהיה לך משפחה משלך, במקום לבדר ילדים של אחרים. – יהיה בסדר, אמא – עניתי, נשקתי בלחי ויצאתי לעבודה. שבוע לפני השנה החדשה פרסמתי מודעה בעיתון, וקיבלתי חמש-עשרה פניות. עברתי שישה כתובות, ואז הגעתי ל”רחוב הגן 6, דירה 19″. יצאתי מהאוטובוס והגעתי לבית. הרחוב היה קצה העיר, מעט מואר. עליתי לקומה השנייה ודפקתי. פתח לי ילד בן חמש-שש. – אני גר בבקתה ביער… התחלתי לומר. אבל הילד קטע אותי: – אנחנו לא הזמנו סבא-חורף! – אני בא לבקר ילדים טובים גם בלי הזמנה, עניתי מיד למרות שהופתעתי. אמא או אבא בבית? – לא. אמא הלכה לסבתא טניה לעשות זריקה, תחזור בקרוב. – איך קוראים לך? – ארטיום. חשבתי לעצמי – איזה צירוף מקרים, קוראים לו כמוני! אבל לא גיליתי לו שאני ארטיום – הרי אני סבא-חורף! – איפה העץ שלך? – בחדר שלי. הוא לקח אותי ביד והוביל לחדרו, דירה קטנה ומרוהטת בצניעות. על שולחן ליד המיטה עמדה ענף אשוח בשלושה ליטר, מעוטר צעצועים ושרשרת צבעונית. על השולחן היו שתי תמונות – של גבר ואשה – באותו מסגרת. הסתכלתי טוב ו… קפאתי בהלם – מהתמונה הביט בי עצמי! זה לא אפשרי… בדקתי – אכן, תמונת הסטודנט שלי במעיל רוח, ולידה תמונה של הבחורה – ילנה גורנובה. פגשתי אותה פעם בקיץ בעבודת הבניין בסטודנטים. התמונה שלה היתה בוגרת יותר, פנים יפות ועצובות. – מי זה? שאלתי מתקשה לזהות את קולי. – אמא שלי. – שלך?.. – שלי. – קוראים לה… לנה? פרץ ממני. – נכון! אתה באמת סבא-חורף! חשבתי שאין כזה באמת… – ומי זה? הצבעתי על התמונה שלי, מתחיל להבין. – זה אבא שלי! הוא באמת חוקר קוטב! חי וקורע קרח. אמא אומרת שהוא נסע כשעוד הייתי תינוק, אז אף פעם לא ראיתי אותו. אבל תמיד שולח לי מתנות ליום הולדת ולשנה החדשה. ידעתי מיד – ארטיום הוא בני. הייתי בהלם, נזכרתי באבא הקוטב שלי. האם כל האמהות שולחות את האבות “הלא רציניים” לקוטב? והנה אני אחד מהם. נפגעתי, כאילו הגורל דקר אותי בלב. נזכרתי ברומן הסוער והקצר שלי עם לנה… נפרדנו והחלפנו טלפונים, אבל עם החזרה הביתה לא התקשרתי, ואחרי כמה ימים הגנבו לי את הטלפון. חשבתי עליה לפעמים, אבל החיים דחקו אותה מהזיכרון… והנה היא גרה בעיר הזו, זוכרת אותי ומגדלת לבד את בננו. רציתי לספר לארטיום שאני אביו, כשלנה פתחה את הדלת: – מתוק, סליחה שהתעכבתי. לסבתא טניה היה צריך להזמין אמבולנס. כשראתה אותי אמרה מופתעת: – לא הזמנו סבא-חורף! הדמעות פרצו ממני. הורדתי את הכובע והזקן, תלשתי את הגבות… – ארטיום?! אמרה לנה משתוממת. התיישבה על כסא, ופרצה בבכי. אבל מיד התאוששה כשראתה את בננו. אמרתי לארטיום שהגעתי מהקוטב בתור סבא-חורף עם הפתעה בשבילו ובשביל אמא. הוא היה מאושר, צחק, שר, הקריא שירים. החזיק אותנו ביד שלא אעלם שוב. על המתנה לא הזכיר – הוא יודע שסבא-חורף יניח את מתנת אבא מתחת לכרית. ארטיום נרדם, ואני ולנה דיברנו עד הבוקר, כאילו שנים של פרידה לא היו. בבוקר רצתי לדוכן להביא מתנה נוספת, רק אז קלטתי שטעיתי בכתובת – נכנסתי לבית 6א במקום 6. בלילה לא ראיתי את האות, והתברר שהתבלבלתי – אבל בעצם, הגעתי בדיוק לבית שהייתי צריך! “איזו טעות מבורכת ומשנה חיים,” חשבתי, מחייך. עכשיו אנחנו שלושה! מאושרים מאד! ואמא וסבתא מתמוגגות מהנכד והנין – ארטיום ארטימוביץ’!

