למה הטלפון שותק כל הערב? אולי יש בעיה עם הקו? או שאביגיל ואיציק טעו בתאריך? נו בחייך, נועם, הם הרי לא באמת שכחו, זה יום הולדת עגול, ארבעים, לא עוד איזה יום הולדת מרים סובבה את כוס היין בידה, מביטה על המסך הכבוי של הסמארטפון ששכב על מפה לבנה, מכובסת כאילו מחכה למלך.
נועם, בעלה, בחן את סלט הכרובית שעל הצלחת, מגלגל ביס כאילו מתעכב בכוונה עם התשובה. בסלון דלקו נרות, מוזיקה עברית ברקע הדהדה בשקט, וריח הדרים ולחם חם מילאו את הבית. כי למרים נפל יום ההולדת באמצע דצמבר, רגע לפני החגים, כשהחמין כבר בדרך. השולחן התמלא במטעמים שהיא הכינה ביומיים של מאמץ, משוכנעת שאולי כמו בכל שנה המשפחה של נועם תקפוץ, או לפחות תשלח ברכה בוואטסאפ.
מירי, נו, את הרי יודעת, אמא בחיים לא מצליחה להגיב בזמן אולי לחץ הדם שלה, אולי היא נתקעה עם עגבניות בגינה… כאילו, אין עגבניות בדצמבר נועם ניסה להציל את המצב כשתקף בתשובה מהוססת ואביגיל, את יודעת, זה תקופה של דוחות.
לאביגיל תמיד יש “תקופה של דוחות” כשזה מגיע אליי, חייכה מריר מרים. אבל כשצריך בייביסיטר לילדים או הלוואה עד המשכורת, איכשהו היא מוצאת שתי דקות להתקשר.
מרים קמה ונעמדה ליד החלון. בחוץ החלו לרדת טיפות גשם עבות. ארבעים. מגיל עשרים מחכים לרגע הזה לחשבון נפש, אבל כל מה שיצא מהערב זה דכדוך: המשפחה שבשבילה היתה גיבורת-על חינם, טבחית, נהגת ויועצת בכל תחום פשוט מחקה אותה מהלוח שנה.
אל תתבאסי, נועם חיבק אותה בעדינות מאחור. אנחנו כאן יחד, לא? אני הרי אמרתי מזל טוב וגם זכית בשובר לספא שאת כל כך רצית.
השובר באמת היה בונוס, אין מה לומר. נועם אהב אותה, בזה לא היה ספק. אבל לעמוד מול אמא שלו, שמרית, או לתחום גבולות מול אביגיל אחותו שם כבר נועם לא הכי תפקד. היה מעדיף תמיד להשאיר את הראש עמוק בחול ולקוות שהגל יחלוף.
אני לא מתבאסת, מרים לחשה למראה שלה בחלון. אני פשוט לומדת.
והמסקנות כבר נרשמו מזמן. שנה שעברה, ליום הולדת 65 של שמרית, מרים יצאה מגדרה: שבוע חופש, ארגון מסיבה במסעדה, מיקוח על הנחות, עוגת שכבות בייצור ביתי, מצגת מרגשת ולא פחות משלושים הודעות שתיאמה לכולם. בתמורה? “תודה, אפשר היה יותר קרם” וג’ל רחצה במבצע, עם מדבקת מחיר בולטת.
ואביגיל? למתוח עלים? לקחת ילדים? לכתוב סיכום למכללה? “מרי, תעזרי, את הרי מתקתקת…” והיא אכן עזרה. והאמינה בלב שלם שזו משפחה עושים אחד בשביל השני.
הטלפון לא צלצל. לא באותו היום, לא למחרת. לא ציוץ בוואטסאפ, אפילו לא “מזל טוב” אוטומטי עם זריקת תמונות של פרחים.
שבוע עבר, דממת אלחוט. ואז נזכרו בה, יום לפני שביעי.
אביגיל מתקשרת, הופיעה התראה. מרים לקחה נשימה.
היי, מירי! אביגיל בקול מתלהב, לא מבויש אפילו טיפה תגידי, קפצנו על סופש לתל אביב, קצת לשנות אווירה, תוכלי לקחת את פיצה? היא מכירה אותך, לא תעשה שמות. את הרי תמיד מוכנה לעזור, ואכסניית כלבים עולה הון!
