למה הטלפון דומם כל הערב? אולי יש בעיה ברשת? או שהם התבלבלו בתאריך? לא ייתכן שהם פשוט שכחו, נדב, בכל זאת יום הולדת עגול, ארבעים, לא איזה יום רגיל, קרמית סובבה את כוס היין, עיניה על המסך השחור של הטלפון ששכב על המפה הלבנה כאילו מתעלם ממנה בכוונה.
נדב, בעלה, נעץ מבט במנה שלו ברווז צלוי, כיאה לאירוע חגיגיולעס באיטיות של מי שמנסה לדחות את הקץ. בסלון נרות דלקו, מוסיקה רכה נשמעה, ריח עץ אורן ואפילו תפוזיםלקרמית תמיד היה יומולדת דחוף בדיוק לפני החגים. השולחן קרס תחת מטעמים שהיא השקיעה בהם יומיים, בתקווה שלפחות קרובי המשפחה של נדב יפציעו או, אלוקים ישמור, יתקשרו.
קרמית, את מכירה את אמא נאנח נדב וסיים לשחק עם המזלג. יש לה לחץ דם או שהיא נתקעה עוד פעם עם הצמחים בגינה. כלומר, איזה גינה עכשיו חורף… אה, לא משנה, היא פשוט שכחה. גיל. ומיכל… היא עכשיו שקועה בעבודה, סוף שנה, את יודעת.
אצל מיכל תקופה עמוסה זה כל השנה כשזה נוגע אלי, קרמית גיחכה במרירות. אבל אם היא צריכה שאני אשמור לה על הילדים או שאשאיל לה כסף עד שמשכורת תיכנס, פתאום למיכל יש זמן לשיחה.
קרמית נעמדה, ניגשה לחלון והסתכלה על גשם ירושלמי כבד. ארבעים. אבן דרך. גיל שבו אישה כבר מרשה לעצמה לעשות חשבון נפש והתוצאה היום לא מזהירה: חמש עשרה שנים שהיא העוגן של משפחת בעלה, תמיד מתייצבת לעזור, להגיש, לייעץוויתרו עליה, פשוט מחקו אותה מהיומן.
אל תתרגזי, נדב חייך וניגש לחבק אותה מאחור. מה שחשוב זה שאנחנו יחד. אני כן בירכתי. והנה הספא הזה שחלמת עליו…
והמתנה באמת שווהשובר לספא, בדיוק כמו שדמיינה. נדב אהב אותה. רק שמדובר באמא שלו, תמר, או אחותו מיכל, הוא הפך לסחיף גמור. כל עימות העדיף להעלים ראש כמו בבת יענה, בתקווה שהכל יסתדר בנס.
אני לא כועסת, נדבי, אמרה בשקט, מביטה בהשתקפותה בווויטרינה. אני פשוט עושה חשבון.
חשבונות כאלה כבר הצטברו אצלה מזמן. לא מזמן, רק שנה חלפה מאז שקרמית הרימה לבדה את יום ההולדת ה-65 של תמר. היא לקחה חופש, איתרה מסעדה, דאגה להנחה, אפתה עוגה מושקעת, ערכה קליפ מרגש והכול בשביל “תודה” קרירה (העוגה יבשה, למה לא שמת יותר קרם?) ומארז גל זול משופרסל, המחיר בצהוב עדיין שם.
ומיכל בכלל ראתה את קרמית כמוקד העזרה השכונתי. קרמית, קחי את הזאטוטים מהגן, אני עושה גבות, תעזרי בסמינריון, את עם תואר, אפשר להלוות את השמלה ההיא? וקרמית נתנה ונתנה, שכנעה את עצמה שככה בונים משפחה. פעם, כשעוד האמינה שטוב לב באמת משתלם.
הטלפון נשאר דומם גם למחרת. לא ברכה, לא סטיקר, אפילו פרח וירטואלי של שבת שלום לא נשלח.
שבוע של שקט מביך עבר, עד שפתאום הופיעה הודעה: מיכל.
הי, יומולדת שמח באיחור! קולה של הגיסה היה עליז כמו תמיד. תקשיבי רגע, אנחנו קופצים לסופש באילת, אפשר להביא את זוהר אליך? הוא הרי אוהב אותך, לא? המלונה לכלבים יקרה בקטע לא הגיוני.
קרמית קפאה כששמעה את שם הכלב לברדור ענק וחסר גבולות, הפיל לה נעליים וקרע את הטפט בסלון.
לא, אמרה קרמית.
מה זה לא? השתוממה מיכל.
לא, אני לא שומרת על זוהר.
