הדס, צריך לעשות משהו… אומרת יעל באנחה, תוך שהיא אוחזת בטלפון הנייד.
מה קרה? עונה לה הדסה, אחותה הצעירה, בקול מעט מודאג.
הדסה כבר חשה שמשהו רציני כאן בדרך כלל הן מסתפקות בהודעות וואטסאפ קצרות, אך הפעם יעל התעקשה לשוחח בטלפון.
אמא כבר לא יכולה להמשיך לחיות לבד, אומרת יעל בטון שמדגיש את דאגתה. אם היית מדברת איתה קצת יותר, היית יודעת, היא מנצלת את הרגע להדגיש להדסה.
בסדר, די! עזבי את זה ותני לי להבין במה מדובר. מה הפסדתי?
יעל נאנחת שוב היא יודעת שהדסה כבר שנים לא רוצה שיטיפו לה, ותמיד מתגוננת או לא מתייחסת להעירוּת מהסוג הזה.
אני רק מזכירה שאמא כבר בת 73. הלחץ דם שלה משתולל, היא חלשה רוב הזמן.
היא בקושי מבשלת לעצמה או שומרת על הסדר בבית, מפרטת יעל בסבלנות. אפילו למכולת להביא לחם היא לא תמיד יכולה ללכת.
תודה לשכנה טובה, שולה לוי, שמביאה לה משהו מדי פעם.
את חושבת שאמא רעבה? הדסה כבר מגיבה בדריכות.
חלילה! אני מגיעה אליה כל שבועיים, מביאה כל מה שצריך. אני מדברת על זה שאמא שלנו לא יכולה להסתדר יותר בלי עזרה מהצד.
אם משהו יקרה לה, אם תיפול ותשבור משהו חלילה? לטפל בה אחרי זה יהיה מסובך מאוד.
שתיהן שותקות רגע.
לאה, אמא שלהן, תמיד הייתה מלאה, ובשנים האחרונות אף השמינה קצת יותר.
היא מאוד אוהבת לאכול, ומתעצבנת כשמזכירים לה להתחיל דיאטה.
והיא כל כך בודדה שם לבד, כמעט בוכה כשאני הולכת ממנה.
היא אומרת שכולם עזבו אותה… ממשיכה יעל. זה כבר נהיה בלתי אפשרי.
אז מה את מציעה בעצם?
יעל שותקת רגע, אוזרת אומץ לדבר עם השנים נהיה לה קשה יותר לדבר עם הדסה על כאלה נושאים.
אני מציעה שתעברי לגור איתה.
מה? למה דווקא אני? למה את לא עוברת?
אה! תני לי לנחש: יש לך את דוד המקסים שלך ובנו מנישואים קודמים, ירדן, הילד “הקטן” בן עשרים וחמש… אתם צריכים אותך, נכון?
הדסה, למה את נכנסת לזה?
כי את תמיד מחליטה בשביל כולם! ומה אני? אני לא חשובה? הדסה כבר כמעט צועקת.
גם יעל מאבדת סבלנות:
ומתי שאמא התרוצצה בינך וביני ובין אבא החולה? כשהייתה נוסעת אליך הביתה, מביאה אוכל, נשארת עם הבת שלך, שתחיי כמו מלכה? אז הכול היה בסדר?
הדסה שותקת רגע, יודעת שיעל צודקת. זה באמת היה ככה כשהנישואים הקצרים עם אבא של מאיה נגמרו, והחמות אישה חביבה לטעמי הרשתה לה ולמאיה להישאר אצלה בדירה הקטנה עד שמאיה תגיע לגיל 18.
החמות ההיא לא ממש התלהבה מהנכדה, ובעלה לשעבר של הדסה בקושי שילם מזונות. הדסה הקריבה את עצמה למען מאיה, ודי התקשתה לפרנס את שתיהן.
העזרה של אמא שלה אז הייתה מהותית אבל למה לדחוף לה את זה בפנים כל פעם?
כשהמאיה הגיעה לגיל 18, נאלצה לעזוב את הדירה, מאיה כבר למדה אחרי צבא במכללה בתל אביב, הדסה יצאה לעבוד במרכז, מתגוררת בשכירות מאז, עובדת פה ושם אחרי גיל ארבעים לא קל למצוא עבודה טובה.
אבל הדסה דווקא מסתדרת ואינה מתכוונת לחזור ליישוב שבו גדלה.
את בכלל לא יודעת איך זה לגדל ילדה לבד! היא עונה ליעל, יודעת שזה מכאיב. בואי תעברי את מה שאני עברתי ואז תבואי בטענות!
יעל שותקת שוב.
בהתחלה, החיים שלה דווקא התגלגלו טוב אחרי לימודי תואר ראשון באוניברסיטה בעיר הגדולה היא נשארה לגור שם, עבדה כרואת חשבון ותיכננה להתחתן “כמו שצריך”.
אבל הגברים? אחד היה שתיין, השני היה “בן של אימא”, השלישי… נוכל.
רק בגיל 39 פגשה את דוד מבוגר ממנה בשלוש שנים, אלמן עם בן בשם ירדן בן 10.
דוד עובד בתור חשמלאי בחברה קבלנית, יודע לתקן כמעט הכול, לא שותה, ממעט בדיבור, מסודר ברמות.