Life Lessons

טעות שמחה…

גדלתי במשפחה לא שלמה בלי אבא. אמא וסבתא גידלו אותי.
כבר מהגן הרגשתי את החסר באבא.
ובכיתה א’, ובמיוחד בהמשך
קינאתי בילדים שבאים לבית הספר, גאים, יחד עם אביהם הגבוהים והחסונים, מתגלגלים על אופניים, משחקים, נוסעים יחד ברכב.
הכי כאב לי לראות איך אבות מחבקים את הבן או הבת, מרימים אותם, צוחקים יחד שמחה שלא ידעתי.
אלוהים, הייתי מסתכל אצל אחרים, וחושב: “איזה אושר…”
את אבא שלי ראיתי גם אני… רק בתמונה אחת בלבד. הוא חייך, כמו שאר האבות אבל לא לי…
אמא הייתה אומרת שאבא שלי עובד “בתחנת מחקר באנטרקטיקה.” גר בצפון הרחוק, כל כך רחוק שאי אפשר להגיע. אבל שולח מתנות בימי הולדת.
בכיתה ג’ הבנתי את האמת אין לי באמת אבא שעובד בקוטב.
שמעתי במקרה את אמא אומרת לסבתא שהיא כבר לא יכולה להעמיד פנים, ולתת לי מתנות “מאבא” שבאמת מעולם לא טרח לא להתקשר, לא לברך, למרות שחי טוב ומרוויח יפה.
“עידו כל כך אוהב את החגים… הם הימים היחידים שהוא מרגיש שיש לו איזו תמיכה שמישהו, רחוק ונסתר, זוכר אותו.”
לפני יום ההולדת אמרתי לאמא ולסבתא אין צורך למתנות “מאבא” שאינו קיים.
“רק תאפו בשבילי את עוגת ‘עוגית השוקולד’ שאני אוהב.”
גדלנו בצניעות, עם שתי משכורות קטנות של אמא ושל סבתא.
כשהפכתי לסטודנט, עבדתי כעובד פשוט במרכזית ובסופר.
באיזשהו יום הציע לי השכן, שלומי, להחליף אותו ולהיות “סבא חנוכה” סוג של דמות חג בגן ובמשפחות.
מייד ויתרתי על הגנים זה היה מורכב, צריך לשחק עם “אלישע”, דמות שמוסיפים בחנוכה.
אבל הלכתי על הביקורים הבודדים משפחות שהזמינו “סבא חנוכה” לביתם.
שלומי העביר לי מחברת ובה שירים וחידות וכתובות.
החומר לא היה מסובך, זכרתי במהירות לא כמו מבחן בלימודים. אבל פחדתי לטעות.
הפעם הראשונה דווקא יצאה נהדרת.
כשגמרתי את כל הסיבוב וחזרתי הביתה עייף אבל מרוצה, ספרתי את התמורה כמעט רקדתי מההתרגשות.
בחצי שנה בהרמת ארגזים וסחורות לא הרווחתי סכום כזה.
מאז, בכל חורף עבדתי כסבא חנוכה, ובקיץ פועל בעבודות בנייה.
בתקופת הלימודים לא היה הרבה מקום לחיים פרטיים לימודים, עבודות מזדמנות.
היו בנות, אבל ברצינות לא הצליח.
“תסיים את האוניברסיטה, תמצא עבודה טובה, משכורת מכובדת, תסדר את החיים אז תוכלי לחשוב על משפחה” כך חלמתי.
סיימתי לימודים, הפכתי למהנדס, עדיין בתפקיד זוטר, ותכננתי לקנות רכב יד שנייה.
כבר היה מציאות בינונית בבית, אבל בשביל אוטו לא הספיק כל כך רציתי.
החלטתי שוב לעבוד כסבא חנוכה.
אמא הוציאה מהארון את התחפושת, השדריגה עם עוד הרבה נצנצים התחפושת הבריקה. הזקן הלבן הסתיר את הפנים.
הדבקתי גבות עבות, בחנתי את “סבא חנוכה” במראה, נשארתי מרוצה.
אמא נאנחה, אמרה לי בשקט:
עידו, כבר הגיע הזמן שיהיו לך ילדים משלך ולא רק לשמח אחרים.
יהיה זמן, חייכתי. נו, אמא, תאחלי לי בהצלחה! נישקתי אותה ויצאתי לדרך.
שבוע לפני החג פרסמתי מודעה בעיתון המקומי קיבלתי חמש עשרה פניות.
עברתי על שישה כתובות, מחקתי אותן, וקראתי את הכתובת הבאה: “רחוב הפרח, 6, דירה 19”.
ירדתי מהאוטובוס והלכתי לבית.
רחוב הפרח כמעט סוף העיר, חשוך.
הגעתי מהר לבית, עליתי לקומה השנייה ודפקתי.