האזנה חרדה הורגשה בצד השני. מה, נבטל את הנסיעה? קנינו כבר כרטיסים! תמיד עזרת, מה קרה לך? את נעלבת כי לא בירכתי? די, ילדותיארבעים, כן?! את יודעת מה, אני מספרת לאמא איך את מתנהגת!
תעשי מה שאת רוצה, ענתה קרמית וסגרה.
ידיה רעדו קלות, אבל בלב הייתה הקלה. לא קרה כלום. תערובת עליזה של שמרים תפחה בשקט במטבח וגם הסבלנות שלה התפיחה תפנית.
בערב, נדב שב לביתו במבט של נער שגורש מהכיתה. נראה שמישהו כבר גייס אותו לגיוס הסבתא והדודה.
אמא התקשרה. מיכל ממש בדמעות. מה יהיה עם זוהר? אולי… בכל זאת?
קרמית הביטה בו ברצינות:
נדב, הם שכחו אותי, אפילו לא טרחו להודות או להתנצל. מיכל נזכרה רק כשנזקקה לבייביסיטר לכלב. אתה לא רואה שאין פה הדדיות?
רואה, נדב נשף, אבל הם משפחה…
ואם משפחה אז שיכבדו. אם אני רק שירות, דווקא לא. ממש מהיום.
נדב היה בשקט. הכלב נשאר בביתו. מיכל נאלצה לשלם 500 שקל ללינה לגזעית והפכה את קרמית לאויב הציבור. מאחורי הגב קראה לה “מלכת הדרמות וחתולת חשמלית”.
אבל החיים המשיכו, ומרגע לרגע התקרבה הסערה האמיתית: יום הולדת שבעים לתמר.
האימפריה של תמר התארגנה בתכנון חסר רחמים: כל המשפחה, חברי בית הכנסת, שכנים, כל מי שאי פעם טבל אצלה תה. המקום? מושב בשרון הבית ש-נדב בנה כמעט לבד בשבתות.
בדרך כלל, שבועיים לפני כל שמחה, תמר נתנה את הפקודות: הרשימה היתה יורדת בפלאפון. קרמית, עם הרכב, צריכה ללקט מכל כלבו בשלוש ערים, ואז לעמוד יומיים על הרגליים בועידת קיטש-סלטים וחיתוך ירקות. תמר ומיכל מתארגנות, קרמית זורמת לשטח.
באמצע ינואר נשמע הצילצול המצופה:
כרמיתה! מה שלומך? שבוע הבא האירוע, יאללה, מתחילים! רשימה מחכה: איקרה אדומה (רק לא מבצע!), סלמון מעושן, קילו בשר לשווארמה (רק צוואר, שיהיה עסיסי), חמישה סלטים לפחות…
קרמית ערבבה לאטה את הקפה, הפלאפון ביד. העט לא זז מילימטר.
תמר, מי מבשל הפעם?
מה זאת אומרת? את! אני אייעץ, מיכל תעזור לסדר שולחן, הרגליים שלי כבר לא כמו פעם… כמו כולם.
תמר, לא אוכל להגיע לפני היום עצמו. אל תסמכי עלי לקניות או בישולים. אהיה שם בדיוק כמו כולם, בזמן החגיגה.
שתיקה. העבת פחד בחוטי בזק.
עסוקה, אה? יותר חשוב לך משהו מהחגיגת אמך של בעלך? השתגעת, כרמית? מי יכין? אני? או מיכל עם כל המניקור שלה? תפסיקי להציג אופי. תחכי לנו יום שישי בערב, אה? אני אשלח לנדב את הרשימה, אם את עסוקה כל כך.
הטלפון נותק.
בערב, נדב נכנס מודאג:
אמא משתוללת. עשרים אלף שקל ברשימה. רוצה להגיע מחר. מה עושים?
אתה מוזמן לנסוע, קבעה כרמית. תכין מה שאתה רוצה. אני לא באה. וכן עדכנתי את אמא.
את רוצה שכל הבית יתמוטט? יושבים רעבים? אמא לא תסלח לי!
נדב, זוכר איך נראו אצלי הצלחות לפני שבוע? מלאות. ומה היה חסר? האנשים שאמורים לאהוב אותי. היום ההתנהלות חוזרת אליהן. אגיע, אברך, אבל לא אהיה הטבחית של אף אחד.
נדב התרוצץ, צלצל, ניסה לגייס את מיכל לשווא. בפועל, מצא עצמו עם חבילה של חומרים וניסיון להבעיר מנגל. מיכל הכריזה ברשת: אני לא מקלפת תפוחי אדמה, יש לי גל ציפורניים.
הגיע יום השבת. החגיגה הגדולה.
כרמית השכימה, רחצה, הניחה מסיכת הזנה, לבשה שמלה כחולה מהממת. איפה היא ואיפה סלטים. היא הזמינה מונית יוקרתית, קפצה/ה להביא זר, לא אדיר, אבל שיקי, וקופסת שי קטנה.