יעל התאהבה בו קשות. וב-14 שנות נישואים (התחתנו אחרי שנה של הכרות) ניסתה לשמח את דוד בכל דרך.
לאט לאט קנתה גם את לִבּו של ירדן, וממש הגנה עליהם.
הייתה רוצה גם ילד משלה, אבל זה לא הסתדר, כך שגם דוד וגם ירדן הפכו למשפחתה האמיתית.
והיא לא רוצה להפסיד את זה בשום אופן.
רציתי לקחת את אמא אלינו, היא אומרת לבסוף בטון מהוסס. אבל היא אפילו לא מוכנה לשמוע.
מה? ודוד שלך לא מתנגד שאמא שלך תעבור לדירה שלכם? שואלת הדסה בציניות. או שבכלל לא סיפרת לו, כי ידעת שאמא תסרב?
הדסה! די כבר! בואי נדבר ברצינות!
דיברנו מספיק, מסננת הדסה וחותכת.
באמת דיברו מספיק.
יעל מחזיקה את הטלפון חזק ומביטה בריק. לו הדסה רק הייתה מסכימה לעבור לגור אצל אמא, הכול היה נפתר.
יעל יכלה להמשיך לעזור, לשלוח כסף, לקנות מצרכים הדסה יכלה אפילו למצוא עבודה מהבית יש אינטרנט ביישוב.
אבל הדסה? היא לא מתכוונת להקל על החיים של יעל. כמו שפינוק של ילדות, כך גם עכשיו בגיל חמישים.
אי אפשר לכפות עליה.
“לדבר עם אמא. היא אומרת שאין לה בעיות, והיא לא צריכה עזרה. תפסיקי לבלבל במוח!”, כך הדסה שולחת לה למחרת בהודעה.
יעל לא טורחת להגיב.
מה יש להוכיח? הדסה מדברת עם אמא פעם בחודש, מקסימום שולחת כמה הודעות.
אמא לא מתלוננת רק שמחה שהדסה לא שוכחת אותה, לא רוצה להעציב או להכניס לסכסוך. הדסה עלולה להיעלב ולהפסיק בכלל לדבר איתה…
ויעל, היא זו ששומעת את התלונות אחת לשבוע לפחות, ולא מצליחה להירדם בלילות.
אפילו דוד, שבדרך כלל לא שם לב למצבי הרוח שלה, כבר שאל אם קרה משהו.
היא לא סיפרה לבעלה דבר לא רוצה להטריד אותו.
מה תעשה? לשכור עובד סיעודי? מאיפה יהיה לה כסף.
די! דוד דופק את כוס התה על השולחן. את כבר שלושה חודשים נראית טרודה. תספרי מה קורה. קדימה.
יעל פורצת בבכי, אבל משתדלת להתאפס במהירות גברים לא אוהבים דמעות ומשתפת אותו בקצרה.
אז למה לא אמרת לי שלאמא שלך קשה? דוד שואל ומביט בה ברצינות.
פחדתי להטריד אותך… ממלמלת יעל, מסיטה מבט.
נדמה לה שטעתה שסיפרה לו. למה זה טוב לו? מי צריך אשה עם בעיות…
הבנתי, דוד קם מהשולחן. תודה על הארוחה. אני הולך לישון.
הוא אפילו לא צפה בחדשות, כפי שהוא עושה בכל ערב. מה עכשיו?
יעל מתהפכת במיטה כל הלילה, לא מצליחה להירדם ובסוף מפספסת את השעון המעורר.
בדרך כלל בשבת אין עבודה, אבל לדוד תמיד מגישה את ארוחת הבוקר באותה שעה. עכשיו גם בזה הכשילה.
אך דוד יושב במטבח רגוע, שותה תה וקורא משהו בטלפון.
קמת? הוא פונה אליה. פניו רציניות, אך קולו רגוע.
כן, דוד! אני עוד מעט, מכינה לך מיד! היא רצה למטבח.
תשבי, צריך לדבר.
יעל מתיישבת בזהירות על השרפרף, קפואה.
חשבתי על זה. אי אפשר להשאיר את אמך ככה. לא משאירים מבוגרים לבד.
אמא שלי, לצערי, לא זכתה להזדקן… בכל מקרה, אנחנו עוברים אליה.
בדקתי, דיברתי אמצא חקלאי אצל מי שאעבוד, וגם לך תימצא עבודה.
היא כמעט מתעלפת.
דוד… אתה בטוח?
בטוח לגמרי. את חושבת ששכחתי איך לאה טיפלה בירדן מהקיץ הראשון ואותי פינקה? לא, יש לי זיכרון טוב. ותמיד רציתי לעבור ליישוב קטן.
אם אמך תסכים, כמובן.
יעל לא מאמינה מהדבר כזה לא ציפתה מבעלה. אולי זה חלום?
ומה עם ירדן? שואלת פתאום.
מה עם ירדן? מתפלא דוד. גבר בן 25, עובד, עצמאי. הוא רק ישמח לקחת את הדירה שלנו לעצמו.
דוד שלי! היא נופלת עליו בחיבוק, כמעט בוכה, לגמרי שוכחת שהוא לא אוהב הפגנות רגש.
אבל הוא לא זז. רק מלטף את כתפיה.
נו, מה? יהיה טוב.
היא באמת מקווה שהוא צודק.