פתח לי ילד בן חמש-שש.
בתוך היער אני גר בצריף קטן… התחלתי לומר.
אבל הילד קטע אותי:
לא הזמנו סבא חנוכה!
אותי לא מזמינים, אני מגיע לילדים טובים מיהרתי לומר, למרות שהייתי מבולבל. אמא, אבא בבית?
לא. אמא הלכה לבניין ליד לסבתא טובה לתת זריקה. עוד מעט תחזור.
איך קוראים לך?
עידו.
הופתעתי תיאום שמות.
אבל לא רציתי לומר לו שגם לי קוראים עידו; הרי אני “סבא חנוכה”!
עידו, איפה החנוכיה שלכם?
בחדר שלי.
לקח אותי יד ביד לחדרו כל הדירה הפשוטה, כמו שגדלתי.
במקום חנוכיה, היה ענף אורן בתוך צנצנת, עליו צעצועים קטנים וסרטי אורות צבעוניים.
על השולחן היו שתי תמונות גבר ואשה.
הבטתי היטב כמעט נפלתי מהלם. בתמונה אני!
“איך זה ייתכן?”
הסתכלתי מקרוב. הכל נכון… בצד שמאל תמונה שלי מהאוניברסיטה; בצד ימין של מיכל גרוס.
אותה הכרתי בקיץ, בעבודת סטודנטים.
בתמונה נראתה כבר אישה, יפה ועצובה קצת, דומה לצעירה העליזה שהכרתי.
מי זה? שאלתי בקול רועד.
אמא.
שלך?
שלי.
קוראים לה… מיכל? נפלט לי.
וואו! איך ידעת? אתה באמת סבא חנוכה? חשבתי שהם לא אמיתיים!
ומי זה? שאלתי, מצביע על עצמי, כבר מבין שזה בני.
זה אבא! הוא באמת עובד באנטרקטיקה! עובד שם, רחוק, נעלם. הוא נסע כשהייתי קטן, לכן לא ראיתי אותו אף פעם… וגם לא זוכר. אבל תמיד שולח לי מתנות ליום הולדת ולחנוכה. אני יודע שסבא חנוכה שם את המתנה מתחת לכרית.
הייתי בהלם, זוכר את ילדותי ואת “אבא מהקוטב”.
האם כל האימהות קוראות לאבות הפחות מוצלחים “חוקרים באנטרקטיקה” ושולחות אותם לצפון הרחוק?
והנה אני אחד מהם.
הרגשתי נעיצה בלב.
חשבתי על היחסים הקצרים והסוערים עם מיכל…
כשנפרדנו החלפנו טלפונים, אבל לא התקשרתי, ואחרי כמה ימים גנבו לי את הנייד.
לפעמים הייתי נזכר בה… אבל החיים, הלימודים, מפגשים דחקו אותה.
והיא, מתברר, גרה בעיר הזאת, לא שכחה אותי בכלל, מגדלת את בננו, ושמה את תמונתי ליד שלה.
רציתי לומר לעידו שאני אבא שלו, אבל בדיוק אז נכנסה מיכל:
עידויצ’וק, סליחה שאיחרתי. לסבתא טובה היה צורך באמבולנס והעבירו אותה לבית חולים.
כשהבחינה בי, קראה בהפתעה:
אנחנו לא הזמנו סבא חנוכה!
דמעות של אושר שטפו אותי. הסרתי את המגבעת והזקן, הורדתי את הגבות…
עידו?! נדהמה מיכל.
נשענה על הכורסה שבכניסה, ופרצה בבכי קולני עד שעידו הקטן קצת נבהל.
מיכל, למראה בננו, נרגעה מהר.
אמרתי לו שטסתי במיוחד מהצפון להיות “סבא חנוכה” ולעשות הפתעה לו ולאמא.
שמחתו של עידו היתה אדירה. צחק, שר, הקריא לנו שירים. היה איתנו, אוחז בידיי, כאילו חושש שאברח שוב למרחקים.
אפילו את המתנה שכח היה בטוח שסבא חנוכה יניח אותה מתחת לכרית.
עידו נרדם, ואנחנו, מיכל ואני, דיברנו כל הלילה כאילו לא היינו בנפרד שנים ארוכות.
בבוקר רצתי לקנות לו עוד מתנה ורק אז קלטתי טעיתי בכתובת, נכנסתי לבית 6א במקום 6. לא שמתי לב לאות “א” בלילה.
ובאמת הגעתי בדיוק לבית הנכון, זה שנועד לי!
“איזו טעות שמחה, גורלית,” חשבתי, מחייך.
היום אנחנו שלושתנו יחד! מאושרים באמת!
ואמא וסבתא לא מפסיקות לשמוח בנכד ובנין עידו בן עידו!…

Rate article
Add a comment

1 + fifteen =