פיצה היא כלבת גולדן ריטריבר לא מחונכת, שבפעם הקודמת טרפה למרים סנדלים והפכה את הסלון.
לא, אמרה מרים.
מה זאת אומרת לא? חיקתה הנעלבת אביגיל. מירי, אנחנו תקועים, כבר שילמנו להזמנה! את תמיד לוקחת!
פעם הייתי, לא עוד. מצטערת, ענתה בשלווה.
דממה מביכה.
מה, בגלל שלא התקשרתי? מה, את בגנון? ארבעים זה לא סיבה לפתח טינה! אספר לאמא על היחס שלך.
בשמחה, וסגרה את השיחה.
קצת רעד לה בלב, אבל הרגישה סוג של חירות. בפעם הראשונה אמרה “לא” וגם שום גג לא נפל. רק הבצק בקערה תפח מתחת למגבת, והחיים נמשכו.
בערב נועם חזר טרוד מהעבודה.
אמא התקשרה… אביגיל בוכה. אולי כן ניקח את הכלבה? זה לא כזה סיפור…
מרים הביטה אליו.
נועם, הם שכחו את יום ההולדת שלי לגמרי, אפילו לא התנצלות. עכשיו הם נזכרו רק כשהם צריכים שמרטף לכלבות ותירוץ. אתה לא רואה שמדובר רק בצד אחד?
נכון, נאנח, אבל… הם בכל זאת משפחה…
משפחה זאת הדדיות, סיכמה מרים. אני לא נרתמת יותר סתם כי “נוח”. מהיום רק אם מתחשק לי.
פיצה נאלצה לצאת לקייטנה, והמשפחה פצחה בשתיקת-עלבון. אבל הנה אירוע השנה מתקרב: שמרית חוגגת שבעים.
השנה, שמרית קבעה מסיבה מפוארת בווילה, וכל היקום הוזמן. המסורת אומרת: שבועיים לפני, שמרית מתקשרת למרים ומכתיבה רשימת קניות ושיבוץ משימות. מרים, “עם הרכב והקולינריה”, עושה הכל, בזמן ששמרית ואביגיל “משוויצות בגזרת התסרוקת”.
שיחת הטלפונית הגיעה כסדר אמצע ינואר.
מירי, מאמי! מה שלומכם? אז ככה: עוד שניה מסיבה, אני כבר מכינה טיוטת קניות תרשמי קילו סלמון טרי, עשרים פיתות, חמישה סלטים מיוחדים (רק בלי חומוס תעשייתי, כן?), בשרים כמה שצריך…
מרים ערבבה קפה, מחזיקה את הטלפון אבל לא רושמת כלום.
שמרית, מי מבשל השנה? קטעה אותה, עדינה אך החלטית.
מה זאת אומרת? את כמובן. אני אשגיח (בגלל הוורידים), אביגיל רק תעשה קישוטים.
שמרית, השנה אני אורחת. הלו”ז שלי תפוס. אגיע ישירות למסיבה, הכי גלאם שיש.
מבעד לטלפון נשמע אוויר מתכווץ מול הר געש שמתחמם.
יש דברים שהם מעל הכל, מירי! איך את בכלל מעלה על דעתך לא לעזור? מי שינהל? אביגיל עם השפתיים (ולשמוע אותה מתלוננת על מקווה שנפגע לה הציפורן)?
זו הזדמנות להזמין קייטרינג, הציעה ברוגע. חיים ב-2024, כל קליק סועדים שבעים בשירות מלא.
אנחנו לא בלוס אנג’לס, שמרית נבחו כסף לא צומח פה על העץ! וגם, ביתי זה ביתי! את תבואי מוקדם, עם כל המצרכים, ואני מחכה.
והיא טרקה.
בערב, נועם חזר.
מירי, היא שלחה רשימת קניות בשווי עשרים אלף שקל… אנחנו באים?
אתה יכול לנסוע, שלפה מגזין. לי יש כבר תכניות. אני רק מבקרת, לא מבשלת. אמרתי מראש.
זה יהיה אסון! יגיעו אורחים, כלום לא מוכן! היא תהרוג אותי…
נועם, הביטה עליו, אתה זוכר את הארוחה שלי? כל כך הרבה שפע… בלי אף אחד. עכשיו תרגישו גם. אני אבוא, אברך. אבל לא מגישה עוד בידיים רועדות. אם אמא רוצה פסטיבל שתוציא מעטפה, או תבקש מעצמה.