בכניסה למושב כבר חנו מכוניות האורחים. מתוך הבית בקעו ריבים, קולות כלים.
כרמית נכנסה. תמר, בחלוק ובבגדול, רצה בין המטבח ליושבים, אדומה כמו עגבניה, מיכל מתלוננת על לק הרוס ומנסה לפתוח קופסא, נדב בפאניקה על המנגל מחפש מגבת. האורחים? מסתפקים בפיתות ריקות ובקבוקים, מביטים סביב במבוכה.
תראי מי באה סוף סוף! צווחה תמר. לבושה כמו מלכה, ואנחנו כאן משתגעים! תורידי עגילים ובואי לחתוך גזר!
שלום, תמר. מזל טוב שבעים. בריאות עד מאה ועשרים, קרמית חייכה, מגישה את הזר והקופסא.
זה מה שהבאת? תמר לא הסתכלה אפילו. יאללה, למטבח!
היום אני אורחת, השיבה קרמית בקול ברור, שהדהד בסלון. כך גם תראו אותי. אמרתי מראש לא בישולים. הפעם, תיהנו.
תמר חטפה התקף זעם, מיכל הפילה קופסת תירס, את אשמה, שברת לי ציפורן! קרמית ענתה: זו אמך. עזרתי מספיק. עכשיו תורי להיות אורחת, כמו שיחסכם אלי בשאר השנה.
והיא הלכה לסלון, התיישבה. צהריים טובים, חברים. אין מה לנשנש, אבל לפחות יש עם מי לדבר.
נדב הופיע, שחור מאפר:
השרוף הכול. הסחתי דעתי עם שיחת טלפון, הכול נשרף.
שתיקה רועמת השתררה. עשרים אורחים רעבים הביטו במארחים המדושנים.
הכול בגללה! תמר קרסה, מצביעה על כרמית. היא חיבלה! באה להשפיל. איזה חוצפה!
תמר, קמה כרמית. אין בי טיפה רוע. סך הכל שיקפתי. בשנה שעברה הייתם עסוקים מדי בשביל לברך אותי. אני אזכיר את עצמי גם לי יש יומולדת. מתנה? פתחי קופסה.
תמר פותחת: לוח שנה עם חתולים. בתאריכים עיגולים עבים אדומים על כל יומולדת משפחתי. גם על שלה. כדי שלא תשכחי השבוע שלי. את נתת גל ממבצע, אני נותנת לוח שנה. פייר לגמרי.
דוד עמרי מהופנט, פצח בצחוק. הגיע הזמן. כל השנה מתגאים באשתו של נדב, לא יפה לשכוח אותה….
שתוק כבר! טרקה תמר.
מהר מאוד נותרו על השולחן בקבוק מים, פסטרמה פרוסה וגרגרי תירס. האורחים ליחששו בשקט ושתו בירה.
אחרי שעה כרמית הזמינה מונית.
אני פורשת, אמרה לנדב. לא בא לי אווירה עצבנית.
את גמרת אותי, לחש נדב. אמא לעולם לא תשכח.
לפחות למדנו: לא מעריכים עד שנעלם. תחזור מתי שבא, אזמין פיצה. אמיתית, חמה.
היא הלכה.
הסערה נמשכה חודש. תמר לחשה בעיר, מיכל סיננה מהצד. אבל משהו השתנה. נדב, שצפה איך הכל מתפרק בלי כרמית, הפסיק להרגיש רע. סוף סוף הבין שאשתו היא העוגן ובבית אמא שולטות טענות ועמל.
חודש אחרי, ביום רגיל, נדב הגיע עם זר שושנים ענק. “סתם ככה. והודעתי לאמא-עצמאות נעשה בספא, לא חופרים בגינה של תמר”.
כרמית הריחה את הפרחים וחייכה.
ומה עם תפוחי אדמה?
נקנה בסופר, אמר נדב. ולא נקנה יותר אהבת משפחה בעבודה שחורה.
תמר המשיכה להיעלב, מיכל מדי פעם שלחה אמוגי עם פרח. ואף על פי שלא הפכו פתאום לקרובות, הבינו: לכרמית כבר אי אפשר לרכב על הגב. חנות הנדיבות נסגרה; הכניסה רק למי שזוכר תאריכים וחולק כבוד.
ואל תשכחו, לוח השנה עם החתוליםבמקום הכי בולט אצלה. וליד הארבעה במרץ, עיגול עבה, אדום במיוחד. לכל מקרה.
אם הסיפור הזה נשמע לכן מוכר עשו לייק ושימרו. מה אתן עושות עם משפחה ששוכחת לרשום ביומן?
