הכי קשה בלחיות עם גור זה לא מה שרוב האנשים חושבים זה לא להוציא אותו לטיול בגשם, בקור מקפיא, כשאתה עייף או כשהלב שלך לא שקט זה לא לוותר על טיולים או חגיגות כי ענו לך – “תבוא, אבל בלעדיו” זה לא השערות על הסדינים, על הבגדים, אפילו באוכל זה לא לשטוף את הרצפה שוב ושוב, ולדעת שעוד חצי שעה זה יחזור זה לא החשש מהווטרינר או הפחד שלא תשים לב למשהו חשוב זה לא לאבד טיפת חופש כי החופש שלך הוא כבר “אנחנו” וזה גם לא שהלב שלך כבר לא רק שלך… כל זה אהבה כל זה חיים כל זה הבחירה שלך הכי קשה מגיע לאט – כמו כאב שמטפס בעצמות כשמזג האוויר משתנה, כמו קור ירושלמי שבתחילה לא מורגש אבל בסוף חודר עמוק יום אחד אתה פתאום קולט: הוא כבר לא אותו אחד הוא מנסה, אבל לא מצליח כמו פעם רץ אליך כרגיל… אבל זה כבר לא בדיוק אותו הדבר העיניים עוד נועצות בך, אבל כבר יש בהן את האור העייף שאומר: “אני פה, אבל כל יום זה טיפה יותר קשה” אתה זוכר איך הוא היה אתה רואה אותו עכשיו – כולו שלך, בוטח בך עד הסוף הוא תמיד האמין בך שתהיה לצידו שתעזור לו שתציל אותו ועשית את זה אבל עכשיו, לא תוכל להציל אותו מהזקנה הכי כואב לדעת שהוא היה הנחמה שלך… ואתה היית לו להכל כל עולמו כל השמיים כל התקווה ואתה לא מוכן לא מוכן לשחרר לא מוכן לראות איך דועך מי שלימד אותך לאהוב בלי גבולות ואז מגיעה השתיקה שתיקה כבדה המקום הריק על הכרית הקערה שאף אחד כבר לא ילקק והלב שלך – מתפצל לרסיסים ושוב אתה יוצא החוצה אבל הפעם בלעדיו ומחליק לך בפה, כמעט בלי משים: “בוא אליי, קטן שלי…” ואם הייתה לי אפשרות להחזיר את הזמן לאחור… הייתי בוחר בו שוב הייתי בוחר הכל: את העייפות, את העצב, את המסירות כי זו אהבה אמיתית לקבל כלב זה להביא אש לתוך החיים אש שמחממת אותך לתמיד, גם אחרי שהיא כבתה כי לכלב יש שליחות אחת בעולם – לתת לך את הלב שלו

הדבר הכי קשה בלחיות עם גור כלבים הוא לא מה שרוב האנשים חושבים.
זה לא להוציא אותו החוצה בגשם, כשקר כל כך, כשלא ישנת מספיק, או כשהלב שלך טרוד.
זה לא לוותר על נסיעות או הזמנות כי אומרים לך: “בוא, אבל בלעדיו”.
זה לא הפרווה על הסדינים, על הבגדים, לפעמים אפילו באוכל.
זה גם לא לנקות שוב ושוב את הרצפה, למרות שאתה יודע שבעוד חצי שעה היא תחזור להיות מלוכלכת.
זה לא החשבון אצל הווטרינר, ולא הפחד שמא תפספס משהו חשוב.
זו לא האובדן של קמצוץ חופש כי החופש שלך כבר הפך ל”אנחנו”.
וזה לא שהלב שלך כבר לא שייך רק לך…

כל זה הוא אהבה.
כל זה הוא חיים.
כל זה אתה בחרת.

הקושי האמיתי מגיע לאט כמו כאב שמחלחל לעצמות ביום חורף גשום בירושלים.
כמו רוח ים תל אביבית קפואה, שמתחילה קלילה אבל עד מהרה נוגעת עד הלב.

ופתאום, יום אחד אתה קולט:
הוא כבר לא כמו שהיה פעם.
הוא מנסה… אבל לא מצליח.

הוא רץ אליך, כמו תמיד… אבל התנועה שלו אחרת.
העיניים שלו עדיין מחפשות אותך, אבל יש בהן עייפות חדשה, שמבקשת:
“אני כאן, אבל כל יום נעשה לי טיפונת יותר קשה.”

ואתה זוכר איך הוא היה.
והיום אתה רואה אותו בדיוק כמו שהוא כולו שלך, סומך עליך עד הסוף.

הוא תמיד האמין בך:
שתהיה לידו,
שתעזור לו,
שתציל אותו.

ועשית את זה.

אבל עכשיו אתה לא יכול להציל אותו מהזקנה.

הכי כואב לדעת, שעבורך הוא היה נחמה…
ואתה, בשבילו, היית ה-כ-ל:
כל עולמו,
כל השמים שלו,
כל התקווה.

ואתה לא מוכן.
אתה לא מוכן לשחרר אותו.
אתה לא מוכן לראות את האש שלו הולכת ונחלשת, כשהוא זה שלימד אותך לאהוב בלי גבול.

ואחר כך מגיעה השתיקה.
שקט כבד.
הפינה הריקה על הכרית.
הקערה שאף אף אחד כבר לא ילקק ממנה.
והלב נשבר לרסיסים.

ואתה בכל זאת יוצא החוצה.
אבל הפעם, בלעדיו.

ותופס את עצמך מדבר לאוויר:
“יאללה קטן שלי…”

ואם הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור…
הייתי בוחר בו שוב.
הייתי בוחר הכל: את העייפות, את העצבות, את הנתינה.

כי זו אהבה אמיתית.

להיות עם כלב, זה להכניס הבזק של אש לחיים.
אש שמחממת אותך לעד,
גם כשהכלב עצמו כבר לא כאן.

כי לכלב יש שליחות אחת בעולם הזה:
לתת לך את הלב שלו.

ואני, אריאל לוי, למדתי שלמרות הכאב וההיפרדות בסוף אין כמו לאהוב ככה, בפשטות ובלי חשבון. כי הלב גדל מכל רגע איתו, גם כשהוא כבר לא כאן.