נועם התרוצץ, קנה חצי מגה של סחורה אבל בערב שבת, הפאזל קרס: אף אחת לא התנדבה, נועם לא ידע להכין כלום. אביגיל סימסה: אני רק עם הציפורן, לא בשביל לקלף תפוחי אדמה!
יום האירוע. מרים קמה מאוחר, שקלה מה ללבוש (בחרה שמלת ערב כחולה, נעלי עקב ושפתון נועז). הזמינה מונית ספיישל, רכשה לבעלת השמחה זר של חרציות סולידיות ומתנה קטנה.
הגיעה, מזוודה ביד. בווילה קולות חבטה, טסטוסטרון של אלמנות, אביגיל עייפה מכסה בקושי פחית חומוס נועם חסר אונים מנסה להדליק מנגל. בסלון האורחים יושבים הביתה בלחיים ריקים.
סוף סוף פרינססה הגיעה! שמרית רותחת. מתנעצ׳רת לה, אנחנו מזיעים! יאללה, למטבח!
אני אורחת היום, הודיעה מרים חגיגית וגבוה, שגם הדודה מירלה תשמע. הוזמנתי לחגיגה, לא למשמרות מטבח.
איך את מעזה, ככה, מול כולם? את רוצה לבייש אותי? שמרית בחצי התקף.
זכרתי שלא טרחתם ביום שלי, ענתה מרים. עכשיו אנחנו שווים. פתחי את המתנה.
שמרית קרעה נייר עטיפה, מצאה לוח שנה עם חתולים מתוקים ועל כל תאריך חשוב עיגול אדום. כולל יום הולדת של מרים.
לוח שנה, הסבירה כי זיכרון זה דבר חשוב. אם שכחתן אותי השנה, שלא תחמיצו שנה הבאה.
הדוד יוסי גיחך. צודקת, שמרית! כל הזמן את מתגאה בה, וביום הגדול שלה? כתף קרה! קצת פרופורציות.
שמרית שתקה, האורחים שתקו. כל מה שהיה בשולחן: זיתים, חבילת ביסלי וקצת עוגיות מהסופר. אפילו שווארמה לא הצליחו להשיג.
אחרי שעה, מרים הזמינה אובר.
נועם, זה לא בשבילי. אני הולכת, ארגיע בבית. תביא פיצה, נראה לי יותר טעים.
נועם נאנח.
מירי, אין סיכוי שאמא תסלח…
אולי עכשיו תבין מה הערך של התרומה שלי ענתה. פעם הכל זרם בבטון בלתי נראה. ועכשיו שהבנתם שהבית לא מכון אוטומטי תעריכו. תבוא אליי כשנגמרים הסיפורים.
והלכה.
שמרית רק הטעינה עוד אש בשיחות קבוצת המשפחה, אביגיל התריסה כנגדה, והחודש חלף ברוגז.
ואז קרה נס קטן: פתאום נועם הבין. ראה מי עושה בבית את השקט הנעים ומי מביא תוכחות. אחר חודש, באמצע השבוע, הביא לה זר ורדים בלי סיבה.
גם כרטיס לסוף שבוע זוגי קניתי, אמר בסיפוק. אין גינון משפחתי יותר. השנה יש גם לך הפתעה.
מרים חייכה, שאפה ריח וורדים.
ומה עם התפוחי אדמה אצל שמרית?
נקנה בסופר. ולגעגועים של אחרים לא קונים ביותר מאשר את כרטיסי השקט שלנו.
אביגיל עוד המשיכה לזעוף, שמרית נדוית, אבל ב-8 למרץ הגיעה ממנהודעה: “מרי, מזל טוב ליום האישה! שתהיה לך אביב נעים” ואימוג’י של טוליפ.
ניצחון קטן לא כלהיות מושא ניצול, אלא בת-אדם עם זכויות וזכות שוויון נרשם. החנות של “מרים עושה הכל” נסגרה. ולוח השנה עם החתולים תלוי אצל שמרית, כשסביב יום ההולדת של מרים כתם אדום בולט. רק למקרה הצורך.
אם לזה אתם קוראים מוכר מהחיים כנראה שאנו קרובי משפחה. ספרו לי איזו חגיגה אצלכם כמעט הסתיימה בפיתה יבשה ומריבה ב”לב רחב”!
